ריטה. אלעד מלכה
ריטה(צילום: אלעד מלכה)

ואני רק רציתי לשיר

הלחצים בתחילת הדרך ("לקחתי הכול קשה"), התסכול מהיחס לנשים מבוגרות ("זמרים יכולים להיות עם כרס והקהל יריע. לאמניות מבוגרות הקהל לא סולח"), הרגע שבו חשבה לוותר על מוזיקה ("אמרתי 'אני פורשת'") והחיבור המחודש עם רמי: רגע לפני גיל 60, ריטה מדברת על הכל. ריאיון

17/03/2022

אם ריטה תתבקש לחזור לרגע אחד בקריירה שלה שבגללו חשבה להרים ידיים ולפרוש, היא תחזור אל יום העצמאות של 1987. "בדיוק סיימתי לימודי משחק ב'בית צבי' וכל התיאטרון והשירה היו מחוברים אצלי מאוד", היא נזכרת בריאיון לוואלה! תרבות (האזינו לפודקאסט - הריאיון המלא - בקישור כאן למטה). "שרתי את 'היו לילות' והרגשתי שאני רוצה לשיר עם שמלה ארוכה ואיזו הינומה שחורה. ישבתי על הרצפה ועשיתי תנועות. כל המדינה כמובן ראתה. חצי מדינה אהבה אבל חצי מדינה תקפה אותי. כתבו עליי, 'איך היא מעזה לקחת קלאסיקה כזו ולשבת על הרצפה?!'. הפכתי את השיר לקצת מזרחי, הייתי חדשה ולא מנוסה מבחינת ביקורת, והתגובות היו כל כך עזות ולא הצלחתי להכיל את הדבר הזה.

"אמרתי לעצמי, 'אני לא מבינה. לא הייתי הזמרת היחידה במופע הזה. כל אחד שר שיר, למה דווקא המופע שלי יצר כל כך הרבה תגובות כועסות?'. נכנסתי למיטה ואמרתי, 'זהו, אני פורשת'. שברתי את כל התקליטים שלי, בכיתי ושלושה ימים לא יצאתי מהבית. ואז הגיע לבקר אותי יעקב גלעד, הוא ראה אותי במצב כזה ושאל מה קרה. סיפרתי לו הכול ואמרתי לו שנמאס לי. הוא שמע אותי ואמר לי שגם היצירות של ואן גוך עוררו המון סערה. היו אנשים שפשוט הרסו לו את היצירות. הוא אמר, 'את אמנית. תגידי תודה שאת אמנית, שאת יוצרת ושאת לא פלקט. תגידי תודה שאת מייצרת תגובה רגשית אצל אנשים. את לא רוצה להיות פרווה. באותו רגע קמתי ובדיעבד אני מבינה שזה היה משפט שהשפיע עליי מאוד, על מה שעשיתי גם בהמשך".

היו עוד ביקורות בהמשך שנצרבו בך?

"כל הזמן היו. אני זוכרת את ההופעה הראשונה שלי בטלוויזיה בתוכנית 'להיט בראש' כשכל המדינה ראתה. אחותי צלצלה ושאלה, 'למה לא נעלת עקבים?', ומישהו אחר שאל, 'למה לא היית יחפה?'. מישהו שאל, 'למה את פותחת את הפה כל כך רחב?', ואחר שאל, 'למה בכלל רקדת?'. כל אחד שצלצל ואמר לי משהו, הצליח לשכנע אותי. ואז הבנתי שיש כל כך הרבה דעות ואני צריכה להקשיב לעצמי".

