קל לתקוף את הימין הקיצוני על היחס שלו לקהילה הלהט"בית, אבל חשוב לזכור: גם בתעשיית הקולנוע המקומית והליברלית לכאורה, רק סרטים קווירים מעטים הצליחו להשתלב במיינסטרים. לדוגמה, אם נסתכל על הזוכים בפרס אופיר בשנים האחרונות, רק אחד מהם הציב במרכזו מערכת יחסים חד-מינית: "האופה מברלין" של אופיר ראול גרייצר, שזכה בפרס הזה ובפרסים רבים נוספים, וגם זכה להצלחה קופתית מרשימה, שהפכה את התסריטאי-במאי שלו לאחד היוצרים המקומיים הבולטיים והייחודים של הזמן האחרון.
עכשיו, גרייצר חוזר עם סרט שני, "אמריקה", שכיאה לשמו עומד לעשות בקרוב סיבוב יפה בארצות הברית, ובין השאר יפתח את פסטיבל הקולנוע היהודי בניו יורק. לפני כן, הוא יעלה מחר (חמישי) לאקרנים בישראל, ויקווה לשחזר את ההצלחה של "האופה מברלין".
בניגוד ל"אופה מברלין", ב"אמריקה" אין מערכות יחסים הומוסקסואליות, וגם אין עוגות או אזכורים לברלין. מיכאל מושונוב, בתפקידו הקולנועי הטוב ביותר עד כה, מככב כצעיר ישראלי שברח לאמריקה ושינה את שמו, אך נאלץ לחזור לעברו בעקבות טרגדיה משפחתית. טרגדיה רודפת טרגדיה כשהוא מגיע לארץ, והפעם מעורבים בהשתלשלות העניינים גם חבר ילדות, אותו מגלם עופרי ביטרמן, וארוסתו של החבר - בגילומה של התגלית אושרת אינגדשט, שזכתה בצדק רב על הופעתה כאן בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל ירושלים האחרון.
ד"ר שמוליק דובדבני, שמעטים בקיאים כמוהו בתולדות הקולנוע הישראלי, כתב כי בדומה ל"האופה מברלין", הרי ש"אמריקה" משתייך למסורת המלודרמות האירופאיות, מהסוג שיצר הבמאי הגרמני המהולל ריינר ורנר פסבינדר, מה שהופך את גרייצר לבמאי המקומי הראשון שיוצר בז'אנר הזה מאז עמוס גוטמן המנוח בתחילת שנות התשעים.
גרייצר לא מתנער מן ההגדרה הזו. "מלודרמה זו החיים", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות לרגל הפצת הסרט. "בעיני, הסרטים הכי גדולים שנעשו הם סרטים שיש בהם מלודרמה, או אלמנטים של מלודרמה. אני הכי אוהב מלודרמות ואני הכי אוהב רגש - זה הדבר שהכי חשוב לי בקולנוע. ציניות לא מדברת אליי. החיים הם דרמטיים. אם תשב באוטובוס ותתחיל לדבר עם אנשים, לכל אדם שתפגוש יש סיפור מטורף והזוי יותר מכל רומן שאי פעם נכתב".
"באופן אישי, חברים שלי אומרים שאני אדם ציני ופסימי, אבל הסרטים שלי מייחלים לעולם אנושי יותר ויוצאים נגד הציניות. הגישה ההומנית חשובה לי, ולדעתי היא גם הכרחית במקום שאנחנו נמצאים בו, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה תרבותית".
גרייצר, כמו אחד מגיבורי "האופה מברלין", מתגורר בעיר הבירה הגרמנית, אבל הגיע לביקור בארץ לרגל בכורת הסרט כאן. הוא מגדיר את עצמו כהומוסקסואל, ונחת אצלנו כשהקהילה שלו נמצאת תחת מתקפה. "לא ציפיתי להתקבל בפרחים ובשושנים. האלימות, הגזענות וההומופוביה תמיד היו פעם, ומעולם לא היו נחלה של מפלגה כזו או אחרת. הכל חשוף", הוא אומר. "אני לא דיפלומט. הממשלה הזו נורא מפחידה. שים לב למשהו מעניין: ההחלטה הראשונה שלה שקראתי עליה היא להוריד את המס מהמשקאות המתוקים והכלים החד פעמיים. תהיה ימני, תהיה מתנחל, אבל למה אתה עושה משהו שמזיק לדורות הבאים, משהו שפוגע בכל הילדים באשר הם? זה מעשה מטורף. לא חבל על הבריאות של הילדים שלך?".
