יש מי שיקראו לזה "גורל", "קיסמט" או "התערבות אלוהית", אבל יש להודות שלפעמים הדברים הטובים באמת בחיים מתרחשים באקראיות מוחלטת. ריקי ג'רווייס היה רחוק מלהיות מפורסם בסוף שנות ה-90. בשנות השמונים הוא היה סולן של להקת פופ כושלת, בהמשך היה המנהל של להקת סוויד ואחר כך עבד בתור העוזר למארגן האירועים באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת לונדון. ניסיון העבודה שלו היה די עלוב, אבל הוא תמיד היה האיש הכי מצחיק בכל חדר שאליו נקלע. בשנת 1997, כשהוא בן 37, הכריזמה שלו סידרה לו ג'וב בתור "ראש מחלקת הדעות" בתחנת הרדיו האלטרנטיבית XFM בלונדון. הייתה רק בעיה אחת, לא היה לו שום ניסיון ברדיו.
המשימה הראשונה שלו הייתה למצוא עוזר. הוא פרסם מודעה וקיבל עשרות פניות ממועמדים מוכשרים. הוא מודה בעצמו שזו הייתה העצלנות שלו שגרמה לו פשוט לקחת את מסמך קורות החיים הראשון בערימה, ולהזמין את המועמד לריאיון עבודה. "אין לי מושג מה אני עושה בתפקיד הזה, אז אני צריך עוזר מוכשר שיוציא אותי טוב מול הבוסים", הוא אמר למועמד בכנות. זה היה הריאיון היחיד שהוא ערך, והמועמד קיבל את התפקיד. קראו לו סטיבן מרצ'נט. השניים קוצצו יחד מהרדיו אחרי שנה, אבל שיתוף הפעולה ביניהם הפך לאחד המצליחים בתולדות הקומדיה הבריטית, ובכלל.
סדרת הטלוויזיה "המשרד" שאותה כתבו וביימו יחד בשנת 2001, שודרה בלמעלה מ-80 מדינות, וזכתה ל-12 עיבודים מקומיים, כולל בעברית. למרות שירדה מהמסך בשנת 2013, הגרסה האמריקאית של "המשרד" היא עדיין אחת הסדרות הכי מצליחות בעולם. לפי נתוני נילסן, בשנת 2020 היא הייתה הסדרה הכי נצפית בכל רשתות הסטרימינג, לאחר שצפו בה בקירוב 57 מיליארד (!) דקות בנטפליקס, בפער עצום מ"האנטומיה של גריי" במקום השני שהגיעה רק ל-39. הפופולריות העצומה שלה גרמה ל-NBC לשלם לנטפליקס 500 מיליון דולר כדי להחזיר את זכויות השידור של הסדרה לרשת הסטרימינג שלה. ולחשוב שהכל התחיל מבחירה אקראית לחלוטין של קורות חיים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"ברור שלא מפריע לי לדבר על כמה 'המשרד' טובה", אומר סטיבן מרצ'נט בשיחת זום עם וואלה! תרבות מביתו בלוס אנג'לס, "זה יישמע קצת מתנשא אבל זה תמיד מזכיר לי ציטוט של ג'וזף הלר. שאלו אותו למה הוא מעולם לא הצליח לכתוב ספר טוב כמו 'מלכוד 22' והוא ענה: 'זה נכון, אבל אף אחד אחר גם לא הצליח'. ככה לפעמים אני מרגיש כלפי 'המשרד'. מאיזושהי סיבה יש מין אלכימיה לסדרה הזאת. כל היסודות בה התחברו. מאוד קשה לשחזר את הייחודיות של הקסם שלה. זה משהו שאני מאוד מאוד גאה בו".
אתה היית ידוע כפטרון של ג'ים ופאם בגרסה האמריקאית של "המשרד", סיפור האהבה הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה בעיניי. יש אגדות שהיית מגיע במיוחד לחדר הכותבים כדי לוודא שהלב של הסיפור נשאר במקום הנכון. מתוך המקום הזה, יש עוד משהו שמדגדג לך להחזיר את "המשרד" למסך באיזשהו אופן, או שהפרנצ'ייז מיצה את עצמו?
