אמנות בכלל, ומוזיקה בפרט, בדרך כלל פורחות בתקופות משבר עם תגובות נגד, אבל מגפת הקורונה זימנה משבר מסוג חדש לגמרי: הפסקה אכזרית של הופעות חיות וניתוק פיזי מהמעריצים; ניטרול אפשרויות מסורתיות של יצירה והקלטה; ובתחילת הדרך - תחושה עמוקה של ייאוש ושיתוק יצירתי. קשה לחשוב על יצירה כשנדמה שההיסטוריה מגיעה לקיצה.
אבל המציאות החדשה הביאה עמה גם הזדמנויות חדשות: קשר בלתי אמצעי בין מוזיקאים למעריציהם דרך הרשתות החברתיות, בעיקר אינסטגרם לייב; הקללת תהליכי ההפצה - תקליט, תעלה, אי אפשר לדעת מה יקרה מחר; הרבה מאוד זמן פנוי של אנשים לנוכח הסגרים והבידודים; ובונוס בדמות ספק תוכן כמו דונלד טראמפ, גם בשנת בחירות בארה"ב וגם עם התנהלות הזויה ומפחידה יותר מיום ליום. כל אלה הובילו גם למבול של יצירות שלא בטוח שהיו נולדות אלמלא המשבר, גם לשיתופי פעולה נפלאים באמצעות הזום, גם להיסטריית קאברים וגם לגיחות מאוד משמחות מהצללים של שמות שחשבנו שלא נזכה יותר לשמוע, בראשם מייקל סטייפ.
הצבעתם כבר למצעד הבינלאומי השנתי של וואלה! NEWS ו-eco99fm? מי שמצביע יכול לזכות בפלייסטיישן 5 ובאוזניות, מתנת וואלה! שופס
בילי ג'ו ארמסטרונג מגרין דיי מבצע את "Manic Monday" עם סוזנה הופס מהבאנגלס
מייקל סטייפ מביתו בחודש מרץ עם "No Time for Love Like Now"
וכך, 2020 הייתה שנה אדירה למוזיקה בכלל, לרוק בפרט ולרוק הנשי עוד יותר בפרט. וגם עם כל השעות שיכולות היו להיות מוקדשות כך פתאום באמצע החיים לבילוי עם אוזניות, לא היה שום סיכוי להצליח לשמוע הכל, כי היה כל כך הרבה. וצריך לומר בהזדמנות הזאת תודה רבה לפיצ'ר Release Radar של ספוטיפיי, פנס קריטי ביער בלתי נגמר של יצירה נפלאה. בלעדיו חיי היו מלאי חורים שחורים.
בשנה איומה/פוצעת/משוגעת/מערערת/כל התשובות נכונות כמו זאת שנגזר עלינו לחוות ב-2020, תסריט אימה מסרטי מדע בדיוני אפוקליפטיים שגלש אל תוך החיים האמיתיים ועדיין מרגיש סוריאליסטי, קשה להפריז בכמה קרדינלית הייתה המוזיקה. בעולם שהרגיש אבוד - יש שיאמרו שהוא עדיין כזה - היא הייתה אור שחדר מבעד לסדקים. חומה של תקווה. צבא של מכונות הנשמה.
אז הנה 10 האלבומים שאיתם ביליתי הכי הרבה השנה, ושהביאו אופטימיות גדולה לימיי ולליבי, גם ברגעים שנדמה היה שאופטימיות היא פריבילגיה. אחריהם, עוד 10 אלבומים שהסבו לי אושר.
ויש, כמובן, גם פלייליסט שמסכם את הכל וכולל עוד שלל שירים שהרכיבו את פסקול 2020 שלי, שלוש שעות של יופי.
10. Adrianne Lenker - Songs
ממש לפני שנה, ממש כאן, ביג ת'יף כבשו את המקום הראשון ברשימת אלבומי השנה שלי עם צמד אלבומים: "U.F.O.F" ו-"Two Hands"-. לפני כחודשיים הוציאה מי שמנהיגה את הלהקה המאד מיוחדת הזאת, אדריאן לנקר, שני אלבומים משלה - "Songs ו-"Instrumentals", ושוב שורפת לבבות עם הפולק המאד אינטימי שלה, שהפעם הוא אינטימי מתמיד, ככל שזה אפשרי. לבדה בבקתה בהרי מערב מסצ'וסטס עם גיטרה אקוסטית, מוקפת בטבע עוצמתי שהוא חלק בלתי נפרד מיצירתה, כשהיא מתמודדת עם "רמה אחרת לגמרי של שברון לב", לקנר כתבה, ביצעה ושרה שירים יפהפיים, חכמים, מהפנטים, חשופים, ספוגים באהבת אדם, על כל מגרעותיו. וזה נפלא.
