אצלי אהבה זה כבר פאסה

יש אמנים שעבורם העצירה של תקופת הקורונה איפשרה להם ליצור. את אריק ברמן, לעומת זאת, היא תפסה בתזמון איום.

"אלה היו שנתיים מאוד קשות מבחינתי", הוא אומר השבוע בפודקאסט "ועדת תרבות", "כל השנה האחרונה הייתה מעין ניסיון לקום על הרגליים שוב. כל תקופת הקורונה היה לי מאוד קשה, בעיקר מבחינתי היעדר האופק. פתאום יש המון זמן, אתה כביכול יכול לעשות דברים, אבל אתה לא בדיוק יודע מה לעשות, כי אתה לא יודע, אתה לא יכול לתכנן שום דבר קדימה, אתה לא יודע למתי. אז זה יצר איזשהי סטגנציה שלא עשתה לי טוב. אבל עכשיו אני שמח. כבר שנה שאנחנו מופיעים ומקליטים אז עכשיו עושה רושם שאפשר לחזור לנשום ולעשות דברים".

אז מה בכל זאת עשית בקורונה?

"מדיטציה. אני חושב שזה הציל אותי באיזשהו אופן. לא יצרתי בכלל בתקופה הזאת. לשמחתי יצרתי הרבה לפני. זאת אומרת: הרבה אמנים - הקורונה הגיע להם בזמן טוב שהם יכלו לשבת עם עצמם ולעצור את המירוץ וליצור שוב, אני - הקורונה תפסה אותי ברגע שהכול כבר היה מוכן. המוזיקה הייתה מוכנה ורציתי כבר להוציא אותה ואז הכול נעצר. אז ממש זה לא עזר לי בכלל".

בפודקאסט מספר ברמן, שיופיע ב-13 בינואר במועדון הבארבי בתל אביב, על הדרך שעבר, התגובות ברחוב, הקשיים בתקופת הקורונה, וגם: התסכול ממודל הזוגיות - ואיך זה שהוא עדיין מרגיש שהכל מסביב בינונימי. חלקים מהשיחה מובאים למטה, ואת כולה תוכלו לשמוע ממש כאן.

אם תרצו להאזין לפודקאסט בספוטיפיי - הקליקו כאן

על האלבום שבדרך:

"הוא קונספטואלי, ויש לו כמה חלקים, יש שניים שהם כמעט מוכנים והשלישי עוד לא. אני עוד לא יודע איך זה יצא, אבל חלק אחד זה חלק שהוא בסגנון אקוסטי יותר, שזה ממופע שהקלטנו בבארבי לפני שנה. החלטתי להקליט את השירים החדשים דווקא מול קהל, אז עשינו מין מופע 360 בבארבי, סידרנו אותו ממש כמו מין טאג' מאהאל כזה, מלא כריות ומזרונים, ואנשים ישבו וניהלנו מין שיחות, והנגנים שלי ישבנו במעגל והם גם חברים, אז ניגנו שיר ואז שוחחנו. כי כל השירים עוסקים באותו נושא פחות או יותר, שאפשר לקרוא לזה אולי 'מערכות יחסים - הדור הבא', שזה משהו שמעסיק אותי. שוחחתי עם הנגנים, ומתישהו גם אפילו עם נציגים מהקהל. היה מיקרופון בקהל ואנשים יכלו לגשת והתפתחה שיחה. זה היה קצת בעייתי, כי במקום שעה וחצי, זלגנו לשלוש שעות. זה היה בעייתי, אבל צילמנו את זה, והקלטנו, אז האלבום כרגע ערוך, וגם הוידאו יהיה ערוך בלי השלוש שעות, אז זה ייתן תחושה כאילו היה ערב מושלם".

על התגובות ברחוב:

"בדיוק באתי לפה ומישהו מתקין לי חלון חדש בדירה, והמתקין, דני, הכנתי לו קפה שחור, ואז הוא שאל אותי: 'איפה נעלמת?', וזו שאלה שנשאלתי כל כך הרבה פעמים, ולא מצאתי תשובה טובה לזה. אני לא יודע מה לענות על זה. כל פעם אני מנסה משהו אחר. אמרתי לו תשמע, אני באמת פחות ברדיו, אבל אני בהופעות, אולי תבוא לבארבי. הבארבי מלא, אנשים באים להופעות, מבחינתם לא נעלמתי. אבל הרדיו קצת השתנה כמו כל התרבות בארץ או בכלל בעולם, שינוי מאוד דרמטי כמו שאני תופס את זה ב-15 שנה האחרונות".