"כל הזמן מדברים על להחזיר את 'המשרד' בדרך כלשהי, אבל מבחינתי היא רק הסתיימה לפני שבוע. אני יודע שהיא לא, אבל ככה זה מרגיש. בגלל שהיא שודרה כל כך הרבה פעמים בשידורים חוזרים, ובגלל שהיא הצליחה כל כך בנטפליקס, זה מרגיש מבחינתי שהיא אף פעם לא באמת נגמרה. הרעיון של להחזיר אותה עכשיו מרגיש לי מוזר, כמו לעשות הדרן בזמן שחצי מהקהל כבר יצא מהאולם והחצי השני בכלל לא הבין שההופעה הסתיימה. נראה לי שעדיף לחכות שתהיה תחושה אמיתית של געגוע.
"אם באמת יבחרו להחיות את הסדרה, אז אני מאמין שיש משהו ב-DNA של 'המשרד' שיכול לעבוד תמיד. זה יכול להיות משרד אחר בעיר אחרת, או כמו שהצעת, זה יכול להיות ספין אוף של ג'ים ופאם. הבעיה האמיתית עכשיו היא - האם אנשים עדיין עובדים במשרדים? יכול להיות שלדור שלם הרעיון הזה של לעבוד במשרד נשמע מופרך".
אפשר לעשות גרסה של "המשרד" בזום.
"כן אני רואה שאתה מדבר איתי מחדר הילדות בבית, זה רעיון טוב. היה לי גם רעיון לעשות גרסת אנימציה של 'המשרד' שבה כולם ילדים, כמו 'חבובוטף'".
כל כך הייתי צופה בזה!
"אז בטח גם תאהב את הרעיון שלי ל'המשרד על הקרח' בזירת החלקה".
סטיבן מרצ'נט וריקי ג'רווייס בביקור על סט "המשרד" האמריקאית
אחרי ההצלחה הגדולה של "המשרד", שאף זכתה בפרס גלובוס הזהב, מרצ'נט וג'רווייס שיתפו פעולה בשנית בסדרה "ניצבים". הפעם, מרצ'נט לא הסתפק רק בתפקיד הבמאי והתסריטאי, אלא גם כיכב בתפקיד דארן לאמב, סוכן השחקנים הגרוע בעולם. ג'רווייס ומרצ'נט ביימו וכתבו יחד גם את הסרט "צומת בחיים" ובהמשך גם את הסדרה "החיים קצרים מדי". גם הפודקאסט המשותף של השניים הפך לפורץ דרך בתחומו, ושבר שיאי האזנות. במקביל, קריירת המשחק של מרצ'נט החלה לשגשג, והוא גילם בין השאר את קאליבן הלבקן ב"לוגאן", קצין גסטאפו ב"ג'וג'ו ראביט" וסוכן NSA ב"הנערה ברשת העכביש".
ב-2013 הוא עיבד את מופע הסטנדאפ שלו לתכנית בשם "הלו ליידיז" ב-HBO, וב-2015 יצר עם ג'ון קרזינסקי (אותו ג'ים מ"המשרד") את הפורמט המצליח של "ליפ סינק באטל". בשנת 2019 כתב וביים את הסרט הנהדר "זירה משפחתית", שמבוסס על סיפורה האמיתי של משפחת מתאבקים בריטית שמנסה להתקבל ל-WWE. כעת הוא מככב בקומדיה השחורה "פורעי חוק", שעלתה לפני כמה ימים בהוט ויס, אותה גם כתב וביים. הסדרה החדשה מתמקדת בשבעה זרים שהורשעו בעבירות פליליות קלות ונאלצים לרצות זמן משותף בעבודות שירות, בניקוי ושיפוץ מבנה נטוש בעיר בריסטול במערב אנגליה. הסדרה משלבת בצורה אלגנטית סוגיות חברתיות נפיצות כמו פרופיילינג משטרתי, הסללה מגדרית וסטריאוטיפים גזעניים לצד הומור בריטי מעודן. הסדרה, שהוכתרה להצלחה הגדולה ביותר של ה-BBC ב-2022 עד כה, קיבלה עונה שנייה שכבר צולמה.
