כמה יוסי

המילים של "ערב עירוני", שכתב נתן אלתרמן, מאנישות את שעת הערב התל אביבית: רגע קצר וחולף בזמן, שבו השמיים מתכסים בצבע אדמדם והכביש מקבל גוון כחול עמוק. יש בו מטאפורות למכביר: לזמן הקצרצר שיש לנו כאן. לאפסיות האדם מול הטבע. לחשקים שעומדים לנו מול האירוטיות של הלילה, עם הלבנה שחולצת שד, שגם מזכירה את המחזוריות הממזרית של הטבע. לידה, ינקות, ועוד רגע נלחך דשא בשדות הכחולים שמעבר לכביש - אלה שדות האליזיום ("שאנז אליזה", בצרפתית) שמהדהדים את הזכרונות של אלתרמן מימיו כסטודנט בפריז, וגם מרפררים למזמור מספר תהילים: "בנאות דשא ירביצני על מי מנחות ינהלני". זה החושך שמגיע בסוף כל יום וכל מעגל חיים. יופי, התרגשות, הפיכה לאחד, לידה, וחוזר חלילה עד הסוף הבלתי נמנע. הכול בשיר אחד על שקיעה בתל אביב.

הקול העוצמתי של יוסי בנאי, שמבטא כל הברה בשיר כאילו הייתה האחרונה שלו עלי אדמות, הוא הליהוק המושלם למילים האלה. המלחין יוני רכטר סיפר בריאיון לאמיר בן-דוד ב"זמן ישראל" שרצה שלבנאי יהיה קל לשיר אותו, וחשב על המלחין היווני תאודוראקיס כהשראה - אלא שבסוף, הכול היה חוץ מ"פשוט" או "קל".

יהודה פוליקר, שעבד עם בנאי על שיר אחר באותו זמן, היה באולפן ובאופן טבעי הצטרף לנגינה על הבוזוקי, בסולו שמכניס את הים התיכון עמוק אל תוך ההוויה של העיר העברית הראשונה. פוליקר מהדהד בו את ילדותו של אביו מסלוניקי. בנאי מדגיש את הטעמים הפרסיים שהביאו אבותיו לשוק מחנה יהודה בירושלים. רכטר, דור שני בתל אביב, מערבב את הסיר הזה בגאונות עברית חצופה, בתוספת מקהלה שכוללת את מזי כהן, יובל זמיר, ואחד, יובל בנאי. התוצאה: אחד השירים הכי מיוחדים שנכתבו בישראל, עם זהות מקומית ייחודית. מי שיגיע עד סופו, ירצה לבכות מרוב תוחלת.

געגוע הוא תחושה חזקה. יש שירים שמעוררים אותו - בזכות הצליל, בזכות הטקסט, בזכות היוצר שפתאום חוזר מתהומות הנשייה - אחרי הכול זה עניין מאוד אוניברסלי. אבל איך אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא היה שלך?

"אני וסימון ומואיז הקטן" הוא שיר על הילדות של יוסי בנאי בירושלים, והוא פורט על מנעד רחב של רגשות. כמו בכל יצירה של בנאי, הקול העמוק שלו, יחד עם הלחן הנפלא של חנן יובל, ננעצים היטב - אבל זה לא מסתכם בתיאור הצר של "איזה שיר יפה ועצוב". יש בו כל כך הרבה יותר מזה, כי השיר הזה מצליח לגרום לכולנו לחיות יחד עם בנאי את ירושלים של תחילת שנות ה-40, את ארול פלין ואת גונגה דין ולהתגעגע לקולנוע רקס שכבר אינו קיים.

השנים שבהן גדלתי, ברמת-גן, באותו עשור מופרך של האייטיז, היו שגרתיות למדי. אני לא מתגעגע אל הילדות הרמת-גנית שלי. איכשהו, יוסי בנאי הצליח לגרום לי להתגעגע לילדות הירושלמית שלו, ואני בטוח שאני לא לבד.