הצביעו ממש כאן למצעד השירים הגדולים של ריטה ואולי תזכו בפרס שווה

הפודקאסט עם ריטה - האזינו כאן לריאיון המלא:

הביצוע של ריטה מ-1987 ל"היו לילות" שעורר סערה

"כשהתחלתי את הקריירה בגיל 24, בגלל שזה התחיל כל כך חזק ומהר ועוצמתי, הרגשתי באמת סוג של לחץ ומחויבות. הרגשתי שאני צריכה להיות באלף אחוז שלי ולהביא את המקסימום, ולקחתי הכול באמת בכובד ראש"

בשבוע הבא תחגוג ריטה - מהזמרות הגדולות, האהובות והחשובות בתולדות המדינה - את יום הולדתה ה-60, אירוע שלכבודו יקיימו וואלה! ו-eco99fm מצעד מיוחד משיריה באולפן וואלה! שיועבר בשידור חי באתר, באפליקציה וברדיו. במצעד ייבחרו שיריה הגדולים ביותר והיא אף תתארח באולפן. "הילדה שבי בכלל לא מבינה מה זה המספר הזה, 60. כשאני חושבת על המשפט 'אישה בת 60', זה נשמע אחרת לגמרי ממה שאני מרגישה או חווה. זה לא קשור אליי".

אי פעם ניסית להסתיר את הגיל?

"לא, אני לא חושבת. ההפך, זה סוג של גאווה. כל שנה מביאה איתה סוג של עומק, חוכמה חדשה והבנה חדשה, אני לא חושבת שצריך להסתיר את הגיל".

נראה שבשנים האחרונות את נהנית יותר. אין עליך משא של חרדה, מתח ודרמות ואת עושה דברים מתוך רצון ליהנות בלבד.

"כשהתחלתי את הקריירה בגיל 24, בגלל שזה התחיל כל כך חזק ומהר ועוצמתי, הרגשתי באמת סוג של לחץ ומחויבות. הרגשתי שאני צריכה להיות באלף אחוז שלי ולהביא את המקסימום, ולקחתי הכול באמת בכובד ראש. אחרי האלבום הראשון היו כאלה שאמרו 'כן, אבל באלבום השני היא תתרסק. זה הרי המבחן האמיתי. זה רגע האמת שלה מבחינת הקריירה'. עבורי זה היה מאוד מבהיל. ואז הוצאתי את האלבום השני שמאוד הצליח. פעם השמעתי למוש בן ארי משהו ושאלתי אותו, 'זה יכול לקלקל?', אז הוא אמר, 'אפילו את לא תוכלי לקלקל לריטה את הקריירה. מה שהיא עשתה - היא כבר עשתה ואי אפשר לקלקל יותר'. ואני באמת במקום שלא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד אלא ליהנות מהחלומות שחלמתי כילדה".

פעם פחות נהנית?

"כן. אבל אין ספק שהיה אושר בעצם הגשמת החלום. זה היה צורך מאוד עתיק וקמאי שלי לעשות מה שעשיתי והגשמתי. אבל כן, היום עם הניסיון וההבנה זה נהיה הרבה יותר מהנה".

עוד בוואלה!

מרגש עד דמעות: צפו בבניה ברבי מבצע את "נוצה ברוח" של ריטה

לכתבה המלאה
היה אושר בעצם הגשמת החלום. ריטה(צילום: אלעד מלכה)
"אני חושבת שיש הרבה יותר סלחנות להתבגרות האסתטית של גברים. אתה יכול לראות גברים עם כרסים ענקיות ושמנות מתיישבים על הבמה, בקושי מצליחים לנשום, ושרים - והקהל מריע. אני לא יודעת עד כמה הקהל יכול לסלוח לאישה מתבגרת"

להיות זמרת בישראל זה דבר לא פשוט. להיות זמרת בישראל עם קריירה מצליחה של 36 שנה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אין הרבה זמרות שהצליחו לעשות את זה כמוך. כמה זה היה קשה לאורך הדרך?

"קודם כל התמזל מזלי וזה באמת קרה, כי גם בעולם נשים לא מחזיקות לאורך זמן. זה נגמר מתישהו, או שחלקן עושות הפסקה להרבה שנים ואז חוזרות לסוג של קאמבק אחרי 20-30 שנה. אני מנסה לחקור את זה ולבדוק למה דווקא גברים יכולים לקיים קריירה לאורך כל הרבה שנים בלי הפסקה, ואצל נשים זה לא קורה הרבה. זה בטח נובע מכמה סיבות ולא מסיבה אחת מסוימת. אולי הנפש שלנו מורכבת קצת יותר משל הגברים. מה שכן, התמזל מזלי שיכולתי להחזיק את אהבת חיי, שזו השירה, האמנות שלי, ובד בבד לקיים חיי משפחה ולגדל את בנותיי".

