רצח הילדים, המסתור בכפר והשירים האבודים: הסודות של "ילד יהודי", המנון הגטו שנשכח

רוב נגינות יש וצלילים, אך ניצולי גטו שאוולי שבליטא זוכרים במיוחד את אלו שהפיק הכנר בבה חיימוביץ. מספרים עליו שבאמצעות הנגינה בגטו עזר להשכיח מהחולים את כאביהם, ומהיתר - את המציאות הנוראה מסביב.

במסיבת חנוכה שנערכה בגטו בשנת 1942 על ידי הארגון הציוני "מסדה", אחרי הדלקת הנרות והנאומים, הגיע תורו של הכנר. לבוש במיטב מחלצותיו, וביד רועדת, הוא לקח את הכינור והחל לנגן. "הוא הרגיש שזאת שעה גדולה בחייו", תיאר זאת אחד הנוכחים, הסופר והעיתונאי לוי שליט, שנדמה היה לו כי הכנר שכח היכן הוא מנגן ובאילו נסיבות - וכך גם הקהל, שביקש ממנו להמשיך ולהמשיך.

לצד שירים מוכרים מהעבר, ניגן בבה גם כמה מהשירים שנכתבו בגטו. כאלה היו בשפע. "השפה הייתה ענייה מכדי לבטא את הכול בפרוזה... היה רצון לבטא את הכאב והדבר נעשה בשורות קצרות ועמוסות בשירים, שמנגינותיהן העצובות נמצאו להן מיד וקל היה להעבירן מאיש לאיש", כתב שליט.

בין השירים שנוגנו באותו ערב היה גם "ילד יהודי", שכתבה חנה חייטין, צעירה מהגטו. השיר, המספר על אם המשאירה את בנה במסתור אצל נוצרים בכפר ליטאי קטן, הוא המוכר והידוע מבין השירים שנכתבו בגטו, שבו ריחף גזר דין מוות תמידי מעל ראשי הילדים.

בשיר הפשוט הזה טמונים המתחים הנוראיים של הזמן: ההורים שנאלצים להיפרד מילדיהם הקטנים כדי להציל אותם; הקשרים המורכבים עם בני ארצם הליטאים - מהם משתפי פעולה, ומהם חסידי אומות עולם; והידיעה שהרוע לא מפסיק לארוב גם אחרי ההסתרה. מאחורי השיר מסתתרת גם אחת הפרשות הנוראות ביותר של החיים בגטאות - גזרת הלידות, וגם סיפורה הנעלם של משוררת אחת נשכחת, שבמילים שלה תיארה את כל זה.

שאוולי, המוכרת גם כשאוול או שיאולאי, ממוקמת בצפון ליטא. עבור אלפי היהודים שחיו בה - כ-6,600 בתחילת שנות ה-40, חמישית מכלל האוכלוסייה - זו הייתה עיר עם חיים יהודיים שוקקים, שהתפרסו על פני כל הזרמים: מאגודת ישראל, דרך התנועות הציוניות וכלה בבונד ובמפלגה הקומוניסטית. אלא שמרקם החיים הזה התערער עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, תחילה עם סיפוח ליטא לברית המועצות בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ובהמשך עם הפלישה הנאצית לשטחים הסובייטים בקיץ 1941. שאוולי נכבשה כבר ב-26 ביוני של אותה השנה.

הרצח והגזרות כלפי היהודים התחילו מיד. כעבור חודשיים, ב-1 בספטמבר, הוכנסו 5,500 יהודי העיר הנותרים ופליטים רבים מעיירות הסביבה לגטו, שבו חיו בצפיפות רבה. באקציה הראשונה בגטו, שישה ימים אחרי הכניסה אליו, נלקחו 47 ילדי בית היתומים שפעל במקום יחד עם המורה ומנהלת המשק ונרצחו. זה היה רק הצעד הראשון בשורה מחרידה של מעשי רצח כלפי ילדי הגטו.

בין הנכנסים לגטו היו גם בני משפחת חייטין: האב רפאל, שהיה בעל עסק למברשות, האם בילה, שהייתה עקרת בית, והאחיות לאה, חנה, ליובא (חביבה) ואסתר. אח נוסף, הירש, נמלט מזרחה כדי להצטרף לצבא האדום, וכנראה נהרג בחזית. לדבריה של חנה חייטין, האב רפאל עצמו נספה בגטו מרעב ומתשישות. יתר בנות המשפחה - האם וארבע האחיות - נותרו קרובות, ונשארו תמיד ביחד לאורך כל שנות המלחמה ותלאותיה.