צריך להיות חצוף במיוחד כדי להציץ לפגישה הלילית של ברברה וז'ורז' מוסטאקי - פריז של שנות ה-60 והרובע ה-16, מוזה וטלוויזיה, שאנסון ופאסון - ולהגיד אחריה "גם אנחנו יכולים כזה רומנטי".

צריך להיות חצוף במיוחד, או ישראלי במיוחד, והשילוש של אילנה רובינא, יוסי בנאי ויעקב שבתאי היה הרבה מהראשון ועוד יותר מהשני, עם עודף לפואטיקה ויכולת מקוממת להוציא מהפה מילים ישראליות שמרככות גם צרפתים.

וכך, הצליחו העברית של שבתאי (מי לא יימס מכמה מילים ביום גשום, ואיך לא נכושף מאור לבנה קסום?), השואו של בנאי (רק תראו את הרכנת הראש הקטנה-גדולה לקראת הסוף) והטונאז' המהפנט של רובינא, גבירה תמירה בחום עם בגד קטיפה ומספיק סקס-אפיל בשביל שתי מדינות, לעשות את הבלתי ייאמן: להתעלות על הרף הרומנטי של האנשים שהמציאו את הרומנטיקה, ולבנות עיר מקלט, במיטה.

כי צריך להיות חצוף במיוחד, או ישראלי במיוחד, או פשוט יוסי בנאי.

"העולם מצחיק אז צוחקים", כתב יוסי בנאי פעם, באחד המערכונים האייקוניים ביותר של הגשש החיוור שנכנסו, כמעט מידית, לפנתיאון - ומעבר לכך: לנימים הדקים ביותר של הישראליות. לכל אורך 55 שנות היצירה שלו, שזר בנאי בצורה מופתית ובדרך שרק הוא יודע חוטים של הומור יחד עם אירוניה, כאב וכנות, שיחד מלווים אותנו דורות ארוכים. כך גם ב"מרוב אהבה", בין משחקי מילים והאנשות של זבובים ופילים, משבץ בנאי וידוי חושפני, נוגע, מדויק ואמיתי על איך הוא אוהב. האהבה היא מצחיקה, ויוסי בנאי נתן, שוב, הזדמנות לכולנו לצחוק.

"אהבה זה שם התואר, זה שם העצם וזה גם שם המשחק", דרש בנאי באחד המונולוגים שלו בהופעות, לפני ששטף את הקהל ב"מרוב אהבה". "מה שחשוב זה לאהוב, כל עץ, כל כוכב, כל אפרסק. אם נדע לאהוב, אתם תראו איך האור יהיה אחר, איך העולם יחייך אלינו יותר. אתם תראו איך [...] כל מה שהיה מחסום, גדר או אפילו קיר - יפרוש פתאום כנפיים ויתחיל להיות שיר".

הוא היה שחקן ענק, מבצע בחסד, ואיש עם חוש הומור מבריק וכריזמה אינסופית, אבל כשכתב שירים - יוסי בנאי לא לקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. הוא כותב על כך במפורש: הוא שואף שהשיר יעביר את הזמן, ישלח מין חיוך, יסמיק לו ויעבור. בשיר ארספואטי אחר הוא יבטל בהינף יד את הרעיון "ששירים יקרבו את השלום במזרח הפזמון" (השנינות כמובן במקור).

אבל אדם כותב - ואחד אלוהינו צוחק, כנראה מבדיחה שיוסי בנאי בדיוק סיפר. לא רק שהשירים שלו השאירו סימנים, אלא הפכו לחלק בלתי נפרד מהישראליות, ולפעמים גם לניסוח הכי מדויק שלה. הדוגמה המובהקת היא "ספירת מלאי", השיר הראשון שכתב בנאי, אחרי שנעמי שמר שלחה אותו לכתוב בעצמו את הווריאציה הכי טובה שנעשתה ל"אחד מי יודע" - וכנראה גם בחג הזה משפחות רבות ישירו אותו בשמחה סביב שולחן הסדר.