אולי הציבור בישראל יותר אוהב זמרים גברים?

"על זה אני אוכל לדבר איתך הרבה. אני חושבת שיש הרבה יותר סלחנות להתבגרות האסתטית של גברים. אתה יכול לראות גברים עם כרסים ענקיות ושמנות מתיישבים על הבמה, בקושי מצליחים לנשום, ושרים - והקהל מריע. אני לא יודעת עד כמה הקהל יכול לסלוח לאישה מתבגרת. אולי גם זה חלק מהעניין שנשים לא שורדות כמו גברים. תסתכל אפילו על הוליווד - שחקניות מדהימות שלא מחזיקות מעמד לאורך שנים".

עוד בוואלה!

כזה עוד לא שמעתם: עידן עמדי מבצע את "עד שתעזוב" של ריטה

לכתבה המלאה
ריטה בריאיון אצל ניר יהב(צילום: אלעד מלכה)
"הרצון להיות כוכב הוא מאוד מסוכן כי זה מהבחוץ לבפנים, זה מעוות. אני מבינה שהעולם השתנה, שהדברים השתנו ושאנשים רואים אנשים מפורסמים באינסטגרם או בטלוויזיה ואז אתה אומר, 'אני רוצה לזהור ככה'. אבל החיים האלה לא באמת זוהרים"

מה היה הרגע בילדותך שהבנת שאת רוצה להיות זמרת?

"הייתי בת ארבע. היינו באיזו מסיבה, אולי מסיבת אירוסין של מישהי מהמשפחה, והעמידו אותי על כיסא ונתנו לי מיקרופון. היה שם איש שניגן בכינור ונתנו לי לשיר. אני זוכרת את הרגע הזה כאחד הדברים הכי צלולים וברורים בחיי. למרות שהייתי מאוד צעירה הרגשתי פתאום שאני חוזרת הביתה. כמו קובייה הונגרית שמסתדרת, פתאום הכול היה אצלי מאוד מסודר, הרגשתי שאני חוזרת לאיזה בית קדום של עצמי. אמא שלי גם סיפרה שהייתי בכיינית נורא ושבכיתי המון בארבע השנים הראשונות של חיי. וכנראה כל הרגשות האלה, שלא ידעתי איך להוציא אותם, הסתדרו. לא הייתי צריכה לשאול כלום, הכול היה מאוד נהיר וברור. יכול להיות שאז הפסקתי לבכות. היה איזשהו נתיב חדש לרגשות שלי".

ומה קרה לאחר מכן?

"חזרנו הביתה והודעתי להורים שלי 'אני הולכת להיות זמרת'. הם לא לקחו את זה ברצינות, הייתי הרי בת ארבע, אבל אני לקחתי זה ברצינות. מגיל 10 התחלתי לעבוד - כבייביסיטר, בקייטנות - כדי לממן את החוגים שרציתי: ריקוד, בלט, ג'אז ואחר כך פיתוח קול. אני הייתי מאוד חדורת כוונה. ההורים לא מנעו בעדי, אני לא יודעת אם הם הבינו מה אני כל כך רוצה. אמא שלי אמנם שמעה כל הזמן מוזיקה ויש לה גם קול מהמם, אבל היא לא באמת הבינה מה אני רוצה".

יש תחושה שהרבה אמנים כיום רוצים להיות אמנים בשביל הפרסום ולא מתוך איזו בעירה פנימית כמו שאת מתארת בסיפור הזה.