על ההצלחה בתחילת הדרך:

"זה היה די מהר. אז בעצם הוצאנו את הסינגל הראשון. זה היה 'מה עוד ביקשת'. הוא דווקא יצא בדיוק על מלחמת לבנון השנייה. לקח לדעתי משהו כמו חודשיים-שלושה עד שדברים נרגעו והשיר כן התברג בפלייליסט הנכסף, אבל אלה היו שלושה חודשים שחשבנו שאולי שום דבר לא יעבוד. ברגע שהוא נכנס, זה באמת תפס והיה גם קליפ בערוץ 24 זכרונו לברכה, שגם מאוד עזר לזה, ואחריו הוצאנו את 'המתוקות האחרונות', שגם מאוד הצליח, ואז הוצאנו את 'יום חדש נפלא', וגם הצליח. ואז הוצאנו נדמה לי את 'ג'וני', 'בינונימי', 'שער שש' - כל דבר שיוצא, זה הרגיש כמו מידאס כזה, מגע זהב. חשבתי שככה זה יהיה כל הקריירה".

הצלחה כל כך גדולה לא יכול לשבש ולהבהיל?

"לא, הרגשתי שזה ממש מגיע, שזאת ההצלחה הראויה לאלבום הזה. ככה הרגשתי", הוא אומר.

"זה שלכל אחד יש מה לומר זה באמת היה לי קשה. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני בעצם מקבל ביקורות שליליות, כי עד שאתה מוציא אלבום, אז מי שמגיב לך על השירים זה הסביבה, המשפחה וחברים, אלה בדרך כלל דברים חיוביים. ואם מישהו מגיע להופעה ולא נהנה אז הוא לא היה בא ואומר לך את זה. אז לקבל ממש מישהו שאומר לך שלא רק שהוא לא אהב אלא שזה גרוע זה היה ממש קשה, באלבום הזה למדתי בפעם הראשונה איך להתמודד עם ביקורות. מה שכן, ההצלחה המטאורית - צריך לסייג אותה, במובן מסוים זה לא היה משהו כמו נינט וכוכב נולד שאני לא יכול ללכת ברחוב כי ההצלחה היא רדיופונית אז לא כולם מזהים, הרוב לא מזהים. אני חושב שזה שמר עליי באיזה אופן".

"מהרגע שהאלבום הראשון הצליח בצורה הזאת. אני במובן מסוים, מבחינה תודעתית, שחררתי את עצמי מהצורך להוכיח ולהיות אהוב. האלבום השני שהוצאתי הוא היה פחות או יותר באותה רוח של האלבום הראשון, אבל זה בגלל שהוא כבר היה כתוב - עד שהאלבום הראשון הצליח אז כבר הספקתי לכתוב את השני, אז לא היה לי את המשבר של איך אני משחזר את ההצלחה, וגם הרגשתי שהשירים פחות או יותר באותה הרוח של האלבום הראשון. ובשלישי וברביעי כבר הרשיתי לעצמי ללכת הכי רחוק שאני יכול מבחינת המאוויים שלי".

על "כנופיית רימון", וההצלחה של חלק מחבריה:

"אני לא בטוח כמה אנחנו קשורים מוזיקלית. אני חושב שהן [קרן פלס ומירי מסיקה] תפסו את הנישה שמתאימה להן. אני לא יודע אם קרן חושבת ככה על עצמה אבל מירי ממש בראש שלה רוצה להיות מחובקת ואהובה על ידי המדינה וזה עובד לה יפה ואני חושב שבצדק אוהבים אותה. היא אישיות מאוד מיוחדת, עמוקה ומצחיקה ושחקנית טובה. היא הכל, היא באמת הכל".

אתה לא רוצה להיות מחובק?

"אולי כביי-פרודקט, אני אשמח אם כולם יאהבו את המוזיקה שאני עושה אבל אני לא במקום שאני עושה מוזיקה כדי [שיאהבו אותי], אני לא כותב בצורה כזאת של מה ימצא חן בעיני אנשים ואני גם לא בוחר סגנון ומפיק את זה בצורה של מה יאהבו, אבל אני מאוד אשמח שיאהבו".