בנאי מציג כאן ספירת מלאי של הסמלים הישראלים הגדולים, ומחבר בין מסורת החג להיסטוריה החילונית. הוא מתחיל ממדינה אחת, פעמיים ים ואגם אחד וקדחת גם - וממשיך דרך פוליטיקה מגוחכת, מציאות ביטחונית מופרכת, כאב ראש אחד ושלוש גלולות. במדינה שבה על כל רגע ביטחון יש 30 ימי מחלה, הוא פורס את כל הטווח שבין טרומפלדור בגליל וקונצ'רטו לחליל, ואם כבר 70 ילדים נמצאים במקלט - לפחות שיצחקו. ואולי זאת המורשת הגדולה של יוסי בנאי: האיש שלימד אותנו שגם כשכואב, וגם כשמדובר בסמלים הכי עוצמתיים שלנו, אפשר ורצוי לצחוק על זה.

שיר אהבה רומנטי נפלא - השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו, שידוע יותר דווקא כמייסד ספרות האימה האמריקנית. זו בלדה על אהובה בלתי מושגת, שהאלים נקמו בה על אהבתה שאינה יודעת גבול. זאב ז'בוטינסקי - שידוע יותר כמדינאי וכמנהיג אבל בעצם היה מגדולי הרומנטיקנים בספרות העברית - כתב לשיר תרגום יפהפה, שמשתווה למקור ויש שיאמרו אף עולה עליו. יוסי בנאי ארז את כל זה ואת הלחן המקסים של יוחנן זראי לכדי בלדה מושלמת על אהבה.

בנאי היה אמן בלדות. ולצערנו, בתרבות העברית יש מעט מדי מאלה. הבלדות הידועות יותר בעברית הן לאומיות או "גבריות" - "הנה תמו יום קרב וערבו" של אלתרמן, "שיירת הרוכבים" או "בלדה לחובש". יש לנו מעט מדי רומנטיקה, גם בזה. יוסי בנאי הרומנטיקן, ואין זה משנה אם זו רומנטיקה של שוק מחנה יהודה, או רומנטיקה של אהבה בלתי ממומשת, הפיח חיים באהובה המתה אנבל-לי, ונשא אותנו על כנפיו עד לים ערפלי.

יוסי בנאי הוא הרבה דברים, והוא גם סמל לימים אחרים - ימים שבהם מקור ההשראה העיקרי של התרבות הישראלית לא היה אמריקה, אלא צרפת. זו הייתה ישראל אחרת וזו גם צרפת אחרת. לא של לה פן וזמור אלא של ז'אק ברל, בלגי במקור כמובן, שמצא בצרפת את ביתו החדש. במידה פחותה, זה גם מה שקרה לבנאי.

הפרנקופיליות של בנאי הגיעה לשיאה עם העיבוד שלו ל"La chanson des vieux amants" של ברל - "שיר האוהבים הזקנים" בתרגום מילולי, שבתרגום של נעמי שמר ובגרסה ששר בנאי הפך ל"אהבה בת עשרים", ובשתי הגרסאות היה ונותר המנון לאהבה שניצחה את הכל, כולל את הזמן.

לשיר של ברל יש מאות גרסאות בעשרות שפות. זו של בנאי כנראה יותר טובה מכולן, ואם מותר להרחיק לכת - אפילו יותר טובה מהמקור. היא כל כך רומנטית, שאפשר להאמין כי נלקחה מתוך פסקול של סרט צרפתי משנות ה-60. גם היא ניצחה את הזמן. השיר המקורי מדבר על "שיר האוהבים הזקנים" והתרגום העברי על "אהבה בת עשרים", אבל בדיעבד השם הכי מתאים לגרסה של בנאי הוא "שיר האוהבים לנצח".