"כשאני הבנתי את הצורך שלי לשיר, לא ידעתי מה זה להיות מפורסמת. אני זוכרת את השנה הראשונה שביקשו שאהיה זמרת אורחת בפסטיגל או פסטיבל. הייתי אמורה להסתובב ולומר 'גם אני רוצה להיות כוכבת'. כל פעם שאמרתי את המשפט בחזרות הרגשתי חוסר נוחות. הזמנתי את התסריטאי אהוד מנור אליי הביתה, הבאתי לו אוכל פרסי שאמא שלי בישלה, ואמרתי לו, 'אני לא יכולה להגיד את המשפט הזה'. הוא שאל למה, אמרתי לו 'מה זה להיות כוכב, אני רק רוצה לשיר, לא להיות כוכבת'. אני הרי הייתי עומדת מול המראה, מחזיקה את המברשת של אמא שלי, ורק רציתי לשיר. אז הוא אמר 'אני הולך לכתוב את השיר הזה'. ובאמת 'רגע פרטי' הוא על שיחה של אהוד ושלי.

"הרצון להיות כוכב הוא מאוד מסוכן כי זה מהבחוץ לבפנים, זה מעוות. אני מבינה שהעולם השתנה, שהדברים השתנו ושאנשים רואים אנשים מפורסמים באינסטגרם או בטלוויזיה ואז אתה אומר, 'אני רוצה לזהור ככה'. אבל החיים האלה לא באמת זוהרים. יש בתוך זה עבודה, כל כך הרבה שבירות לב, משברים נפשיים, רגשיים. כל כך הרבה פעמים אמרתי לבנות שלי, 'אתן לא יכולות לראות רק את ההצלחות ואת האורות על הבמה. יש הרבה עבודה יומיומית, קשה, מפרכת, סיזיפית'. כל כך הרבה פעמים היו רגעים שאמרתי, 'מה, זה שווה את כל השבירות האלו?'. אנשים צריכים לדעת את זה, אני לא יודעת אם כשמסתכלים מבחוץ רואים את זה. מלבד האנשים המצליחים, יש אלפים שחוו דברים מאד קשים ואנשים לא יודעים על זה.

"משי, לדוגמא, נולדה לתוך זה שאמא שלה כבר הייתה מופיעה על הבמות הכי גדולות בארץ ובעולם. היא נסעה איתי בעולם, ראתה הכול. היא לא ראתה את כל העבודה לפני ויכול להיות שהיא חשבה שאם אתה רוצה להיות זמר - אתה פשוט הופך לזמר. היה צריך ללמד אותה שיש דרך מאוד קשה בעניין הזה".

מפגש קארמטי. ריטה ורמי(צילום: ניב אהרונסון)
"רמי ואני היינו פרודים 14 שנים. אם היית שואל אותי לפני כמה שנים אם נחזור להופיע יחד הייתי אומרת שלא. גם לא הרגשתי צורך וגם חשבתי שאם נפרדים אז נפרדים. בשנה האחרונה היו הצעות ודיבורים על זה ואמרתי, 'טוב, אני אחשוב על זה'. נפגשנו כדי לבדוק היתכנות וזה היה מ

איך הייתה נראית הקריירה שלך אילולא פגשת את רמי קלינשטיין?

"תשמע, זה באמת עניין של דלתות מסתובבות. אני בטוחה שהייתי במוזיקה. לפעמים יש חיבורים שהם לחלוטין קארמה. הקארמה המוזיקלית הזאת של להיפגש עם רמי ושהוא יהיה הגורו, המורה, המפיק, המלחין, המעבד שלי - אני חושבת שאילו אני הייתי מלחינה, בטח הייתי ככה הייתי מלחינה לעצמי. החיבור הזה היה מאוד גורלי והתמזל מזלי והתברכתי במישהו כל כך מוכשר, כל כך גאון, שהיה לידי והכיר אותי כל כך טוב, והכיר את המנעד הקולי שלי, את היכולות שלי, כדי להלחין לי את השירים האלמותיים האלה.

"כל פעם שהוא היה בא להופעות ורואה את אלפי האנשים שרים את השירים, הייתי שואלת אותו, 'מה אתה מרגיש שאתה שומע את מה שאתה יצרת? איך צריך להרגיש אדם שיוצר יש מאין? זו בטח תחושה מטורפת'. אני מרגישה את זה בטקסטים שכתבתי, למשל ב'מחכה', שאני רואה שהטקסט הפך לסוג של תפילה או המנון".