אחד מהדברים שהכי אהבתי ב"פורעי חוק" זה שבמובנים רבים יש לסדרה את אותה הנחת יסוד של "המשרד". מדובר בחבורה של אנשים זרים, חלקם דחויים חברתית או לפחות משולי החברה, שמתגבשים יחד סביב עבודה שהם ממש לא רוצים לעשות אבל אין להם ממש ברירה אחרת. הם מנסים להסתדר ולמרות השוני הרב הם מוצאים שפה משותפת ואפילו אהבה. הדימיון בין הסדרות מכוון?
"אני חושב שזה לא מכוון, אבל כן בלתי נמנע. כמו בכל תכנית טלוויזיה, אתה צריך למצוא את הבסיס. לפעמים זה הסלון המשפחתי, לפעמים זה פאב כמו ב'חופשי על הבר', לפעמים זו דירה או בית קפה כמו ב'חברים', לפעמים זה בית חולים שדה כמו ב'מ.א.ש'. אתה צריך את הבסיס הזה שבו הדמויות שלך נפגשות ומנהלות אינטראקציה.
"הייתה שורה ב'המשרד' שמישהו אומר: ''הדבר היחיד שיש לכולנו במשותף הוא שאנחנו חולקים את אותה חתיכת שטיח למשך שמונה שעות בכל יום'. מבחינתי זה תמיד היה מעניין, איך אנחנו בוחרים להעביר את רוב הזמן שלנו עם אנשים שבנסיבות אחרות אף פעם לא היינו רוצים לבלות איתם. זה אפילו יותר בולט בנסיבות כמו עבודות שירות, דבר שהכרתי מילדות בגלל שההורים שלי היו פקחים בעבודות כאלה. אני זוכר שכבר כנער זה היה משהו שמאוד סיקרן אותי. הם היו מספרים לי על האנשים שהגיעו לרצות את הזמן בעבודות שירות, וזה תמיד היה תערובת מאוד מגוונת של אנשים. מבוגרים וצעירים, שילוב של כל המעמדות הסוציו-אקונומיים בחברה - ואפילו ילד שהיה איתי בבית ספר. אז זה רעיון שתמיד היה לי בראש, כי כמו שאמרת, זו הזדמנות טובה להראות אנשים מסוגים שונים שלא היינו רואים יחד בשום מצב אחר. זה לא בדיוק כמו 'המשרד', אבל יש בשתי הסדרות את הרצון לחפש מין משפחה פונדקאית משותפת".
הפנטזיה של הדמות שלך ב'הלו ליידיז' הייתה לחזור לעיר הולדתו באנגליה עם דוגמנית יפה לצדו ולהשוויץ לכולם כמה הוא הצליח בהוליווד. למעשה, זה בדיוק מה שעשית עכשיו, כשחזרת לעיר הולדתך בריסטול כדי לצלם סדרה בינלאומית גדולה עם כוכב הוליוודי כמו כריסטופר ווקן, ואתה אפילו בזוגיות ארוכה עם דוגמנית. החזרה הביתה הרגישה כמו חלום שהתגשם?
"העניין הוא שתמיד התבדחתי על כך שאני מצפה שאני אחזור מתישהו לבריסטול ויערכו עבורי תהלוכה גדולה ויחנכו פסל בגודל טבעי שלי, אבל הם לא יצליחו אף פעם למצוא מספיק ברונזה בשביל פסל בגובה שלי (סטיבן מרצ'נט מתנשא לגובה של 2.01 מטרים - ע"ס). אני יכול רק לשער שהסיבה שלא ערכו את התהלוכה הגדולה עבורי הייתה הקורונה והאיסור על התקהלות. וברצינות, הפנטזיה הזאת של לחזור הביתה כגיבור כובש היא משהו שאתה מצפה לו כשאתה צעיר יותר. בשלב מאוחר יותר בחיים אתה מבין כמה שזו פנטזיה בטעם רע. מה אתה מנסה להשיג? להגיע הביתה ולהשוויץ? לנסות לגרום למקומיים לקנא? זו פנטזיה לא כל כך נעימה למעשה.