"תחזור תחזור", אחד השירים הכי נוגעים ללב של משינה, נכתב על ידי יובל בנאי, אבל מי שעושה את השיר הוא אביו יוסי, בהתארחות בלתי נשכחת. השיר חותם את אלבומם "להתראות נעורים שלום אהבה", ויוסי מקריין את מילות שיר הנושא, הפותח את האלבום, בהגשה נדירה, מרטיטה, כריזמטית, עם יותר אישיות מכל מה שיש בגוש דן. לא במקרה בנאי היה הקול שמאחורי "עמוד האש". לא מייצרים עמודי אש כאלה יותר.

"היה רעיון שמישהו יקריא את הטקסט, אמרתי לחברים שאני מכיר את זה שמקריא הכי טוב והוא בא ועשה את זה", סיפר יובל בנאי בספר "עסקי הרוק'נ'רול" שערך דרור נחום. איגי דיין הוסיף: "הבן אדם פשוט גאון. הוא פשוט הנחית את זה בפעם אחת עם הרגש, הפיסוק, הגוון, הנימה, הגעגוע".

"לא צריך להיות נביא", שר פעם יוסי בנאי (בלהיט "בחולות"), אבל בהגשתו העוצמתית ב"תחזור תחזור", הוא היה קצת נביא. "משהו בחיי עומד להשתנות", אמר וסימן את הפרידה גם מהלהקה, גם מהתקופה וגם מהתקווה לשינוי: "'נהרגו עשרות אנשים', סיים קריין הטלוויזיה", הוא מדקלם, בהתייחסות לטבח מערת המכפלה שביצע הרוצח ברוך גולדשטיין. השיר עצמו יצא גם זמן קצר לפני רצח רבין, ובדיעבד מתכתב גם איתו, ואולי גם עם מותו המעציב של בנאי עצמו, כעשור לאחר מכן. מעל לכל אלה, ישנו גם רגע מזוקק שממחיש את כוחו וקסמו כזמר-שחקן, עם השורה המרסקת: "אישה מאוד יפה אני סוגר עם הכפתור, עם חץ בתוך הלב הולך ללילה השחור".

יוסי, תחזור, תחזור.

השיר האחרון שהקליט יוסי בנאי היה דווקא במסגרת פרויקט "מפגשיר" של ערוץ המוזיקה 24. זה פרויקט שהפגיש בין שני אמנים שלא עבדו מעולם, ועבורו כתב בנאי את "תרנגול כפרות" ומיכה שטרית הלחין. מי שעמד מאחורי ערוץ 24, יואב קוטנר, סיפר לימים שתוך כדי צילום התוכנית אי אפשר היה לנחש שבנאי חולה. "הוא היה מלא מרץ ושמחת חיים. גם כשסיכם את חייו, גם כשדיבר על המוות", אמר.

קשה לדעת אם יוסי בנאי ידע שזה ייזכר כשירו האחרון, אבל גם שם הוא מלא בקסם ובאופטימיות ולא במרירות ובעצב. בנאי כבש פסגות אדירות במהלך הקריירה המקצועית שלו. הוא היה זמר, שחקן, פזמונאי, קומיקאי, תסריטאי ובמאי. את כל אלו הוא עשה בכישרון בלתי רגיל וקטף שבחים ופרסים מלוא החופן. כמה נפלא לדעת שבסופו של דבר, כשהוא כבר רואה את קצה הקץ ואת סוף חייו, גם אחרי שעמד על הפסגות הגבוהות ביותר בעולם הבידור והתרבות בישראל, הוא חוזר אל הרגעים הקסומים ביותר בחייו, שהם זיכרונות ילדותו - שהם הזיכרונות הכנים ומופלאים ביותר.

כשהתברר שהוא חולה מאוד, התעקש יוסי בנאי לצלם את הקליפ לשיר. עשרה ימים אחרי הצילומים הוא נפטר. "בסתיו תמיד בסתיו, חוזרים אלי קולות, שעם הזמן חלפו, אבדו כבר ואינם. והם נושאים איתם זמירות חג ותפילות, והם נושאים איתם עולם שנעלם", הוא שר בשירו האחרון. יוסי בנאי - דור שנעלם, עולם שנעלם.