מה באמת הסיפור מאחורי "מחכה"?

"נסעתי ברכב בתל אביב וכשעצרתי ברמזורים הסתכלתי על אנשים מסביב. ראיתי משהו קודר, כאילו כל אחד שקוע במחשבות הפחות טובות של החיים. רציתי רק לפתוח את החלון ולצעוק להם 'הלו, יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר', אבל לא יכולתי לעשות את זה. אז הוצאתי מחברת ועט וכתבתי. הרבה פעמים הראש לא משתתף בתהליך אלא היד כותבת. זה נכון שאומרים שברגע שאתה משוחרר ממחשבה, ממאמץ ומלחץ - משהו יכול לשדר דרכך ובא מעצמו. זה לא אני כתבתי באמת, מישהו עזר לי לכתוב את הדבר הזה ולהוציא אותו החוצה".

רמי ואת משתפים פעולה עכשיו במופע משותף אחרי הרבה שנים שלא עבדתם יחד. איך זה מרגיש לשתף פעולה אחרי שהייתם פרודים כבני זוג הרבה שנים?

"זה מאוד מרגש. היינו פרודים 14 שנים. אם היית שואל אותי לפני כמה שנים אם נחזור להופיע יחד הייתי אומרת שלא. גם לא הרגשתי צורך וגם חשבתי שאם נפרדים אז נפרדים. בשנה האחרונה היו הצעות ודיבורים על זה ואמרתי, 'טוב, אני אחשוב על זה'. נפגשנו כדי לבדוק היתכנות וזה היה מפתיע כמה שום דבר לא יכול להעלים חיבורים קארמטיים. אולי דווקא ההפך. אני חושבת שאולי השבר של הפרידה בינינו העצים את מה שמרגש בחיבור הזה. זה הופך את זה למרגש וחזק. לפעמים השרוט הוא יפה יותר כי הוא אמיתי ונוגע ומקבל עומק".

את יכולה להחזיר אותי לשנת 2007, שהייתה אחת השנים הקשות ביותר שלך - גם נפרדת מרמי וגם מחברת התקליטים הליקון?

"אלו באמת היו שנים קשות. הפרידה מהליקון הייתה קשה מאוד ואחר כך גם הגיעה הפרידה מרמי. לצד כל אלו הייתה ההצלחה המטורפת של האלבום 'רמזים' ושל ההופעות. ניסיתי להעביר את התהליך שעברתי גם בהופעות, ואנשים שהיו אז בהופעות אמרו שהם עברו את התהליך הזה - מתחושת אבל לתחושת חגיגה, כמו סוג של חשבון נפש. גם אני עברתי את התהליך הזה בכל מופע מחדש. אבל זה לא היה פשוט. לשיר את 'שרה ברחובות' מקבל משמעות אחרת אחרי פרידה, או "חיה מיום ליום" ששרה אישה ממקום בודד. הרי שירים הם לא רק שלך. ברגע שזה יוצא, כל אדם לוקח את השיר הזה ומפרש אותו אחרת".

מתחושת אבל לתחושת חגיגה. ריטה(צילום: אלעד מלכה)
"אני הכי נהנית לשבת מחובקת עם הבנות שלי ולראות סדרות. אני אוהבת להירדם עם 'חברים' כי זה מכניס בי נחת, העולם נראה קצת פחות מסויט ויותר יפה ואופטימי אחרי צפייה בפרק שלהם"

אולי תספרי על ריטה היומיומית? מה את אוהבת לאכול למשל?

"האוכל האהוב עליי הוא האורז שאמא שלי עושה. זו אמנות שלמה. יש אורז עם פול, ויש באמת המון סוגים. אני מגיעה אליה, מכניסה את כל האצבעות שלי ואוכלת".

את מבשלת גם?