חנה חייטין, ילידת 1918, הייתה אז אישה צעירה. קודם לכן היא הוכשרה כגננת בסמינר בקובנה. כשאר בני המשפחה, היא ידעה גם עברית על בוריה. חנה שבה לעיר עם פרוץ המלחמה, ונכנסה עם בני משפחתה לגטו.

כמעט בכל צרור זכרונות שנכתב על הגטו חייטין מוזכרת בתואר "משוררת הגטו", ושיריה מלווים אותם - אך עליה עצמה כמעט אין מי שיספר. למעשה, מלבד כמה מאמרים קצרים שבהם סיפרה מעט על קורותיה, העדות העיקרית שהשאירה אחריה מורכבת מאותם השירים שכתבה לאורך שלוש שנים בגטו שאוולי.

חייטין התחילה לכתוב שירים בגטו. לעתים הייתה כותבת בחדרון שבו גרה בשעת לילה מאוחרת עם אור קטנטן, אחרי שכולם נרדמו, ולפעמים - במפעל המברשות שבו עבדה. "בכל יום לקחתי איתי עיפרון וכמה גיליונות דפים", סיפרה לימים לקוראי פארווערטס. ושם, ליד המכונות של בית החרושת, "היו המחשבות רצות במהירות מפחידה בראש שלי. אז כתבתי, ולא יכולתי לעצור את העיפרון שלי מלכתוב עוד ועוד ועוד".

הדפים הוסתרו, ובמשך זמן רב איש כמעט - חוץ מאחותה חביבה - לא ידע על השירים. פעם אחת, בשעת הפסקת אוכל במפעל, לקחה איתה את הגיליונות ואז גילו על כך חבריה לעבודה. העובדים התלהבו, העתיקו את השירים והקריאו בבתיהם, וכך הם נפוצו בכל הגטו. "ילדים היו יושבים בחוץ ושרים בקול את השירים שלי", נזכרה חייטין באותם מאמרים. "גם הילדים שגרו איתנו היו מבקשים תמיד: 'חנה, אולי כבר יש לך שיר חדש?'".

לעתים חייטין כתבה שירים ללא מנגינה, ולעתים כתבה על פי מלודיות של שירים מוכרים מהתקופה שלפני המלחמה - שירים רוסיים, יידיים או שירי תיאטרון. "התאמתי מילים חדשות מתוך חיי הגטו למנגינות המוכרות", הסבירה. היא התמידה בכך. "הייתי יושבת לילות שלמים בחדרון קטן, עם אור קטנטן, וכותבת וכותבת. זה לא היה קשה לעשות את זה - לצערי היה הרבה חומר לכתוב עליו", אמרה.

בשירים אלו היא הביעה רגישות גדולה במיוחד לכאב של האימהות והילדים - לאלה שאיבדו את ילדיהן באקציות, ולאלה שנאלצו למסור אותם לזרים כדי להציל אותם. היא כתבה גם על חיי היום-יום בגטו, על פשיטת הידיים כדי להשיג מזון, וגם על אירועים מחיי הגטו.

בין האירועים האלו הייתה גם הוצאתו להורג של בצלאל מזובייצקי, יהודי שנתפס מבריח מזון לגטו. הגרמנים כפו על היהודים להיות התליינים שלו, וחייבו רבים לנכוח במעמד. לפי המסופר, הוא הלך אל מותו בזקיפות קומה ובחיוך. חייטין כתבה שני שירים על האירוע. באחד מהם, המוקדש לאותו החיוך האחרון, היא הבטיחה שהנקמה בוא תבוא. והיו גם שירי תקווה. בשיר אחר, "אך יבוא ויגיע הבוקר", חייטין מבטיחה לחבריה: "לא לנצח יקיף אתכם חושך, לא לנצח הלילה יאפיל" (תרגום: שמשון מלצר).

הקלטה נדירה של שירי חנה חייטין, מפי המשוררת עצמה שמקריאה ושרה מהם, נמצאת בארכיון הצליל הלאומי שבספרייה הלאומית (בדקה 33:10 בקובץ השני, תוכלו לשמוע אותה שרה בעצמה את "ילד יהודי").

