תחילת שנות השבעים, המהפכה המינית בעיצומה. הגל השני של הפמיניזם סוער בכל קמפוס בקולג'ים באמריקה, אבל השחרור הנשי מחלחל לחיים האמיתיים לאט לאט. ובכל זאת, לבחורה צעירה בשם ג'ויס (אופיליה לוביבונד, "אלמנטרי") יש חלום: להפיק מגזין פמיניסטי מהפכני, שיפרסם כתבות על נושאים כבדי משקל (תקיפה מינית, הפלות, הניצול האינהרנטי במוסד הנישואין… אתם יודעים, דברים כיפיים כאלה) וישנה את עולמן של נשים ונערות, שיראו סוף סוף נקודת מבט אחרת על חייהן.
הבעיה היחידה היא שבתחום המו"לות, כמו ברוב התחומים, שולטים גברים, ואף אחד לא מוכן להוציא את המגזין שלה לאור, בטענה שהוא מבאס, מעצבן, מוריד להם ו"למה האישה על הכריכה נראית כועסת?". במקום לראות את החלום שלה מתפוגג, ג'ויס מחליטה ללכת על ההצעה היחידה שקיבלה, ולהפיק את המגזין החשוב והמתקדם שלה בעזרת מוציא לאור בשם דאג רנטי (ג'ייק ג'ונסון, "בחורה חדשה"), שהעסק שלו הוא מגזיני פורנו! עכשיו הם יאלצו ליישב איכשהו את שתי תפיסות העולם הכביכול מנוגדות שלהם, וללמוד שאולי הם לא כל כך שונים אחרי הכל, ואנחנו הצופים נלמד שגם פורנוגרפיה וגם פמיניזם הן לא מילים גסות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בואו נגיד שאם עקבתם בסדרה "גברת אמריקה" אחרי סיפור המהפכה הפמיניסטית האמריקאית בשנות השבעים, ושקעתם בכל הדרמה המופלאה של החיפוש הנשי אחרי עצמאות ועוצמה ב-GLOW, אתם כבר די מוכנים ל"מינקס" (Minx). זו קומדיה קלילה שמזכירה במבנה שלה פחות דרמה קומית שמנסה להיכנס באמת לעומקם של הנושאים, ויותר סיטקום מבוסס מקום עבודה מהדור החדש (מצלמה אחת, לא מצולמת לייב מול קהל).
יוצרת הסדרה, אלן רפפורט, אמרה בריאיון שכששמעה את הסיפור האמיתי על מגזינים דומים, היא מיד חשבה על הפורמט הזה, והאמת היא שהיא צודקת - יש כאן פוטנציאל לסיפור אדיר. העניין הוא שעד כה בעונה הראשונה שלה (צמד הפרקים האחרונים עולה ביס ובהוט היום, חמישי), לא בטוח שרפפורט הצליחה לעשות מהקונספט הזה את כל מה שאפשר. מבחינה טלוויזיונית "מינקס" קצת רכה מדי, לא שנונה וחדה מספיק. היא לא מתיימרת להיות חשובה וללמד מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכות כמו "גברת אמריקה", ובטח שלא מגיעה לרמות העומק והעדינות המדויקת של חקר הנפש האנושית כמו GLOW.
גם עיצוב הדמויות שייך יותר לעולם הסיטקומים. את העולם של "מינקס" מאכלסים כמה טיפוסים קומיים מובחנים, כמו כוכבת פורנו בלונדינית וכביכול-טיפשה אבל בעצם עם עומקים מפתיעים (ג'סיקה לואו, "משפחת ג'מסטון"), צלם הומו שמתבזבז על צילומי מגזיני עירום כי הוא למעשה מבריק (אוסקר מונטויה), ואחותה של ג'ויס (לנון פרהאם, "ויפ"), שמיצגת את עקרת הבית הטיפוסית, עם הבעל והילדים. מהנה במיוחד היא טינה (אידארה ויקטור, "ריזולי ואיילס"), השותפה של דאג, אישה שחורה שמכירה אותו ואת השטיקים שלו ובלעדיה כנראה שכל האימפריה שלו היתה עולה בלהבות מזמן. כולן דמויות די בסדר, לא מבריקות או בעלות רבדים מסקרנים (אולי מלבד טינה). מי שמחזיק את כל זה הוא ג'ייק ג'ונסון, בתפקיד שנראה שנולד לגלם - דאג המקסים והמבולגן, שהגיע מהתחתית ושם למד כל מה שהוא יודע.