"אני מכינה, ואני אפילו מבשלת טוב, אבל לא את המאכלים הפרסים המסובכים. גונדי אני יכולה להכין. אבל לפני כמה שנים החלטתי שאני מכניסה לגוף שלי רק אוכל בריא. אני שותה בבוקר שייקים עם פירות, ירקות, אגוזים, טחינה. אני לא אוהבת לאכול בשר, ואם הייתי יכולה לא הייתי אוכלת בשר בכלל, כי אני מרגישה שאני אוכלת משהו שהיה חי לפני שנכנס לי לפה. בכל מקרה אני לא אכלנית גדולה. אני אוכלת קצת וזה משביע אותי".

מה את אוהבת לראות בטלוויזיה?

"אני אוהבת להיות עב"ם מול הטלוויזיה, ולראות סדרות וסרטים, אני הכי נהנית לשבת מחובקת עם הבנות שלי ולראות סדרות. אני אוהבת להירדם עם 'חברים' כי זה מכניס בי נחת, העולם נראה קצת פחות מסויט ויותר יפה ואופטימי אחרי צפייה בפרק שלהם".

ולא מזמן גם עלתה העונה השנייה של "מלכות" בכיכובך.

"נכון. למדתי הרי שלוש שנים משחק בבית צבי וכמעט לא שיחקתי בטלוויזיה ובקולנוע. בעונה הראשונה הייתי אומרת ליוצר גל זייד על הדמות שלי, 'זה מוגזם. אתה באמת רוצה שאני אעשה כזו דמות?!' - והוא אמר 'כן'. היה לי מאוד קשה עם מה שהוא דרש ממני. הדמות הזו מאוד קיצונית, לא צפויה, פתאום צועקת, פתאום נרגעת. ממש גבולית. חששתי שאנשים יחשבו שאני לא יודעת לשחק ושזה סוג המשחק שלי. הביקורות הראשונות היו באמת כאלה. עוד לא קלטו את הדמות. בעונה השנייה יותר נהניתי כבר".

איך את מתייחסת בדיעבד לחוויית האירוויזיון שלך?

"הלוואי והיה לי לפני האירוויזיון את הניסיון שיש לי עכשיו. הגעתי לשם כל כך מבוהלת, הנגנים זייפו, הגעתי בלי פלייבק, המתופף לא ניגן בקצב והטסנו בהיסטריה את אלון הלל להחליף אותו. הייתי כל כך מבוהלת שזייפתי, שבכלל לא נהניתי מהחוויה הזו".

היית עושה את זה גם עכשיו?

"לא. למה להעמיד אותי בסוג של תחרות? אני רואה למשל 'רוקדים עם כוכבים' ואני רואה שם אמנים מוערכים שממש לוקחים את זה קשה ונלחצים. תחרויות אף פעם לא עשו לי טוב".

"אילו הייתי יכולה לרדת מהבמה ולהיות אנונימית לגמרי, אז הייתי שמחה. כלומר, להמשיך להופיע ולשיר לאנשים שזה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אבל אחר כך לרדת ולהיות אנונימית. אני מבינה שזה בלתי אפשרי"

יש שירים שלך שלדעתך לא זכו למספיק הערכה?

"יש שיר שאני מאוד מאוהבת שנקרא 'מים צלולים', שכתבתי אותו בתהליך ההחלמה שלי אחרי השבר הגדול מול הליקון והגירושים. יש שם משפט 'כל מפגעיי היו מציליי', כלומר כל האנשים שבאו לפגוע בנו בעצם הזיזו אותנו למקום אחר וגרמו לנו להתקדם למקום חדש. יש לי גם את 'באתי אליך' מהאלבום 'ניסים שקופים'. כל שיר בשבילי הוא עולם ומלואו".

יש שיר שנמאס לך כבר לשיר בהופעות?

"לא, אין סיכוי. אין אף שיר שנמאס לי לשיר. אני כל פעם ניגשת מרוגשת ומבוהלת לשיר שיר בהופעה. בחיי".

הופתעת מהתגובות הטובות על הספר שלך "צ'אדור נוטף מי גשם"?