בנוסף, מחברת משיריה של חייטין ובכתב ידה התגלגלה אל ארכיון משואה. "השירים האלה הם מסמך אותנטי של התקופה הנוראה ההיא, כאשר הרוצחים הנאצים ועוזריהם רצחו באכזריות יהודים, גברים, נשים וטף באלפים בכל ערי ועיירות ליטא והחריבו קהילות שלמות. אל לנו לשכוח או להשכיח את הקורבנות החפים מפשע, שמצאו את מותם באכזריות רק בגלל היותם יהודים", כתבה בהקדמה למחברת (תרגום: אטה גוז-ינקלביץ'), אותה חתמה במילים: "חובה עליכם לזכור לעד את מה שעשו הרוצחים הנאצים לעמנו. לא לסלוח ולא לשכוח - לדורי דורות עד עולם".

בשנת 1942 הטילו השלטונות על תושבי הגטו - כמו גם על גטאות נוספים בתחומי ליטא - גזרה מחרידה: איסור על ילודה. העונש הצפוי ליולדות ולמשפחתן היה מוות, וממעל ריחפו גם עונשים קולקטיביים. "בשנת תש"ב חידשו את גזרת פרעה מלך מצרים: 'כל הבן הילוד - וגם כל הבת - הכל חייבים מיתה", תיאר זאת לוי שליט בזיכרונותיו. רופאי הגטו מצאו את עצמם בדילמה נוראה: האם עליהם ללחוץ על נשים שלא ללדת את ילדיהם? וכיצד עליהם לפעול במקרה של סירוב להפסיק את ההיריון?

אמהות רבות נאלצו לעבור הפלות. בכמה מקרים, רופאים נאלצו להמית עוללים על ידי זריקות ובאמצעים נוספים. "נוסף על השפלותינו והדה-מורליזציה שלנו עלינו להתנסות גם בעונש להיות הרוצחים של ילדינו", כתב ביומנו המחנך ד"ר אליעזר ירושלמי. גם יומן נוסף, שכתב אחד מרופאי הגטו, ד"ר אהרן פיק, מזכיר כמה אירועים כאלה. בזמן אמת, הפרטים לא היו ידועים לכולם. "בגטו היו שמועות שקורה משהו מחריד לילדים שנולדים, אך לא ידענו את הפרטים", כתב בזכרונותיו גם דב שילנסקי, אז נער בשאוולי ולימים יו"ר הכנסת. "רק לאחר השואה למדנו על שהתרחש, ונחרדנו".

נשים אחרות ילדו וגידלו את ילדיהם במסתור במרתפים ועליות גג מרופדות, כשסכנת מוות מרחפת מעל כל סביבתם. רבקה גוץ, שהייתה בחודש שמיני וסירבה להפסיק את ההיריון, הייתה אחת מהן. היא הסתירה את בנה, בן ציון, עד גיל שלושה חודשים, ואז אחיה, יעקב טון, הבריח אותו למשפחה ליטאית שדאגה לו. בגטו הוא לא יכול היה להישאר.

גם לילדים הגדולים יותר בגטו שאוולי ציפה עתיד עגום. לפי הערכות, בגטו היו כאלף ילדים בגילאי בית ספר, ולא ידוע כמה היו אף צעירים מזה (הנערים, מגיל 15 ואילך, היו כבר מצטרפים לעבודת המבוגרים). כנגד כל הסיכויים הפעילו המחנכים בגטו מסגרות עבור הילדים, בניסיון להקנות להם יציבות במציאות הכאוטית שלתוכה גדלו.

בספטמבר 1943 הפך הגטו למחנה ריכוז, וכעבור חודשיים, ב-5 בנובמבר 1943, התרחשה בו "אקציית הילדים". 574 ילדים נחטפו, ואיתם גם 190 זקנים, 26 נכים וארבע נשים ונלקחו להשמדה.

"בדמדומי בוקר אחד הוקף הגטו גדודי צבא והאנשים לא הורשו תחילה לצאת לעבודתם", סיפרו פליטים מהעיר בסוף 1945 לכתב של עיתון הארץ. "אחר כך סידרו את העובדים לפי טורים, כרגיל, וציוו עליהם לצאת מהגטו. היו שניחשו את העלול לקרות, והיה מי מהיוצאים לעבודה שהסתיר תינוק תחת מעילו או בסלו, אבל כמה יכלו לעשות כך?".