9. Working Men's Club - Working Men's Club
האלבום המרים של השנה הוא הבכורה של ההרכב הצעיר ממערב יורקשייר באנגליה, שמשלב בצורה אדירה בין פוסט-פאנק לטכנו, להאוס, לימים היפים של מנצ'סטר בסוף שנות השמונים. סינדי מינסקי-סרג'נט שר על הדיכאון שבלחיות בחור, אבל כשהקורונה תהיה מאחורינו אפשר להניח שגם החור הזה יהיה מאחוריו, כל הדרך לכיבוש לבבות, רגליים, רייבים ורחבות ריקודים. עד אז, אם יש באמתחתכם סמים, זה הצלילים שיצטרכו ללוות אותם.
8. Idles - Ultra Mono
בשנה שעלתה על גדותיה מזעם, איידלז הצליחו ללכוד את ספקטרום הרגשות הזה ולזקק אותו ל-12 שירים שבכוחם לגרום לך לקום ולעשות פוגו עם עצמך, במחשבה שרק אחד מכם יחזור הביתה בשלום. האלבום השלישי של החמישיה מבריסטול הוא סופת Pאנק סוחפת, פוטוגנית ונגישה, וכשג'ו טלבוט זועק "חרדה" שוב ושוב בשיר ששמו, ובכן, "חרדה", אתה גם חוטף התקף לדוגמא וגם הופך מחוסן ממנו באותה נשימה, או יותר נכון - חוסר נשימה. ואם איבדתם דופק, איידלז יזכירו לכם שיש בשביל מה להילחם, גם אם המסרים לא פעם שטוחים בואכה דמגוגיים. כיף חיים של אלבום.
7. Fontaines D.C. - A Hero's Death
חמישיית הפוסט פאנק האירית כיכבה כאן בשנה שעברה עם אלבום הבכורה שלה "Dogrel", והפעם היא חוזרת עם השני שלה, שלוקח את הזעם ומטביע אותו במלנכוליה, הלוא היא המרעננת הרשמית של 2020. הגישה הנונשלנטית אך אינטנסיבית של גריאן צ'אטן עדיין מנצחת משחקים, הכתיבה חכמה וכמה מהשירים כאן פשוט שוברי לב, בראשם "Oh Such a Spring". אם טרם עשיתם זאת, תוסיפו אותו לפלייליסט שלכם לחורף הנוכחי.
6. Matt Berninger - Serpentine Prison
אין באמת משהו שמאט ברנינגר יכול לעשות שיאכזב אותי, פסקול חיי היה שונה לגמרי ודל בהרבה בלעדיו ובלי הנשיונל שלו, וזה המצב גם עם אלבום הסולו הראשון שלו, שהפיק בוקר טי ג'ונס. הגם שברנינגר לא סוטה יותר מדי מהסגנון של להקת האם שלו, משהו כאן אינטימי וקטן יותר, וההפקה הצנועה עוטפת את השירים בשכבת צבע של אופטימיות, גם כשאחד הקולות הכי משמעותיים ויפים של הרוק האמריקאי של העשור האחרון שר על "חרא שאני ואנשים שאני מכיר מתמודדים איתו", למשל זוגיות שמתפרקת. העיבודים עדינים, הפולק מלא גרוב, והבריטון של ברנינגר ממשיך להציע מקום בטוח ומנחם בימים שהם הכל מלבד בטוחים ומנחמים. יש פה רגעי ניק קייב, יש פה רגעי לאונרד כהן, ויש פה טונות של סטייל.
5. Bruce Springsteen - Letter to You
מאז שכתבתי על "You Want it Darker" של לאונרד כהן והוא מת כעבור חודש, בכל פעם שיוצא אלבום חדש של אחד מגיבוריי שחצה את גיל 70 ועוסק בצורה כזאת או אחרת בסיכומי חיים ובמוות, חרדה אוחזת חזק בידי בזמן ההאזנה. האלבום החדש של ברוס ספרינגסטין יפה מכדי להיכנע לחרדות, אבל 2020 הייתה שנה כל כך ארורה, עד שנדרש היה מנגנון הדחקה משוכלל כדי להניס את המחשבות הארורות.