"מאוד שמחתי. קיבלתי תגובות נהדרות עליו. היו כמה חברות הפקה שכבר הציעו לי להפיק מזה סדרה".

יהיה ספר נוסף?

"כרגע לא נראה לי. זה היה לא פשוט לכתוב. כתבתי את הספר במשך שש שנים. בקורונה היו לי איזה כמה חודשים טובים שממש יכולתי לסיים אותו".

כמה הפרסום קשה? לא מעיק עליך לחלוק את החיים שלך עם כולם?

"אילו הייתי יכולה לרדת מהבמה ולהיות אנונימית לגמרי, אז הייתי שמחה. כלומר, להמשיך להופיע ולשיר לאנשים שזה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אבל אחר כך לרדת ולהיות אנונימית. אני מבינה שזה בלתי אפשרי. תשמע, זה לא פשוט להיות אדם שמזהים אותו בכל מקום. גם עידן הסלולרי והסלפי לא פשוט. לקח לי זמן להתרגל לכך שהטלפונים כל הזמן מכוונים אליי בהופעות. בהתחלה היה לי חבל כי חשבתי שאנשים לא חווים את הרגע, אבל החיים משתנים, אין מה לעשות. אם אני מתרגשת מאיזשהו רגע אין לי את האינסטינקט כמו של הבנות שלי להרים את הנייד ולצלם. אני נמצאת ברגע".

כמה ניגשים אליך ביום?

"הרבה".

נשמע סיוט.

"לא, זה מרגש כל פעם מחדש, זה באמת מרגש. אני אומרת את זה מהמקום הכי פשוט ואמיתי".

יש החלטות בקריירה שאת מתחרטת עליהן?

"מלא. אני לא יודעת אם אני יכולה לשתף ולספר על כולן, אבל יש. היו למשל שירים, או דברים שלא התעקשתי עליהם, או דברים שלא היו חשובים וחשבתי שהם חשובים ודברים חשובים שחשבתי שהם לא. היו גם דברים שלא פיקחתי עליהם כי הייתי עסוקה במשהו אחר".

אין שיר שנמאס לי לשיר. ריטה(צילום: אורית פניני)
"הייתה פעם אמא שכולה שהבן שלה נהרג בצבא, שפנתה אליי בבקשה שאשיר את 'עד שתעזוב' כשקוברים אותו, כי זה היה השיר האהוב עליו וגם זו הרי פרידה. אמרתי לה שאני לא בטוחה שאני אחזיק מעמד. אני זוכרת ששרתי והאמא היא זו שהחזיקה אותי. רעדתי ושרתי"

עבדת עם גדולי כותבי המילים וגם עם אחד, ראש הממשלה החליפי ושר החוץ יאיר לפיד שכתב לך את "שיר אהובת הספן" ואת "לבכות". ספרי קצת על המפגש עם לפיד.

"קודם כל, יאיר לפיד היה חבר של רמי. אני זוכרת שיום אחד רמי חזר מהים ואמר 'כתבתי לחן בשבילך' שבאמת היה לחן של ים. ואז הוא הציע לתת את הלחן ליאיר. לפיד בדיוק סיים לקרוא את 'ים המוות' של ז'ורז' אמאדו וזה התלבש לו בול".

הטקסטים מאוד חשובים לך. את מייחסת להם המון חשיבות.

"אנחנו צריכים לקחת בחשבון שאני מגיעה משפה אחרת, מתרבות פרסית. אבא שלי היה ידען גדול והעריץ את כל המשוררים הפרסים הגדולים. הוא דקלם לנו שירה פרסית. אני באה מתרבות של שפה גבוהה, גם כשהייתי ילדה ונערה - המילה הכתובה הייתה מאוד חשובה. לא התחברתי לשירים שהמילים שלהם היו סתמיות. כשבחרתי שירים, בחרתי כי המילים ריגשו אותי. אתה לא מבין כמה אני מתרגשת לשמוע קהל שר מילים שאני כתבתי.