"לאחר צאת כל הגברים והנשים העובדים, פרצו לגטו מכוניות של אוקראינים. מפקחי האס-אס חילקו ביניהם בקבוקי משקאות חריפים, ולאחר שהללו השתכרו החלו פורצים לבתים, חוטפים כל ילד וילדה, עד גיל 15-14 ואפילו תינוק בן יומו, ומטילים אותו למכוניות. למכוניות אחדות הטילו זקנים וזקנות. אגב חיפושי הילדים שדדו והרסו בבתים ככל העולם על רוחם... האופטשטורמפיהרר פורסטר [קצין ה-SS ששימש מפקח על הגטו - נ"מ] התהלך ליד המכוניות, החליק על ראשי הילדים והבטיח לאימהות הממררות בבכי שכל רע לא יאונה לילדים; להפך - הם נלקחים לחיים טובים מחיי הגטו". היעד, כמובן, היה אחר.

האירוע הזה נחרט גם בזיכרונה של חייטין. "זה היה נורא, מפחיד. הלב עלול להתפוצץ לנוכח הזיכרון הזה, וגם המוח", כתבה לימים.

"ילד יהודי" ("א יידיש קינד" או "אין א ליטוויש דערפל ווייט"), נכתב ככל הנראה עוד לפני אקציית הילדים, אך בזכרונותיהם של בני התקופה הוא מזוהה לחלוטין עם היום השחור ההוא, ולו מפני שהמחיש שדרך ההצלה היחידה כמעט לילדי הגטו הייתה בידיים ליטאיות.

השיר נפתח בתיאור ילד קטן, יוס'לה, שחור תלתלים ועיניים, שנמצא בין ילדים בלונדיניים, ליטאיים. אמו הביאה אותו לשם, ותיאור הפרידה קורע לב. "מהיום, ילדי, זה מקומך", היא אומרת לו, ומזהירה אותו שלא ייכשל בלשונו: "הגה יידיש אל תוציא, כי אינך עוד יהודי". בבכי, הילד מתחנן שלא תלך ותשאיר אותו שם לבד. האם, הבוכיה גם היא, עוד נושקת לו - אך בלית ברירה עוזבת, תוך תפילה מאלוהים שיירחם על בנה.

בסוף השיר מתואר שוב הילד בבית הזר, כשהוא שותק, בודד ועצוב. בינתיים, האם לא יודעת את נפשה לרגע. חייטין מדמה אותה ליוכבד, אמו של משה, הדואגת לבנה שהושאר על היאור לחסדיהם של זרים.
גם השיר הזה נולד באותו מפעל למברשות. "אני זוכרת איך שרתי את השיר הזה בפעם הראשונה, וכולם ישבו ובכו. אנשים העתיקו את השיר והוא עבר מפה לפה. שרו את זה ביערות ובמחנות", סיפרה לימים.

ואכן, השיר נודע היטב גם מחוץ לגבולותיו של גטו שאוולי. תעיד על כך העובדה שהוא הודפס לראשונה שנתיים אחרי המלחמה, דווקא באסופת שירים מגטו ביאליסטוק. עד מהרה הוא נפוץ והופיע באסופות רבות של שירים מהגטאות. היסטוריון השואה החרדי משה פראגר, שכינס עשרות שירים שנכתבו בימי השואה באסופה "מן המצר קראתי", תהה על כך. "איך התפשטו ונפוצו שירי-עם אלה על פני כל שטחי האימה הנאצית? הלא כל גטו וכל מחנה היה סגור ומבודד לעצמו", כתב פראגר, "פסוקו הראשון של השיר מראה בעליל, כי מוצאו בליטא... ברם, השיר הזה היה ידוע הרחק מעבר לתחומיהם של גטאות ליטא, אם כי לכאורה לא היה לגטאות אלה שום מגע עם הגטאות בפולין".

אם כן, לאורך השנים, "ילד יהודי" קיבל לו חיים משלו. הוא אף תורגם לעברית כמה פעמים. גם בעברית הוא מוכר בכמה שמות: "לב אם", "ילד יהודי" או "בכפר קטן בליטא" (או אף "בכפר ליטאי קט").