"כן היה תענוג אמיתי לחזור לבריסטול, לעבוד בעיר, לראות את המשפחה שלי ולהתחבר לשורשים שלי. המטרה לא הייתה לחזור כמנצח. נראה לי שהגעתי לגיל שבו אני מעדיף שיהללו אותי כי אני בחור רגיל. שיגידו שאני שחקן קבוצתי ואיש נחמד. אני מעדיף שיגידו 'הוא לא השתנה, הוא נשאר בדיוק כמו שהוא', כי זה באמת מה שאני מרגיש. זה עדיף מאשר שיסיעו אותי בעיר במכונית עם גג נפתח ויתנו לי לנופף לאנשים".
אז אתה לא באמת כמו סטיוארט, הדמות שלך ב'הלו ליידיז'.
"אני לא ממש כמוהו. סטיוארט הוא הגרסה הכי גרועה שלי, אם הייתי עושה כמה החלטות רעות בחיים".
אתה בטח יודע שגוגל עושה השלמות אוטומטיות בעמודי חיפוש. כשכותבים "רינגו סטאר" בשורת חיפוש בגוגל, זה משלים אוטומטית ל"רינגו סטאר הוא שמאלי". כשכותבים "קליף ריצ'ארד", גוגל משלים אוטומטית ל"קליף ריצ'ארד עדיין חי". כשכותבים את השם שלך, הוא משלים אוטומטית ל"סטיבן מרצ'נט הוא בנקסי".
"וואו, באמת?".
זו שמועה שרצה כבר שנים, אבל אני רוצה להגיד לך שגוגל מעולם לא שיקר לי. עובדה, רינגו הוא באמת שמאלי וקליף ריצ'רד באמת חי. אז אחרי שחשפתי את הסקופ הגדול, ספר לי בבקשה איך זה להיות בנקסי.
"אני קצת אוהב את הרעיון שאנשים חושבים שאני בנקסי. קצת לא נעים לי לקחת את הקרדיט מיצירות המופת של בנקסי האמיתי, אבל זו אגדה אורבנית אטרקטיבית מדי מכדי שאני אעצור אותה".
זה נשמע בדיוק כמו משהו שבנקסי יגיד.
(צוחק) "אז הנה לך! אני חושב שהעובדה שאני גבוה וחלק מהעבודות שלו הוצבו במיקומים גבוהים, זה בהחלט מפנה אצבע אליי. בכל מקרה, למרות שאני מרגיש שאני אמור להכחיש את זה בגלל בנקסי האמיתי, אני לא מתכוון לעשות את זה. זו שמועה מחמיאה מדי, ואני מתכוון לשמור עליה בחיים עד יום מותי".
אני לא רוצה לעשות ספוילר למי שעדיין לא צפה ב"פורעי חוק", אבל יש קטע בסדרה שכבר עשה כותרות בעולם, ובו כריסטופר ווקן הורס יצירה מקורית של בנקסי. אני מניח שמטבע הדברים אפשר לצלם סצנה כזאת רק פעם אחת, ובטייק אחד. כמה לחוץ היית לפני שנתת לגבר בן 79 להחריב פיזית יצירת אמנות ששווה מיליונים?
"הייתי מאוד לחוץ, עד כדי כך שהיינו צריכים לשמור על כל הסצנה הזאת בסוד מכל הצוות והשחקנים. במשך זמן רב אף אחד לא ידע שהציור נמצא שם, ודאגנו להחביא אותו מאחורי כמה קרשים. רק לקראת הצילומים ניגשתי לכריסטופר ווקן ושאלתי אותו אם הוא מוכן לעשות את זה. הוא כמובן התלהב, כי כמו שאמרת, יש לך רק הזדמנות אחת להרוס יצירת אמנות בסדר גודל כזה. זה פרייסלס. עשינו הרבה חזרות לפני כדי לוודא שהמצלמות במקום הנכון, נתנו אפילו לכריס להתאמן על צביעת קיר. מכל הדברים שעשיתי זה בהחלט היה אחד הדברים הכי מלחיצים.
"מצד שני, זה היה כל כך משמח, היינו כמו ילדים בחנות צעצועים. כל התקופה הזאת שהיינו צריכים להחביא את זה - לא רק מהצוות ומהשחקנים - אלא גם מהתקשורת, עד שהסדרה עלתה לאוויר. אנחנו בתקופה שבה הכל מתפרסם בתוך שניות ברשתות החברתיות וכל כך קשה לשמור על סודות, אז העובדה שהצלחנו לשמור על הכל בחשאיות גרמה לי להבין את ההתרגשות של בנקסי מליצור בחשכה. או בעצם, בגלל שאני בנקסי, הבנתי איך אני מרגיש".