לב הסדרה הוא המתח בין שני העולמות של ג'ויס ושל דאג, ומערכת היחסים שמתגבשת בין שני ההפכים האלה. היא הרי אישה אקדמאית אינטלקטואלית עצורה בלי הרבה ידע בתכל'ס של החיים, והוא גבר משוחרר שמקבל את הכל ואת כולם, בעל חכמת רחוב. היא למדה בקולג' היוקרתי וואסר, והוא למד ברחובות את אמנות ה-hustle ומתמחה בלעשות עסק מכל דבר. על הנייר, זו דינמיקה שממנה עשויות הטובות שבקומדיות הרומנטיות, והכימיה בהחלט קיימת בין השחקנים. ועם זאת, הסדרה מפתיעה לטובה בכך שהיא לא הולכת מיד על האופציה הקלה של מתח רומנטי בין שתי הדמויות הראשיות. במקום זה היא מתמקדת באפשרויות אחרות והרבה יותר מעניינות, לפחות עד כה. יש מחסור גדול בייצוג של יחסים אפלטוניים יפים על המסך, ותמיד נחמד לראות חברות וכבוד הדדי צומחים בין שני הפכים.
ג'ויס, שאמורה להיות העיניים שדרכן אנחנו מסתכלים על העולם של הסדרה, היא דמות שקשה להזדהות איתה. היא מצטיירת, במיוחד בחלק הראשון של הסדרה, כסוג של קלישאה על פמיניסטיות - יש לה הרבה דעות אבל מעט סבלנות לדרכי חיים אחרות, היא שופטת ומבקרת אחרים שנראים לה לא אינטלגנטים מספיק, מתקשה לקבל ביקורת וחסרת חוש הומור. היא צריכה לישב את הידע התיאורטי שלה עם המציאות של החיים שאותם לא הכירה עד היום, וזה לוקח לה יותר מדי זמן.
עד שפגשה את דאג, הפמיניזם שלה יותר אקדמי מאשר יום יומי, ובכך היא מייצגת להפליא את הגל השני של הפמיניזם שממנו צמחה. ממש כפי שנוכחו לדעת פמיניסטיות רבות באותה תקופה כאשר יצאו למחות בעולם עצמו, המבט שלהן עצמן היה מאוד צר, מתוך ראייה של נשים לבנות הטרונורמטיביות ופריבילגיות, מה שלא השאיר מקום לסוגים "אחרים" של נשים שכרעו אפילו נטל גדול יותר, כמו למשל צבע עור, מצב סוציו-אקונומי, חוסר גישה להשכלה ונטייה מינית. כמו שניתן לראות, וכפי שלומדת ג'ויס בפרק שבו היא פוגשת נערות קולג' המרגישות שהמגזין שלה לא מיליטנטי מספיק - פמיניזם הוא דבר מורכב.
כל המורכבות הזאת היא כביכול בליבו של הסיפור פה, אבל רק כביכול. כי "מינקס" מעדיפה להביא לנו סיפור קליל יותר, שבו הפערים הגדולים מוחלקים וכשיש קונפליקטים הם נפתרים כמעט מיד, תוך כדי הפרק, כמיטב המסורת בסיטקום. אחותה של ג'ויס, זו שמייצגת את ערכי המשפחה המסורתית של מה שנחשב "נורמלי" באותה התקופה, יכלה להיות דמות שמעוררת קונפליקט דרמטי, אבל במקום זה היא סוּפר מקבלת ותומכת, אפילו עוזרת בפועל במגזין.
קונפליקט אמיתי נוצר בפעם הראשונה רק בפרק 8 (הטוב ביותר בסדרה עד כה). הוא גם מקנה הצצה לחוויות הקשות שעברה ג'ויס לאורך הקריירה שלה, גם נותן לה סוף סוף את הביטחון להציג את עצמה כאישה בטוחה בעצמה שלא נותנת לקולות הביקורת להטריד אותה, ולבסוף מספק משבר אמיתי ומוצדק, שלא נפתר בסוף הפרק. זה מאוד מספק, אבל גם קצת מאוחר. המגזין של ג'ויס אולי עוסק בנושאים כבדי משקל (לפעמים בצורה מופרכת) שבחלקם עורכים לא ייגעו אפילו היום, אבל הסדרה שלה לא עוסקת בהם בכלל, מלבד להזכיר אותם בחטף, כמעט כמו עוד בדיחה.