השיר הוקלט בישראל על ידי כמה זמרים. הבולטת שבהם היא דורית ראובני, במסגרת התקליט "שירים מן הגטאות" שיצא ב-1976, בו השתתפה לצד זמרים אחרים כליאור ייני ואופירה גלוסקא, ושרה בין היתר גם את "פונאר" ו"העיירה בוערת". היא סיפרה לי שהשנה היא גם תשיר אותו בטקס יום השואה בגבעתיים שבו היא משתתפת מדי שנה, אחרי הרבה שנים שלא עשתה זאת.

"בעיניי הוא השיר הכי קשה", היא אומרת בשיחת טלפון. "הסתדרתי עם כל יתר השירים מאז הקלטת האלבום, אבל לא עם השיר הזה".

אף שהיא אחת הזמרות המנוסות ביותר בישראל, ראובני מספרת כי התקשתה תמיד להתכונן לטקסי יום השואה. "בגלל תוכן השירים לא הייתי מסוגלת ללמוד אותם בעל פה, כי הייתי יושבת בבית ובוכה עם השירים", מספרת ראובני, "אז זה היה יותר מדי בשבילי. תמיד בערבי יום השואה אני שרה עם הטקסט כדי שיהיה לי עוד כוח, ובמיוחד בשיר הזה. אין מצב שאני אוכל לשיר אותו בעל פה כי הוא כל כך קשה".

הוריה של ראובני, שמוצאם מיוגוסלביה והספיקו לעלות לארץ לפני המלחמה, איבדו בשואה כמעט את כל משפחתם. "למרות שהם לא דיברו, זה תמיד היה לי קשה", היא משתפת.

כשהשתתפה בתקליט ההוא, היא הייתה בת 24. "הייתי כל כך בוסרית ותמימה, וקיבלתי מסה כזאת של שירים לאלבום הזה, אז שרתי פשוט בגלל ששרתי אבל בלי להתעמק בטקסט, במקורות של השיר, מאיפה הוא בא", היא מודה, ואומרת בכנות כי "עם השנים, מהרגע שאתה הופך להורה אז זה עוד יותר קשה" לשיר את השירים האלה.

ישנם כמה וכמה סיפורים על ילדים מגטו שאוולי שהוחבאו בבתים של ליטאים. אחת מהן היא הילדה חביבה זיו (לימים קרסניצקי). היא נולדה ב-1940, בעיירה ראסיין שבה גרו שני הוריה, יחזקאל ואסתר זיו. עם הכיבוש הנאצי, נלקחו הגברים היהודים. עד היום, חביבה אינה יודעת בדיוק היכן אביה נרצח. הוריה של אסתר ואחותה, שחיו בעיירה קורשאן, נרצחו אף הם ביריות.

חביבה ואמה התגלגלו כפליטות לגטו שאוולי, שם חיו בצפיפות איומה. בגלל חוסר המקום, עגלת התינוקת שבה ישנה חביבה הונחה בקצה המיטה שבה ישנה אמה. בימים, אסתר עבדה בחלוקה וניקוי של ירקות.

בשלב מסוים חשו גם אסתר וגיסתה פנינה, שגם לה היה בגטו ילד בשם יצחק, בסכנה שנשקפת בגטו לילדים קטנים. בזמן אקציית הילדים, היא ובן דודה נכנסו למחבוא. "פנינה לקחה את הבן שלה ואותי ועוד ילד או שניים - והחביאה במרתף מתחת לאדמה", היא מספרת לי בשיחה בביתה שבחולון, "את מי שהם [הנאצים] מצאו - הם לקחו למשאיות". לקראת סוף האקציה, התקרבו לחלון המרתף שני שוטרים אוקראינים שהובאו כדי לסייע לנאצים, והתלבטו אם לבדוק לעומק את המקום. "הם היו שיכורים לגמרי", היא אומרת. לבסוף, אחד מהם שכנע את חברו שהמאמץ מיותר, והם הלכו משם.

אחרי האקציה, החליטה אסתר להבריח בכל מחיר את ילדתה בת השלוש מהגטו. היא הסתירה אותה במעיל, ויצאה מהגטו במטרה לחפש ליטאי שיהיה מוכן לקבל אותה. "היא הלכה בשאוולי מאחד לשני", מספרת חביבה, עד שהיא הגיעה לחצר של תופר שגר בעיר והעסיק גם תופרות יהודיות. אחיינו הצעיר, ולאדאס דרופאס, נתקל בה שם בחוץ - הבין שהן יהודיות, וביקש מהן להסתתר עד שהאורחים שבבית ילכו - ואז הוא יבוא לעזור. דרופאס כבר סייע קודם לכן לכמה יהודים מהגטו בשאוולי להימלט ממנו ולמצוא מקום מסתור.