בריאיון שערך הח"מ עם ביל בר ב-2019, סיפר הקומיקאי האמריקאי על כך שהוא שמע דיון שלפיו אי אפשר היה לעשות היום את "המשרד" בגלל שהיא לא עומדת בכללי הפוליטיקלי קורקט של התקופה. "זה המצב שאליו הגענו", אמר לי הסטנדאפיסט המפורסם בזעם, "המשרד הייתה התוכנית הכי מעוקרת שיש. הדמויות היו אבסורדיות, וכל מה שהיה בתוכנית היה אבסורדי - אם אחד מהבחורים התנהג בצורה סקסיסטית, אז הבדיחה לגמרי הייתה על הבחור כי הוא מתנהג בצורה טיפשית. והיום אי אפשר לעשות אפילו את זה". מאז אותו ריאיון, נטפליקס הספיקה לצנזר סצנות מסוימות מהסדרה, בעוד רשת אחרת ביטלה פרק שלם ממרתונים של הסדרה (באופן אירוני, פרק שמתבדח על חשבונם של גזענים).
זה נראה לפעמים שכל עולם הקומדיה נמצא תחת מתקפה של "תרבות הביטול". הופתעת שזה הגיע לפרקים ישנים של "המשרד"?
"אפילו כשכתבנו את 'המשרד' היה דיבור כזה. 'פוליטיקלי קורקט' היו מילים טרנדיות כבר אז, לפני יותר מ-20 שנה. כל הדיון על מה מותר להגיד ומה אסור הפך למעשה לחלק מהותי מהתכנית. דיוויד ברנט (דמות הבוס בגרסה הבריטית - ע"ס) ומאוחר יותר מייקל סקוט (דמות הבוס בגרסה האמריקאית - ע"ס) היו מייצגים של אנשים מדור אחר שמנסים להתמודד עם ההשלכות של ה-PC, ופשוט לא הבינו בדיוק מה זה אומר ואיך להחיל את זה על עצמם. לכן זה נראה מזויף כל כך עליהם, כי הם היו דינוזאורים מבחינה חברתית. אבל כשחקרנו רעיונות קיצוניים, הם תמיד הגיעו מתוך המקום הזה של 'איך דיוויד ברנט רוצה שיראו אותו' לעומת 'איך באמת רואים אותו'. זה אף פעם לא נעשה במטרה לפגוע או להיות פרובוקטיבי".
וזה משהו שגורם לך לשנות את הדרך שבה אתה כותב היום?
"הסיבה שהיום אולי אני יותר זהיר זה לא בגלל שאני חושב שיש אזורים בקומדיה שאסור לחקור, אלא שהתגובות האוטומטיות, שאתה צריך למצוא זמן להתגונן נגדן, פשוט מסיטות את תשומת הלב וגוזלות יותר מדי זמן. אני לא רוצה להתחיל להתעמת בטוויטר עם אנשים אנונימיים על כל דבר. זה מתיש. זה לא הפורום הנכון לערוך בו דיונים הגיוניים על ניואנסים. אני מעדיף פשוט להימנע מזה אם אני יכול, כי זה פשוט שואב כוחות".
אז אתה מצנזר את עצמך היום יותר מאשר בעבר?
"בכל דבר שאני עושה אני מנסה לגשת בצורה מפוכחת ורגישה, זה לא אומר שאפשר לעשות קומדיה בלי לפגוע באף אחד וזה לא אומר שאני לא אעשה טעויות על הדרך. אבל כן, יש קצת שיטור עצמי, פשוט כי אני לא רוצה להיכנס לעימותים. מצד שני, אני מרגיש שתמיד עשיתי את זה. זה לא אומר שאין דברים שעושים אחרת עכשיו, כי הרגישויות שלנו השתנו עם התקופה, והיחס לסוגיות מסוימות משתנה וזה נורמלי והוגן".
אז הבריונים חסרי ההומור בטוויטר ניצחו?