על הלימודים ברימון:

"הלימודים שלי לא היו תואר, וגם לא הייתי תלמיד טוב. בעצם אני הגעתי לרימון, נרשמתי למסלול מלא כזה ואז אחרי כמה חודשים הבנתי שאני לא אלך בדרך האקדמאית הזו ופשוט הפסקתי את כל לימודי התיאוריה והתמקדתי רק במה שקשור בכתיבה והלחנה, ונשארתי אחרי השנה הזאת עוד שנתיים, שבכל שנה כזאת לקחתי שניים-שלושה קורסים שעוסקים רק בכתיבה ובהלחנה. אני חושב שזה ממש לא חשוב לעבור שם. מה שכן, אני תמיד אומר כשמתייעצים איתי על רימון, חברה צעירים, אני כן חושב שזה מאוד-מאוד עוזר להכיר אנשים, נגנים. את כל הלהקה שלי הכרתי ברימון, משה לוי שהפיק לי את רוב האלבומים, ויהודה עדר, ועוד שמות. זה כן כדאי במובן מסוים ללכת לטעום, זה לא בשביל כל אחד, אבל בטוח אפשר לקחת משם כל מיני דברים חיוביים".

על הדמות המצ'ואיסטית בשירים מתחילת הדרך, שספגה הרבה ביקורת:

"האמת שזה מרתק. כי אני חושב שאז הדמות ההיא הייתה סוג של אלטר אגו שהמצאתי, וזה מעניין. אני זוכר שלמדתי ברימון אצל יהודה עדר בקורס לכתיבת שירים, והוא אמר לנו שלשירים יש אופי נבואי, לפעמים אתה כותב משהו ויכול להיות שאתה אפילו לא מבין אותו עד הסוף. אנחנו לא מבינים באמת מאיפה מגיעה ההשראה ומוזה ואיפה אנחנו כותבים, ואני מרגיש ככה לגבי השירים האלה. כי האלטר אגו ההוא שיצרתי, במרוצת השנים גם הפך להיות חלק ממני באמת. נגיד האלבום הראשון, אולי גם בשאר האלבומים, יש מורכבות של מישהו שמאוד רוצה אהבה ומאוד מתנגד לאהבה. ואני חושב שבתקופה ההיא המתנגד לאהבה היה האלטר אגו ומה שבאמת רציתי זה אהבה, ולא ידעתי איך בדיוק משיגים את זה. במרוצת השנים אני מרגיש שאני דווקא יותר מתחבר לצד השני, שלא רוצה. כשאני אומר אהבה אני לא מתכוון למושג המופשט, אני מדבר על זוגיות קלאסית. זה משהו שאני באמת מאוד מתחבר לטקסטים האלה של הגבר שלא מתמסר, שהלב שלו קצת התקשח".

"כשאמרו עליי שוביניסט או דברים כאלה זה אף פעם לא הטריד אותי. כי הרגשתי שלא יכולתי להתחבר לזה בשום צורה וזה הרגיש לי באמת יותר משהו שהוא כותרתי. זאת אומרת אי אפשר להקשיב לדעתי לאלבום שלם שלי ולא לזהות שם רגישות ומשהו רחב יותר מאשר לקטלג מישהו ככה או ככה. ברור שאם אתה לוקח שיר ספציפי, גם 'המתוקות האחרונות' או 'את טעם נרכש', שירים עם המון הומור, אתה לוקח את זה ומוציא שורה ושם את זה ככותרת אז זה יכול להישמע רע, אבל כן בחוויה שלי אני יותר מתחבר לזה היום מאשר פעם".

"במקום בוז אני מזהה שם פשוט אדם שבור לב. אם אני מסתכל על 'מה עוד ביקשת', אני רואה ממש מישהו שנשרט, נכווה וכותב ממקום מאוד פגיע ועם המון אהבה לבחורה הזאת. יכול להיות שהדרך שבה זה מנוסח אז יש שם גם עקיצה או דקירה או משהו כזה, וככה זה יצא", הוא מסביר.

על הבינוניות היום, בעקבות "בינונימי":

"האמת, גם לשיר הזה אני מתחבר יותר מאי פעם... מבחינת הבינוניות זה מאוד חזק, בתחושה שלי היום... אני רואה את זה בכל מקום. אני לא, אני כמעט לא יכול לראות דברים בטלוויזיה, בפריים טיים. או לשמוע את הדברים ברדיו, בכל התחנות המיינסטרימיות. כמעט לא יכול לשמוע דברים. הכל מאוד מביך אותי - המי זה, מי זה, של 'הזמר במסכה', בא לי לשאול 'מה זה, מה זה'. גם איך שמדברים אליי בחדשות, איך שדיברו אליי במגפה, כמו לילד קטן. זה לא נעים לי. אני מרגיש שמזלזלים באינטליגנציה שלי".