דרופאס ודודו יצרו קשר עם מכר שלהם, אנטנס מטוזביצ'יוס, שהסכים לקחת חסות על התינוקת, ועד לבואו הוסתרו האם והבת במשך יומיים אצל כובסת אחת. כשאנטנס בא, הוא החביא אותה בתוך המעיל שלו, ומיד היא חשה ביטחון. הוא לקח אותה לכפר, אל אשתו אלנה ומשפחתו, ואסתר חזרה לגטו.

"בגלל מטוזביצ'יוס אני חיה. הוא והמשפחה שלו. שם היו שישה ילדים והוא לא פחד לקחת אותי. הוא גיבור גדול", אומרת חביבה. "הייתי שחרחורת ולא ידעתי מילה ליטאית. אחר כך שכנים אמרו שראו אצלו ילדה יהודייה". מחשש להלשנה, הוא העביר אותה לביתה של אחותו, ורוניקה קילצ'אוסקינה, שגרה בכפר אחר עם בנה החורג. שם היא למדה לדבר ליטאית. האישה אמרה לחביבה שאם מישהו זר יגיע, שתתחבא בתוך האח. "בסדר, אני קטנה, אבל איפה את תתחבאי?", השיבה הילדה.

לבסוף, גם שם ראו אותה, ואז שוב בא אנטנס והעביר את חביבה אל אחות נוספת, ג'וליונה ואליוקינה, אלמנה מבוגרת שגרה בבית קטן בכפר מרוחק מאוד מכבישים וסמוך ליער. היא אמרה לילדה שאם אמה לא תשוב בסוף המלחמה - היא תאמץ אותה.

שנה וחצי הן לא התראו, אבל האם חזרה. ביוני 1944, כחודש לפני חיסול הגטו, אסתר נמלטה מהגטו עם גיסתה פנינה, שהבן שלה גם הוא הסתתר בכפר אחר. מטוזביצ'יוס ואחיותיו, ובפרט הבת הבכורה שלו, אנטנינה, דאגו גם להן היטב עד שהמלחמה נגמרה.

אחרי שהצבא הרוסי שחרר את האזור, הן חזרו לשאוולי. שם הקימה אסתר מחדש משפחה עם יעקב טון - דודו של התינוק בן ציון גוץ ומי שאסף אותו אחרי המלחמה. כעבור כמה שנים נולדו להם גם ראובן ובלה. בספר זיכרונותיה, "פיסות חיי", מצטטת אסתר זיו-טון את השיר "ילד יהודי", ומזכירה את חייטין. "כשסיפרתי על גורלם של הילדים הרכים שנמסרו לידיים ליטאיות, נזכרתי בה ובשירה העצוב", היא כותבת.

ביולי 1944, חצי שנה לאחר "אקציית הילדים", החל חיסול גטו שאוולי. רוב אלו שנותרו בו עדיין נשלחו למחנה הריכוז שטוטהוף. ככל הנראה, גם אותו כנר, בבה חיימוביץ, נספה שם, יחד עם רוב בני הקהילה הנותרים. חייטין, אמה ושלוש אחיותיה היו אף הן בין האסירות במקום. היא שהתה שם במשך שלושה חודשים, שבהן נאלצה לחפור בורות הגנה עבור הגרמנים. היא כתבה מעט גם שם, אבל היה קשה יותר להשיג נייר, ולדבריה, גם היה מסוכן יותר לכתוב. בסוף אותה התקופה, היא יצאה לצעדת מוות, משטוטהוף דרומה - ושרדה גם אותה עד השחרור על ידי הצבא האדום, בסוף 1944.

האם והאחיות החליטו שלא לשוב לליטא, מתוך הבנה שאין להן מה לחפש שם עוד. רק כמה מאות מהיהודים שהיו בגטו לפני חיסולו הסופי נותרו בחיים. הגטו עצמו עלה באש כתוצאה מהפצצות הצבא האדום, ששחרר את שאוולי.