"זה לא שאנחנו לא יכולים לערוך את הדיון הזה היום, או שאין אזורים שבהם אנחנו צריכים להיות יותר רגישים לגביהם, אבל הרעיון הזה שצריך להקים בריקדות ולהילחם על כל בדיחה, זו תפיסת עולם פשוט מעייפת. כשהייתי ילד הייתה פעילת ימין שמרנית בשם מרי וויטהאוס שהייתה מגיעה לכל מיני פאנלים ומנסה לצנזר תכניות טלוויזיה או מגזינים מסיבות שמרניות או דתיות. זה מעניין שפעם כל ניסיונות הביטול התרבותיות הגיעו מהימין השמרני, ונראה שעכשיו זה עבר מהפך ומגיע מהשמאל הליברלי. עכשיו פעילי ימין קיצוני יוצאים ומפגינים למען חופש הביטוי, אני לא מבין איך זה קרה. אני לא מבין למה נתנו להם את הכוח הזה. זה לא יושב לי טוב. פתאום אם אני רוצה להביע דעה בעד חופש הביטוי אני בעצם מוצא את עצמי באותו צד עם פעילי ימין קיצוני".
בספיישל הסטנדאפ שלך הסברת שהסיבה העיקרית שחזרת לעשות סטנדאפ היא שאתה לא צריך לחלוק את ההכנסות עם "אתם יודעים מי". אני הבנתי את זה כבדיחה, אבל האמת היא שמאז עבר כמעט עשור ולא חזרתם לעבוד יחד. הניתוק המקצועי שלך מריקי ג'רווייס הוא משהו קבוע?
"לא, לא, אין ניתוק מריקי, ממש לא. אני עשיתי את הסטנדאפ שהיה מאוד מנקודת המבט שלי, וממנו נולדה תכנית טלוויזיה וסרט, ובזמן הזה ריקי עבד על פרויקטים משלו. נראה שפשוט קצת יצאנו מסנכרון במובן מסוים, גם מבחינת לו"ז העבודה שלנו. בנוסף, בזכות העבודה על הגרסה האמריקאית של 'המשרד' הבנתי שאני אוהב לעבוד עם עוד אנשים. אני אוהב את התחושה הזאת של חדר כותבים עם הרבה אנשים והרבה רעיונות. התחושה היא שהפרויקטים האחרונים שעשיתי לא היו בחיבור טבעי לריקי. את 'פורעי חוק' פיתחתי יחד עם אלגין ג'יימס, שמגיע מרקע מאוד שונה משלי או משל ריקי.
אז יכול להיות שעוד נראה אתכם משתפים פעולה בעתיד?
"אם הרעיון הנכון יגיע לאחד מאיתנו, זה יהיה נהדר לחזור לעבוד עם ריקי. לומר את האמת, אני לא בטוח
איזה רעיון יכולים להביא היום שני לבנים בגיל העמידה שיגרום לאנשים להתרגש".
יצא לך לעבוד עם הרבה שמות גדולים. מניקול קידמן ורוברט דה נירו, דרך קייט וינסלט ואיאן מקלן ועד דה רוק. ועדיין, יש סצנה אחת שעומדת בעיניי מעל כולן וזה הרגע שבו דיוויד בואי בתפקיד עצמו מאלתר שיר ב"ניצבים". זו אולי הסצנה הכי מצחיקה בתולדות הטלוויזיה. מי כתב את השיר?
"האמת היא שמבחינת זכויות יוצרים, לריקי ולי יש קרדיט משותף לשיר יחד עם דיוויד בואי, שזו פריבילגיה עצומה. זה מוזר להגיד אבל זה די פשוט. ריקי ואני כתבנו את המילים ודיוויד בואי הלחין את המוזיקה. הוא הגיע ליום הצילומים והשמיע לנו את השיר, וזו הייתה הפעם הראשונה ששמענו את זה ופשוט אמרנו: 'מבריק'".
כמה שנים קודם לכן עוד היית טכנאי רדיו, ופתאום אתה כותב שירים עם דיוויד בואי, איך זה הרגיש לך?
"אני חושב שעם מישהו בסדר גודל של דיוויד בואי, יש בי חלק, כמעריץ, שרוצה לזחול לתוך הראש של האיש ולהבין איך המוח שלו עובד ומאיפה הוא שואב את הגדולה שלו, וכמובן שאתה לא יכול. אתה מבין למה אני מתכוון? אתה רוצה פשוט לאכול אותו, לבלוע אותו ולספוג את הגאונות שלו, אבל זה לא באמת אפשרי".