באלבום האולפן ה-20 שלו שהוקלט בחמישה ימים, הפעם שוב עם האי סטריט בנד המעולה, ספרינגסטין מתגעגע. ממש מתגעגע. לחברו ג'ורג' ת'יס, הגיטריסט של להקתו הראשונה הקסטילז, שמת ב-2018 והפך את ברוס לשורד האחרון מהלהקה, ולדני פדריצ'י וקלרנס קלמונס מהאי סטריט בנד. לימים של תחילת הקריירה - יש כאן שלושה שירים מצוינים שהוא כתב לפני 50 שנה. לכוחן של המוזיקה והגיטרה. אני לא יודע למה הוא מתכוון כשהוא שר "כל הנשמות מקרוב ומרחוק, ניפגש בבית של אלף הגיטרות", אבל אני דואג. גם המשפט "דקה אחת אתה כאן, דקה אחרי זה אתה איננו" לא מסייע. יחד עם זאת, אני נתלה במילים "מוות הוא לא הסוף", ובעובדה ש"מכתב" הוא אלבום סוחף, ולא יצירה עגמומית. רכבת בין העבר להווה, עם קטעים מהטובים שלו בעשרים השנים האחרונות.
את האלבום הזה מלווה סרט באפל טיוי, ושלא כמו סרטים רבים בז'אנר הוא דווקא מוצלח. הלהקה באולפן, מקליטה, כולם מבוגרים וההשוואה לגרסתם הצעירה נמצאת שם על השולחן, אבל ברוס נראה מדהים בגיל 71, והאלבום הזה הוא תזכורת לנהר הנעורים הגועש שהוא הרוקנרול.
4. Jason Isbell - Reunions
מי שעוקב אחרי "קורדרוי" יודע שג'ייסון איזבל מאוד קרוב ללבי. הוא נכנס לחיי ולנשמתי ב-2015 עם אלבומו "Something More Than Free" ולא נפקד מהם מאז: מדובר באחד מהכותבים והמלחינים הכי מוכשרים שיצאו מאמריקה בשני העשורים האחרונים, מספר סיפורים חד ומפוכח על אהבה, זוגיות, פחדים, ייאוש, תקוות וחיי היומיום. באלבומו השביעי, והרביעי עם להקת הליווי שלו The 400 Unit, איזבל, נשוי ואב לילדה, ממשיך לחפור באותם נושאים שתמיד העסיקו אותו. רק שככל שהוא מתבגר, השנים החולפות מביאות איתן געגועים, פחדים, רוחות רפאים וסדקי לב חדשים, לצד הוקרת תודה על סיפור עם סוף טוב לעומת חברים שלא שרדו את המסע. אלה מחלחלים עמוק לאמריקנה ולפולק שלו, שיודעות גם להיות פוליטיות ללא מורא. העולם משתנה, החיים משתנים, ואיזבל נמצא כאן בשביל לתת פרשנות מנחמת.
3. Told Slant - Point the Flashlight and Walk
"אני מניח את היד שלי על החזה שלך, אני מקווה שהוא יפעם כשאעזוב אותך, כמו שעון במגירת השידה / אתה עדיין משפחה שלי, למרות שאנחנו כבר לא מדברים".
האלבום הזה של טולד סלאנט, הרכב ה(כמעט) סולו של פליקס וולוורת', נכנס לחיי בטעות לפני כחודשיים בזכות פלייליסט אקראי בספוטיפיי ולא יצא מהם מאז. הוא יפהפה, עצוב ולא מניח לי, כמו אלבומים גדולים אחרים מהשנים האחרונות, שבהתחלה מרגישים מאוד קטנים אבל גדלים ותופסים נפח גדול מהזיכרון הפנוי שבליבך. וולוורת' עושה אינדי-פופ-פולק חשוף ואינטימי, לרגעים דוקר אותך בכבד, באחרים לוקח אותך ביד לסיבוב נוסטלגי מטלטל בחצר בית הספר שלך.
יש כאן ביצות של בדידות שלא בטוח שיש מי שיוכל לייבש, יש געגועים שורפים לאנשים ולתקופות חיים שחלפו, יש אהבות שבאו לבקר אבל המשיכו הלאה. וולוורת' הוא פיצול לא בלתי מוזר של סופיאן סטיבנס (האלבום הזה הוא קצת ה"קארי ולואל" שלי השנה), בן גיבארד ומארק קוזלק, וגם סגנון השירה שלו משתנה לא פעם בין השירים, ואף נוגע לא פעם במעיק. הטקסטים הרפטטיביים שלו מתלבשים לך על המוח ולא מרפים, מהדהדים כמו מנטרות ומלווים את יומך, עוטפים אותו במלנכוליה שמי שיידע לחבק ירגיש את לבו מתרחב. תדליקו את הפנס, תכוונו אותו ותתחילו לדרך, אין ממה לפחד, טולד סלאנט כאן.