אז החל מסע הנדודים. חמש הנשים הגיעו ללודז', ושם מתה האחות אסתר מטיפוס, לא הרבה אחרי השחרור, לאחר שנדבקה מניצול שואה אחר שביקשה לעזור לו, ונטמנה בקבר אחים בעיר. האם ושלוש האחיות הנותרות המשיכו לאיטליה, שם התמקמו במחנה עקורים ליד נאפולי. כשהגיע זמנה לעלות לארץ, חייטין הותירה מאחוריה את הדברים שכתבה לאורך שנות המלחמה, והם לא נמצאו מעולם. רבים מהשירים היא שחזרה מתוך זיכרונה.

ב-1945 האם ושלוש האחיות הגיעו לארץ. לאחר לילה ראשון בלהבות חביבה, ותקופה קצרה בקיבוץ בית זרע, התמקמה לבסוף חייטין ברמת השרון, ושם ניהלה משק צנוע עם בן זוגה, אבא וויינשטיין. נולד להם בן אחד בשם צבי. אל רמת השרון הגיעו ניצולי שואה ליטאים רבים. אחד הרחובות בעיר, ז' בחשוון, אף קרוי על שם התאריך של אקציית הילדים בגטו שאוולי.

בשנות ה-60, ברקע המיתון הכלכלי הקשה, החליטו חייטין ואחותה לאה (שרת) ובני ביתן לעזוב לארצות הברית, בעוד חביבה (פיאנקו), נותרה בארץ. לאה וחנה השתקעו בברוקלין - שם קרוביו של וויינשטיין סידרו לו עבודה בעסקי היהלומים. חייטין, שהייתה עקרת בית, המשיכה לכתוב שירים וסיפורים, ומדי פעם הקריאה משיריה באירועים פומביים של דוברי יידיש. לאורך שנות ה-70 וה-80 היא פרסמה בקביעות מפרי עטה בעיתון היידי הוותיק פארווערטס. היא מתה ב-5 בפברואר 2005 בברוקלין.

"היא הייתה אישה נורא צנועה", מספרת עליה אחייניתה בלהה מנדלסון, בתה של האחות חביבה. "לי היא הייתה דודה אהובה, אבל נפרדתי ממנה למעשה כשהייתי קטנה. היה קשר מאוד חם". היא מספרת כי לחייטין היה "הומור משלה", וכי היא הייתה הרוחנית בין שלוש האחיות. "החיים נתנו לה את המכות שלהם", אמרה.

כמו רבים מהניצולים, גם אמה של מנדלסון דיברה במשורה על שעבר עליה בשנות המלחמה. "עד סוף חייהם הם פחדו מכלבים, וביום השואה סגרו את הטלוויזיה", אמרה על הוריה. על סיפורה של משפחת חייטין בשאוולי היא למדה גם מזכרונותיו של דב שילנסקי. "הוא היה שנה מעל אמא בבית הספר, אז חלק מההיסטוריה שלו זו גם ההיסטוריה שלהן", אמרה לי.

משפחת זיו-טון המשיכה גם היא את חייה. אחרי המלחמה התברר שהוריו של בן ציון גוץ שרדו שניהם את המלחמה, אבל הם התאחדו בארצות הברית, בצד השני של מסך הברזל, בעוד בנם נותר עם דודו בברית המועצות. בפרשה שסוקרה באופן נרחב בעיתונות היהודית, ותוך התערבות של דיפלומטים אמריקניים, ניתן רק בסוף ה-50 היתר לשלוח אותו - אז כבר נער בן 15 - אל הוריו שבעצם כמעט לא הכיר.

בשנות ה-70 הגיעו לארץ אסתר ויעקב טון, ובהמשך כל המצילים שבהם נעזרו הוכרו כחסידי אומות העולם. המתווך, ולאדאס דרופאס, אף השתקע בישראל וחי בה כעשרים שנה עד ששב לליטא.

חביבה עצמה נשארה בליטא עוד שנים ארוכות לאחר שרוב בני משפחתה כבר עלו לארץ. היא עבדה שם כאחות בגני ילדים וכפיזיותרפיסטית, ונישאה ללאוניד קרסניצקי, איש צבא. נולדו להם שני ילדים: רפאל ואינסה. בתחילת שנות ה-90 עלו גם הם לישראל עם בני משפחתם. היא בת 82 כיום, ושומרת על קשר הדוק עם צאצאיהם של חסידי אומות העולם שהצילו את חייה.

במהלך הפגישה שלנו בסלון ביתה היפה שבחולון, אני שואל אותה על "ילד יהודי", והיא בשמחה מתחילה לשיר אותו ביידיש.

"זה בדיוק כמו הסיפור שלי", היא אומרת.