על התסכול ממודל הזוגיות:

"זה שאלה שצריכה להישאל, כי העולם שלנו משתנה בקצב מאוד מאוד מהיר, והמודל הזה הוא כבר די עתיק, זאת אומרת 200-300 שנה במונחים היסטוריים זה לא המון זמן, אבל בקצב שאנחנו מתקדמים אני מרגיש שזה כמעט לא רלוונטי, או לפחות דורש שיח, דורש התבוננות מחדש ולראות איזה מין אבולוציה הרעיון ההוא עובר... להבין איפה האהבה הלכה לאיבוד באיזו פנייה לא נכונה באלבקרקי, כמו שבאגס באני אומר. משהו קרה שם. אני מזהה פחות ופחות אהבה בתוך המודל הישן של זוגיות קלאסית".

"זה פשוט עובר לפעמים דרך תלאות מאוד קשים של לב שבור, של לפעמים אלימות, של לפעמים ריבים אינסופיים על הכסף. לפעמים הילדים נורא סובלים מזה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 3, ואחר כך התחתנו שוב ונפרדו שוב, זאת אומרת אני מכיר את זה מאוד מאוד מקרוב, ואת הכאב שנספח עם זה, עם הליכה אחרי החלום המאוד מאוד מקסים של הרומנטיקה, שמאוד מפתה ומאוד מגרה וזאת תחושה מאוד נעימה להתאהב, פשוט יש לזה השלכות ואני היום יותר ער להן, ואני חושב שכולם צריכים".

על התפקיד הראשון בסדרה "קורדרוי":

"זה מפתיע אותי כמו שזה מפתיע אתכם. לא תכננתי בכלל. יש מדי פעם פניות ממלהקים שאומרים בוא תשחק, ואני לא מגיב כי פעם לפני 15 שנה קיבלתי איזה פנייה מאבי נשר, ובאתי לאודישן ועשיתי את מה שהיה צריך לעשות, את הסצנה, והלכתי הביתה ולא חזרו אליי. לא דיברו איתי מאז, וקיבלתי מסר שאולי אני לא טוב בזה, ומאז הפסקתי ללכת לאודישנים וגם שחררתי מהתודעה שלי את האפשרות הזאת, את ההתעסקות הזאת בכלל. ועכשיו פנו אליי שוב, וכרגיל לא עניתי. ואז, אחרי חודש בערך, פנו אליי שוב, ואמרו 'תשמע, עדיין לא מצאנו, אולי בכל זאת?', ואז אני כתבתי היי, תודה רבה על הפנייה, אני לא שחקן. ואז היא אמרה לי: 'הבמאית שלנו הדס בן ארויה - היא אוהבת נון-אקטורס'. ואז גיליתי, למדתי את המושג הזה. אז אמרתי בסדר. אמרתי: אני מוכן לבוא לפגישה עם הבמאית, ואז באתי והיא מאוד מאוד הרשימה אותי. בחורה סופר מוכשרת, מבריקה, אני לא מהסס אפילו להשתמש במילה גאון. ומאז פשוט התמסרתי לזה והייתי אול-אין. נכנסתי לזה וכל מה שהיא רצתה שאני אעשה, עשיתי, דברים שלא העליתי בחיים שאני אעשה".

"האמת שזה עשה לי המון המון דברים, זה השפיע עליי מאוד, על הנפש, אני עוד לא יודע אם זה בשבילי. היו רגעים שהיו נפלאים על הסט... מצד שני, כל סאגת האודישנים, אני עוד לא מדבר על איך זה יתקבל. זאת אומרת, זה ייצא, לאנשים יהיה מה להגיד, אני אצטרך לראות את עצמי על המסך, אני אצטרך לקבל את הריקושטים - אני לא יודע אם זה בשבילי. החלק של המשחק, כן התאהבתי בו, אבל אני אצטרך למצות את כל התהליך כולל איך זה יתקבל, איך זה יהיה לראות את זה ומה האחרית של זה, ואז להחליט אם אני אעשה את זה שוב".

האזינו למעלה לריאיון המלא