"במופע המשותף עם רמי אני עוזבת את הבמה ורמי שר לבד את 'עד שתעזוב' שאני כתבתי והוא הלחין. כתבתי את השיר באיזושהי פרידה קצרה שהייתה לנו בתקופת הצבא. לראות מהצד את רמי שר את השיר, לחשוב על הסיטואציה שאני כתבתי את זה במקור - אני ממש מתאפקת לא לבכות.

"הייתה פעם אמא שכולה שהבן שלה נהרג בצבא, שפנתה אליי בבקשה שאשיר את 'עד שתעזוב' כשקוברים אותו, כי זה היה השיר האהוב עליו וגם זו הרי פרידה. אמרתי לה שאני לא בטוחה שאני אחזיק מעמד. אני זוכרת ששרתי והאמא היא זו שהחזיקה אותי. רעדתי ושרתי ברגע הקבורה. ואתה חושב לאן הטקסט הזה הגיע. זה באמת רגעים בלתי נשכחים. יש אמהות וילדות ששולחות קעקועים משותפים ממילים מתוך 'קחי לך'. הכי מרגש לדעת לאן מילים שכתבתי מגיעות בסופו של דבר".

הופעת גם בעצרת האו"ם. אני מתאר לעצמי שזה היה מופע יוצא דופן.

"זה היה אולי המופע הכי מרגש שהיה לי בחיים. מזכ"ל האו"ם אמר לי, 'מה שאת עושה, אף פוליטיקאי לא יכול לעשות, מפני שיש ציניות כלפי פוליטיקאים והם באים עם אג'נדות. את נולדת באיראן, את יהודיה, ישראלית ואת מראה שכל הדבר הזה מתחבר ביחד'. הוא גם אמר, 'גם אם מדונה תרצה לחבר בין פרסים לישראל - היא לא תוכל כי היא לא באה מפה ולא משם. אל תפסיקי אף פעם'. הסתכלתי עליו והוא לא היה ציני. אני חושבת שזה אחד הדברים היותר מרגשים שנאמרו לי כאמן".

איזה זמר כיום בישראל את אוהבת?

"אני מאוד אוהבת את חנן בן ארי, את הטקסטים שלו. אני מתרגשת מהם. גם משי ונועם מתרגשות מהם. יש בהם כל כך הרבה משמעות. אני אוהבת הרבה זמרים. את יובל דיין, מירי מסיקה, מארינה מקסימיליאן".

מה דעתך על נועה קירל?

"היא מהממת. אני אוהבת שהיא עם הרגליים על הקרקע, היא בחורה מאוד שפויה, יפה למות. המוזיקה שלה נהדרת. אני כמובן לא יכולה לשיר את המוזיקה הזו. אני חושבת שיש מקום לכל המוזיקות בעולם".

ואיך הטקסטים?

"אני לא רוצה לדבר על נועה, אבל אין ספק שיש כיום שירים שהטקסטים שלהם לא כל כך ברמה. אני מאמינה ששירים ואמנות צריכים להרים אותנו למעלה כבני אדם ולא להוריד".

מה השיעור הכי חשוב שלמדת לאורך השנים?

"אני כל יום לומדת משהו חדש. הבת שלי מלמדת אותי שבזמן שאני כועסת ונעלבת - אני חייבת לדבר. כי כשאני כועסת ונעלבת אני משתתקת ולא אומרת כלום. זה סוג של נכות. היא באה ואומרת לי 'אנחנו מדברות עכשיו!'. אני גם לא יודעת לריב, לא יודעת להתעמת, זה מאוד חבל לי והלוואי ואני אלמד את זה. כל יום אני לומדת משהו חדש. אני לא לוקחת את החיים ברצינות, כי הם חולפים מהר. דבר אחד חשוב לי יותר מכל: חמלה. לחשוב תמיד גם על הצד השני. אולי גם הוא בא עם בעיות ותסבוכים ותמיד צריך להתעלות על המקום הפגוע ולהגיד לעצמך 'זה לא נגדי, גם לצד השני קשה'".

  • ריטה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully