"מכאן עד בכלל": בלי מספר על היד, אבל עם לב שבור / עמית סלונים
כמעט כל שירי אלבום המופת "אפר ואבק" מתמודדים בדרך כזאת או אחרת עם זכרון השואה דרך הפריזמה של בני הדור השני. זה לא סוד. מנעד הרגשות בשירים מסחרר. פוליקר, יחד עם בן זוגו המוזיקלי יעקב גלעד, הצליחו להעביר את הכאב וחוסר האונים של לחיות תחת הצל של הטראומה הגדולה. "כשתגדל" ו"רדיו רמאללה" מחברים בין הזיכרונות הקשים מאירופה לכאב המקומי, הטרור היומיומי שבניהול מדינה תחת איום קיומי, כשברקע תמיד המלחמה ההיא.
ויש גם את צמד השירים "אהבה הורגת" ו"מכאן ועד בכלל". בעיניי שני השירים הכי טובים באלבום, ולבטח הכי אנדרייטד. השם "מכאן ועד בכלל" והמקצב האיטי שלו מדחיקים כאב גדול. מצמית. קשה להתרגש משיר על אהבה נכזבת בתוך רצף של שירים על שואת העם היהודי. מה זו כבר פרידה כואבת או אפילו בגידה לעומת רצח עם? אלא שפה בעצם צרופה הגאונות של האלבום, שמצליח להזכיר את "החיים עצמם" של בני הדור השני. לא היו להם מספרים על הידיים, אבל היו להם שאיפות, חלומות, תאוות. כשדוקרים אותם, הם מדממים. כששוברים להם את הלב, הם כואבים. מבין כל שירי השכול שלו, מכל השירים על אובדן, שואה ומשואה, השיר הכי זועם של פוליקר בסופו של דבר הוא שיר על אהבה.
גלעד כתב כאן מילים כואבות ומכאיבות. הוא מאחל לאהובתו לשעבר שהיא לא תמצא אף אחד, הוא אומר לה שיש כמוה "אלף בחינם", ואף רומז על התערבות שמימית שתוביל לרצח או התאבדות. בסופו של דבר, הוא מודה, זה לא הסיפור שלו אלא שלה. הוא פסיבי, מוכה יגון וחרדה כמו דור ההורים שניצל מהמכונה הנאצית. השילוב הזה מכאיב ומפחיד כמו שהוא חד פעמי. אף אחד לא כתב שירים כאלה בישראל עד אז, וההשפעה שלו על דורות של יוצרים ישראלים גדול לא פחות מההשפעה שלו על הפלייליסט ביום הזיכרון.
"חופשי זה לגמרי לבד": לא מתמטי, אבל כל-כך מדויק / ארז מיכאלי
בנזין התפרצה אל ישראל ב-1982, עם אלבום הבכורה "עשרים וארבע שעות" שנשמע מעולה גם היום. רוק מחוספס, בומבסטי, בועט. כזה שלא מחפש תמיד לעשות נעים באוזן, אבל מרעיד את הלב ומזיז את הרגליים. האלבום גם הוליד כוכב רוק: יהודה פוליקר - שיצירתו האישית המאוחרת יותר, במרכזה "אפר ואבק" המונומנטלי, גורמת לעתים לשכוח את תחילת הדרך האקספלוסיבית. "חופשי זה לגמרי לבד" היה הסינגל הראשון של האלבום הראשון וזהו פוליקר הרוקר במלוא הדרו: צעיר, יפה, אנרגטי, קול שחורך את האוזניים, ובעיקר - גיבור גיטרה.
השיר הזה מזכיר עד כמה פוליקר הוא גיטריסט מופלא. אחרי שניגן בנעוריו קאברים של הביטלס, פינק פלויד ולד זפלין, אפשר לומר שהוא למד מהטובים ביותר. "חופשי זה לגמרי לבד" מעיף את הראש עם סאונד שרירי שמרים לגיטרה החשמלית של יהודה. מהצליל הכוחני בפתיחה, דרך הסולו הקצר והאדיר בהמשך, ועד לגיטרה הווירטואוזית והסיומת ה"זפלינית". שיר שתמיד בא בטוב.
המילים פשוטות. זוגיות קצרה שלא עלתה יפה, עם מסקנה לא מתמטית אבל מדויקת מאוד - שאחד ואחד זה בעצם המון. אז חופשי זה לגמרי לבד. שיר שמחבר אותנו קצת לעצמנו, וכמה כיף לצעוק את המילים האלה. המוזיקה הישראלית כיבדה אותנו בלא מעט המנוני רוק, אבל מעט מאוד מהם מספקים את התחושה האצטדיונית כבר בתקליט האולפן, ורק אחדים מהם מספקים תחושת שחרור מפתיעה ומענגת - שגורמת תמיד, גם קרוב ל-40 שנה אחרי, לצרוח את הפזמון יחד איתו. כן, חופשי זה לגמרי לבד לגמרי שם.
"אפר ואבק": בכל פעם אני חוזר אל הבית של סבתא / שגיא בן נון
בכל פעם שאני שומע את "אפר ואבק" אני נזכר בגעגועים בסבתא שלי גניה, ניצולת שואה, שגידלה אותי כמו אימא. בכל פעם שאני מאזין למילים "הנצח הוא רק אפר ואבק" אני חוזר לארוחות הצהריים בביתה, בילדותי. אני לועס בחוסר חשק את הפרפעלך שהכינה, כי סבתא הבטיחה שאם אגמור את האוכל היא תפנק אותי בסיפור. גניה'לה מימשה את הבטחתה: היא סיפרה לי איך הנאצים קברו באושוויץ את חברותיה, בעודן בחיים, מול עיניה. בכל פעם שאני מסתכל על עטיפת האלבום בעל אותו השם, עם תמונת הרכבת הבלתי נשכחת, אני נזכר בביקור שלי בנעוריי במחנה הריכוז דכאו שבגרמניה, בקיץ 1989. כשיצאנו משם ניגנו באוטו את קלטת האלבום, שיצאה שנה קודם לכן. זה היה רגע מצמרר, עוצמתי ומאוד ישראלי.
שיר הנושא נכתב כזכור בעקבות נסיעתה הראשונה לפולין של אמו של יעקב גלעד אחרי המלחמה. לאחר שהוריהם של פוליקר וגלעד שיתפו אותם כמו סבתא שלי בתיאורי הזוועות, באו לעולם יצירות שלוקחות אותך מחלון הרכבת בתחנה הקטנה טרבלינקה ועד החלון לים התיכון. ב"אפר ואבק" הם הגיעו לפסגת יצירתם, כמו שאיש מעולם לא עשה קודם ברוק. בעזרת מילים מלנכוליות ומנגינות שלפעמים מנחמות, בוזוקי וגיטרה, הם נכנסו לפנתאון ועמוק ללב.
אז תודה לך, פוליקר יקר, על השיר, על האלבום ועל התרומה הענקית לתרבות. ובעיקר תודה שאתה מזכיר לי בכל פעם מחדש את הסבתא האהובה שלי, גניה, שאיבדה חצי ממשפחתה בשואה אבל ניצחה את היטלר, ומתה בגיל 94. שנים, וכלום עוד לא נמחק.
"הילד שבך": לרדוף לנצח אחרי הכפתור שאי אפשר לסגור / נדב מנוחין
יהודה פוליקר חוגג עכשיו 70, אבל ביצירה שלו, גם המאוחרת, יש איזה ילד שמסתתר. אפילו את הספר האוטוביוגרפי שלו, "הצל שלי ואני", פותח פוליקר בפרק קצרצר עם הכותרת "האיש שהיה פעם ילד", וכך הוא כותב: "איש שהיה פעם ילד יושב וצופה בנוף המתחלף, והמראות רצים לו מול העיניים... [הוא] נוסע עכשיו בכיוון ההפוך, בדרך חזרה אל מי שהוא היה פעם". תמיד ילד של הוריו, תמיד נמס בגשם, תמיד יודקו.
מבחינה זו, שיר הנושא של אלבומו המצליח מ-1995 הוא במידה רבה גם אחד השירים האולטימטיביים שלו. אפשר לשמוע את זה כבר בליווי, עוד לפני שמילה אחת נאמרת, כשבמפגש של הגיטרה והתופים נפרשת כל הדרך לאורך בין צללים ואור, פחד ותקווה; כל המסע מהפצעים והצלקות שלא הגלידו - אל השיא שרק אתה תוכל לשבור, ובאמצע: אדם שנוסע ונוסע במהירות האור, בורח וחוזר, בורח וחוזר, מתגעגע לפרטים קטנים שאחרים כבר שכחו.
כשהייתי ילד בעצמי לא אהבתי את השיר הזה. היום הוא מטלטל אותי. אולי עוד לא הבנתי אז איך יכול לחיות ילד בתוך אדם מבוגר. אבל לפוליקר, שכתב גם את המילים לשיר יחד עם יעקב גלעד, זה תמיד היה ברור: שם, במוזיאון החלומות הפרטי, נמצא הדלק לנוע קדימה ולרדוף לנצח, בסיזיפיות אין קץ, אחרי הכפתור שרק אתה יכול לסגור, או שאף אחד אחר כבר לא יוכל לעשות את זה. אכן: בדרך אל הכפתורים נגע פוליקר בנשמתם של אינספור ישראלים כואבים. את התודה אנחנו חייבים בראש ובראשונה לילד שבו.
"כשתגדל": הייתי במאות הופעות, אבל זה רגע שלא אשכח / ניר יהב
לפני כשנתיים ערך יהודה פוליקר סיבוב הופעות מיוחד במלאת 30 שנה לצאת אלבום המופת "אפר ואבק". ההופעות היו גדושות מפה לפה והכרטיסים אליהן נמכרו זמן רב מראש. בסוף כל מופע - אחרי שלקח את יושבי האולם למסע מטלטל ומרגש בין זיכרון השואה, מוזיקה יוונית ורוקנרול משובח - הקהל נהג לעמוד על רגליו ולמחוא כפיים למוזיקאי האגדי. בנקודה הזו היה הפסנתר נכנס ופוליקר שר את "כשתגדל".
במאות הופעות הייתי בחיי, אבל זה היה רגע שלא אשכח לעולם: קהל רב עומד אחרי חוויית קתרזיס מזככת, גדוש ברגשות מעורבים של שמחה וכאב, רועד מהתרגשות ושר את השיר המופתי ביחד עם פוליקר. הרבה דמעות היו שם מסביב, וקשה להאמין ששירים אחרים היו מצליחים לעורר כל כך הרבה אמוציות כמו השיר הזה.
אחרי הכל, קשה למצוא שיר ישראלי שפוגע בצורה כל כך מדויקת וחדה בחוויה של כל כך הרבה ישראלים. גם אנשים שחוו את השואה מעיניים של דור שני או דור שלישי (כמוני) מזדהים איתו, אבל נדמה שכל ילד וכל הורה מבינים לעומק על מה הוא, גם בלי להבין כל מילה וכל שורה. כשההורים רוצים שתהיה "גנרל" ואתה לא רוצה "להיות אפילו חייל", או תחושת האכזבה מההורים שלפיה "ממך כבר לא יצמח שום דבר", או באופן כללי תחושת הניכור מהעולם שבו "לא רצית להיות בכלל". רק כשאתה הופך להורה, אתה מבין הרבה יותר טוב את תחושות הבלבול ואת המסרים הסותרים שחווה כל ילד, ולכן אפשר להזדהות איתו בכל גיל ובכל מצב.
גם המוזיקה המופלאה משחקת את המשחק המבולבל והסותר כשהיא עוברת מסולם מינורי למאז'ורי בפזמון, ושוב חוזרת לעצב המינורי בסוף הפזמון, כאומרת: אי אפשר לחמוק מתחושת אי-השייכות. היא תכה בכולנו במוקדם או במאוחר. כי כשיהיה לך ילד שיבוא וישאל מה יהיה כשיגדל, התחושה הזו עלולה לגרום לך לומר לו "עזוב, אל תשאל". ואולי על כך בכו מאות האנשים מסביבי באותו מופע.
"חלון לים התיכון": מה רוצה הבנאדם? רק סיכוי לאושר / זיו ריינשטיין
בדיוק לפני 70 שנה, בדצמבר 1950, אירעה תופעה נדירה בארץ ישראל: ירד שלג ביפו. זקני יפו (וגם אחרים) זוכרים את אותו חורף של "שנת 50 סוף דצמבר", כפי שכתב יעקב גלעד בשיר הכי מרגש אולי של פוליקר - "חלון לים התיכון". אבל השיר הזה הוא הכל חוץ משיר על חורף קר וקשה. זהו שיר של תקווה, שיר של פשטות וציפייה, שבה טמונה הגאונות של הצמד.
מה בסך הכל רוצה הבנאדם? בית, אשה אוהבת, צחוק ילדים בין-ערביים וחלון משקיף לים התיכון. סוד האושר הוא בפשטות, בטח אחרי מה שעבר על ההורים ניצולי השואה של צמד הכותבים. ועם כל הייאוש והקושי, אולי יהיה סיכוי אחד למיליון שאיזה אושר יתגנב אל חלון המשפחה החדשה, ממש כמו אותו סיכוי של אחד למיליון, שאכן קרה, שירד שלג ביפו.
"משמרת לילה": רוק אכזרי שיודע לבכות - אבל גם לבעוט / דוד רוזנטל
היחס שלי ליהודה פוליקר מעט אמביוולנטי. מאוד אהבתי את פוליקר הישן של בנזין, פחות את נימת הכאב העמוקה שהתפתחה מאוחר יותר, שלעתים הייתה פשוט יותר מדי. תהליך המעבר של פוליקר מהרוק הקצבי והקליל לדרמטיות הנוגה מאוד ברור, עם ציוני דרך מובהקים. "משמרת לילה", האלבום השני והאחרון של בנזין, ובמיוחד שיר הנושא שלו, סימנו את אחת התחנות המשמעותיות במעבר הזה.
"משמרת לילה", השיר, הוא שילוב מופלא בין מה שפוליקר היה לבין מה שהוא עתיד להיות - רוק אכזרי ומלוטש שטומן בחובו המון כאב. "נמס בגשם", שיצא יותר מעשור לאחר מכן וגם הוא עוסק בבריחה ובניתוק מהבית, לא פחות טוב, אבל הוא כבר משתלב עם התמהיל הפוליקרי המאוחר, שנותן יותר ביטוי לכאב הטהור בלי המעטפת שמרככת. "משמרת לילה" עדיין שומר על האיזון הקדוש, ובראייה לאחור מעלה געגוע לפוליקר האחר, זה שידע לבכות אבל גם לבעוט.