זה לאו דווקא דבר רע. אחרי הכל, מי אמר שכל סיפור צריך להיות סופר מורכב ומלא קונפליקטים? אולי הגענו לשלב שבו כבר אפשר להשתמש בסיפור המאבק הפמיניסטי ממקום יותר הומוריסטי, יותר נחמד. אולי זוהי סדרה לדור חדש, דור צעיר שאצלו למילה "פמיניזם" אין קונוטציה שלילית, והקונספט של אפליה על רקע מין נשמעת, לפחות תיאורטית, כמשהו שכבר חלף מהעולם. עבור הדור הזה, המאבק הוא כבר היסטוריה עתיקה שהתרחשה עשורים שלמים לפני שהוא נולד, ואולי קל לו יותר לעכל כמה דפוק היה המצב דרך דאחקה כזאת שאומרת, "הייתם מאמינים שנשים היו רק אלה שמביאות את הקפה?". הסדרה בוחרת להגיש את הסיפור לא כמו מראה לכל מה שעדיין דפוק ודורש שינוי בחברה, אלא משתמש באמצעים אחרים כדי לייצר את אפקט השוק, למשל בעירום פרונטלי ללא הגבלה.
כן, "מינקס" הוא מגזין פורנוגרפי שמחפצן במודע את הגוף הגברי, כתנועת נגד לפורנוגרפיה המסורתי, ובגלל שהוא כזה (ובגלל שזו סדרה של HBO מקס), הסדרה מלאה, שלא לומר מפוצצת, בעירום גברי. מדי פעם עוברת בפריים גם אישה עירומה (אחרי הכל, קומדיית מקום-העבודה הזו מתרחשת בתעשיית מגזיני פורנו), אבל בעיקר ובמוצהר, היא מראה לנו פינים. הרבה פינים. מלא. ולא מדובר באיזה זין אקראי, אלא במצעד שלם. באחת הסצנות הראשונות בסדרה אנחנו משתתפים בישיבת ליהוק של דוגמנים לג'וב של נער האמצע בגליון הראשון, וזוכים לשורה של קלוז-אפים על איברים גבריים מכל הסוגים והצבעים.
הצד של הפורנוגרפיה מיוצג פה בחיוך שמנטרל אותו כמעט מיד מאפקט הזעזוע, שזה הישג די מדהים וייחודי. הרבה סדרות בשנים האחרונות הגישו לנו עירום נשי וגברי וסצנות סקס בוטות, כדי ללמדנו שהסדרה שלהם מגניבה ולא שמה, ובכן, זין. אצל "מינקס" העירום כל כך רלוונטי לנושא, שהוא לא מפעיל אצלנו שום דבר מלבד אולי את חוש ההומור. מדהים, אבל בתור הסדרה שהראתה אולי את המגוון הגדול ביותר של פינים בטלוויזיה (ועוד לא מעט שדיים ואיברים אחרים), זה מצחיק כמה היא לא-חרמנית. אירוני כמה מהר מתפוגגת שם הקונוטציה המינית של איבר המין הזכרי, כשבסדרות כמו "משחקי הכס", למשל, משתמשים בעירום באותה דרך שבה משתמשים באלימות גרפית - מה שלמעשה הופך אותו לפורנו. אולי זה ההבדל בין המבט הגברי המסורתי לבין המבט הנשי שדרכו "מינקס" מתבוננת.
לא הייתם מצפים שסדרה עם קונספט כל כך נועז תהיה כל כך קלה לעיכול, הרי מדובר ב"מלחמת המינים" - מהנושאים הכי מעוררי אמוציות שיש. זו סדרה סבבה, ויש מקום גם לסדרות סבבה, אבל קשה לא להרגיש כמה היא מפספסת משהו ממש חשוב. היא הייתה יכולה להיות יצירה מהפכנית שבודקת ברצינות האם פורנוגרפיה יכולה להיות מעצימה ומקדמת, ולא רק מקום של השפלה וחפצון, שמעוות את הדרך שבה נשים וגברים רואים מין ויחסים. האם פורנו זה אך ורק תופעה חברתית שקשורה לתרבות האונס ומעודדת גבריות רעילה, או שאולי, כפי שהוא נחווה יותר ויותר בתקופה המודרנית, פורנו הוא בכלל הזדמנות ליצירת מרחב של חופש עבור נשים. במילים אחרות, האם פורנוגרפיה יכולה להיות פמיניסטית? זה דיון שעולה שוב ושוב במרחבים פמיניסטיים. במקום לדבר באמת על הדבר שלשמו התכנסנו, "מינקס" בחרה להיות קומדיה חביבה ומהנה שלא מפריעה לאף אחד, סדרת-משרד שכזאת, שבה סיפור המאבק של נשים לשוויון הוא תפאורה לגיטימית באותה מידה כמו מצעד של בולבולים.