2. הסטרוקס - The New Abnormal
אחרי שנים סוערות של ריבים, נתקים והרפתקאות סולו, וכשהם בני 40, חלקם עם ילדים, הסטרוקס חזרו השנה עם אלבום מספר שש, שראוי לכותרת "קאמבק מפואר". עם ריק רובין כמפיק, ג'וליאן קזבלנקס והחברים הציתו מחדש את האש שכבר כבתה, וגרמו ללב לחשוב שהוא דופק כמו פעם, כשהקשבת להם לראשונה. האלבום, על אווירת האייטיז המאד דומיננטית שלו, הוא לרגעים אופורי, ולרגעים מופנם, ולכל אורך 45 הדקות שלו הלהקה מהודקת ובאלמנט שלה: "Selfless" הוא שיר אהבה שקזבלנקס לא כתב רבים כמותו; "Brooklyn Bridge to Chorus" הוא מפיץ על; "Bad Decisions" יונק במודע ובקרדיט מ-"Dancing With Myself" של בילי איידול; "Eternal Summer הוא השיר שטיים אימפלה היו צריכים בשביל שהאלבום האחרון שלהם יהיה משמעותי; "At the Door" שובר את הלב גם בפעם השלושים, ועד שהוא מתחיל להתאחות מגיע הקטע האחרון באלבום, "Ode to the Mets", וגומר אותו סופית. נותר רק שיחזרו ההופעות כדי לחוות את כל הדבר הזה בלייב ובאמת להרגיש שהכל אפשרי, כמו שהיה ב-2001.
1. פיבי ברידג'רס - Punisher
אם הייתי יכול, הייתי משתמש רק בשירים של פיבי ברידג'רס בפסקולים של סדרות. אם הייתי נערה, בחורה, אישה, מגיל 15 צפונה, פיבי ברידג'רס הייתה הקורט קוביין שלי. כי היא כל מה שהייתי רוצה שמישהי עם גיטרה תהיה, והמוזיקה שלה היא כל מה שמוזיקה אמורה להיות.
היא בת 26 וההשתכללות שלה ככותבת ומבצעת היא אקספוננציאלית: זה התחיל עם הבכורה שלה, "Stranger in the Alps", שיצאה באוקטובר 2017; המשיך עם Boygenius, הסופרגרופ הנשי הנפלא שלה עם לוסי דייקוס וג'וליאן בייקר; והתפוצץ עם הצמד Better Oblivion Community Center שלה ושל קונור אוברסט (הוא ברייט אייז), אחד מהאלבומים הכי יפים של 2019. ובין לבין - טונות של קאברים (האחרון שבהם, ל-"Iris" של הגוגו דולז, התחיל כדאחקה והפך ללהיט) ויוטיובים וחשבון טוויטר מעולה.
השנה הגיע "Punisher", שבו ברידג'רס מנסה להתמודד עם ההצלחה, ובעיקר עם העובדה שגם היא לא הפכה אותה למאושרת יותר, אולי להפך - משהו חסר, ולא מצליח להתמלא. על פני עשרה שירים ו-40 דקות היא שרה טקסטים מבריקים ולא פעם סודקי לב על בדידות וגעגועים ולילות טרופים וערים גדולות ובנים, הרבה בנים.
הרבה אלבומים נפלאים יצאו השנה, רבים מהם ימשיכו את מסעם אל תוך השנים הקרובות, אבל "Punisher" הוא המיוחד שבהם מבחינתי, וזה שתמיד יהיה בשבילי המייצג הכי מדויק של 2020.
עוד 10 אלבומים שהפכו את 2020 לטובה יותר
"Fetch the Bolt Cutters", אלבום הקאמבק אהוב-הביקורות של פיונה אפל.
"Sideways to New Italy", האלבום השני של האוסטרלים המצוינים Rolling Blackouts Coastal Fever.
"Petals for Armor", אלבום הסולו הראשון של היילי וויליאמס מפאראמור.
"Folklore", אלבום הפולק היפהפה של טיילור סוויפט שהפיק ארון דסנר מהנשיונל.
"The Raging Wrath of The Easter Bunny Demo", אלבום משוגע, ראשון אחרי 20 שנה, של מיסטר באנגל.
"Local Honey", האלבום השלישי והאינטימי של סולן ה-Gaslight Anthem, בריאן פאלון.
""As Long as You Are", האלבום השישי של פיוצ'ר איילנדז, שכולל את המתמודד הבכיר על תואר שיר השנה - "Thrill".
"SUGAREGG", האלבום השלישי של Bully, הלהקה של אליסה בוניאנו.
"Gigaton", האלבום ה-11 של פרל ג'אם והטוב שלהם מזה יותר מעשרים שנה.
"Saint Cloud", האלבום החמישי היפהפה של קייטי קראצ'פילד, שעובדת תחת השם Waxahatchee.
ומה יהיה שיר השנה שלכם? זמר השנה? זמרת השנה? הצביעו ממש כאן למצעד הבינלאומי השנתי של וואלה! NEWS ו-eco99fm ואולי תזכו בפרס שווה במיוחד - פלייסטיישן 5 ואוזניות, מתנת וואלה! שופס