אתה מספר לי על זה? אני בדיוק מנסה לעשות את זה עכשיו בשיחה עם בנקסי.
"בדיוק! (צוחק) אבל זה באמת בלתי אפשרי, ולכן מה שקורה בסוף זה שאתה נמצא במחיצתו של דיוויד בואי ואתה מנצל את הזמן כדי לדבר איתו על תכניות ריאליטי בטלוויזיה ועל מה הוא אכל לארוחת צהריים. זה לא שהוא היה מאכזב, רחוק מכך, אבל פשוט לא יכולתי לקבל ממנו את מה שרציתי בכל מקרה, ואז בסוף זה פשוט הפך להיות חלק מיום העבודה.
"אותו דבר קרה לי עכשיו עם כריסטופר ווקן בצילומים של 'פורעי חוק'. התחלנו לצלם וחשבתי שזה יהיה מדהים לדבר איתו על כל הדברים שהוא עשה בקולנוע, ואז בסוף אתה מבין שאין בכלל זמן. צריך לרוץ מטייק לטייק ומפה לשם אתה הופך להיות עמית לעבודה של הבנאדם. שזה די אבסורדי כשחושבים על זה. אבל כן, אין שום דבר דומה ליום עבודה מלחיץ על סט צילומים כדי לצמצם את כל הנוכחים ל'עמיתים לעבודה', ואז כל הגלאם ואבק הכוכבים שוקע באופן טבעי".
לסיום אני רוצה לספר לך שצפיתי לאחרונה שוב ב'הלו ליידיז', ויש שם פריים שאנחנו זוכים לראות בחטף את "רשימת החלומות והתקוות" של סטיוארט. כמובן שהקפאתי את התמונה וקראתי את כל הרשימה, ושורה אחת ממש קפצה לי לראש, והיא "לבקר במזרח התיכון - לא בחלקים המפחידים". ובכן, נראה לי שתיארת את תל אביב, אז מתי אתה מגיע לבקר?
"אני אשמח להגיע. אני מתבייש שעדיין לא ביקרתי בישראל, זה אחד מהכשלונות שלי בחיים. הייתה תקופה שהייתי מטייל בה די הרבה אבל איכשהו זה נעצר. האמת היא שלא נסעתי לשום מקום כבר שנתיים בגלל הקורונה. חברה שלי ואני נוסעים לאיביזה בקרוב, וזאת תהיה הפעם הראשונה שלי שם. גם לא הייתי באיטליה מלבד ברומא. יש אפילו מקומות במרחק קצר מלונדון שאף פעם לא הייתי בהם, אז אני מאוד רוצה לחזור לטייל בעולם. לא יודע מה קרה לי, אולי הפכתי לוורקהוליק או משהו. אבל כולם אומרים לי שישראל היא מקום יפהפה אז אני אשמח לבקר שם. האמת היא שמבין הדברים שלא הגשמתי מרשימת המשאלות שלי, הדבר הכי חשוב לי הוא לבלות יותר זמן במטוסים פרטיים, אז אם מישהו קורא את זה ויכול לממן לי טיסה במטוס פרטי לישראל זו תהיה הפנטזיה האולטימטיבית".
אם כבר תיירות, אני חייב לספר לך שאני ביקרתי בבריסטול, אולי אחד הישראלים הבודדים שהגיע לעיר הזאת כתייר, וראיתי שם משהו מדהים. באחת הכיכרות הציבוריות יש מין מזרקה גדולה שאפשר להיכנס אליה, והלכה שם אמא עם ילד קשור ברצועה כמו כלב. אני לא מבין את החוקים, זה משהו שנחשב לנורמלי אצלכם בבריסטול?
"למען הקוראים שלך אני אגיד שכן. תכתוב שסטיבן אמר: 'כן, כל הילדים בבריסטול מסתובבים עם רצועה כמו כלבים'. זאת הסיבה שהייתי כל כך ממושמע בתור ילד, וזו הסיבה שאני מתנהג כל כך יפה עד היום".