"אמריקה" עוסק בנושאים רבים. אחד מהם הוא האלימות שמתחבאת כאן מתחת לפני השטח, גם בסביבה הבורגנית והשלווה לכאורה שבה הגיבור גדל. "להיות ישראלי זה לגדול בתוך אלימות, לא משנה איפה אתה נמצא", אומר על כך היוצר. "להיות ישראלי זה אומר שאם יש לך אח גדול, אז יום אחד הוא חוזר הביתה עם 16-M. זה לא נורמלי, וזה משהו שהוא מובנה בחברה ובתרבות שלנו, ולצערי אי אפשר לברוח ממנו".
את הדמות הכי אלימה בסרט מגלם מיכאל מושונוב. היה לך חשוב לשבור את הקלישאה של הקולנוע הישראלי, לפיה המזרחי מגלם את הדמות האלימה?
"כן, בהחלט. האלימות שאני מדבר עליה באה מתוך הבורגנות - מתוך הבית האשכנזי המדוגם רק לכאורה. גם בסביבה כזו יש ילדים מוכים והומואים שמעיפים אותם מהבית. זה לא שייך למגזר אחד".
המוצא של אושרת אינגדשט אתיופי. חיפשת שחקנית מהמוצא הזה?
"בתסריט המקורי, זו היתה הדמות הכי לבנה שאתה יכול לתאר - מישהי שגדלה במאה שערים ויצאה בשאלה בגיל 15. כשהתחלתי ללהק, ראיתי במקרה את אושרת בסרט 'שרוכים' והיא נורא סיקרנה אותי. אהבתי את האנרגיות ואת החיוך שלה. היא היתה השחקנית הראשונה שבחנתי לתפקיד, ואפילו שבהמשך בחנתי עוד המון שחקניות אחרות, היא כל הזמן נשארה בצמרת הרשימה, וכל הזמן חזרתי אליה".
גם ב"אופה מברלין" וגם בסרט הזה, ניכר העניין שלך בפנים של השחקנים והשחקניות. אתה אוהב להשתמש בקלוז-אפים, ואתה מוציא מהם את המיטב.
"קלוז-אפ זה אחד הדברים הכי נפלאים בקולנוע. היכולת הזו לראות פנים של בן אדם על מסך של עשרה מטרים. הקלוז-אפ מאפשר לך להתקרב ולגעת, להסתכל על הפרטים הקטנים, לשים לב לניואנסים, ולחוש משהו שהוא כל כך אנושי ובסיסי. דבר נפלא נוסף זה הזום, שמאפשר לך לשמור מרחק ובכל זאת להתקרב - המצלמה עומדת על מקומה, אבל העדשה זזה לכיוון הדמות. יש במהלך הזה משהו כמעט רוחני. קלוז-אפים וזומים הם הכלים שמפרידים את הקולנוע מכל דבר אחר, והם הדברים הכי טהורים בו".
תוכל לדבר על העבודה עם מיכאל מושונוב?
"אני יכול לכתוב לך ספר על העבודה עם מיכאל. הוא שחקן נהדר, והוא לקח את התפקיד הזה עד הסוף. השיא מבחינתי היה הסימביוזה שנוצרה בינו, עופרי ואושרת. בפעם הראשונה שהשלושה נפגשו, נתתי להם לפרק ביחד עלה פטרוזיליה במשך עשרים דקות, ומיד היו קליק ותחושה שהם מכירים אחד את השני כבר הרבה זמן".
לפרק יחד עלה פטרוזיליה? מה זה, שיטת סטניסלבסקי?
"זה שיטת אופיר, זה משהו שלי. אני אוהב לתת שחקנים פעולות פיזיות".
"אמריקה" הוא אחד הסרטים המרשימים מבחינה אסתטית שנעשו בישראל. הכל בו יפה וצבעוני להפליא: מהבריכה שבה עובד הגיבור כמדריך השחייה, דרך חנות הפרחים שבה עובדת ארוסתו של חבר ילדותו, ועד הנופים המקומיים בהם מתרחשים רגעי השיא של העלילה. הקרדיט מגיע לגרייצר וגם לשותפיו, בהם הצלם עמרי אלוני והמעצב האמנותי דניאל קוסואו, שהוא גם במקרה בן זוגו של הבמאי.
"החזון שלי היה לייצר סרט שמלא ביופי והולך עד הסוף עם הגוונים ועם הצבעים", מסביר הבמאי. "זה לא היה פשוט. זה לא מאוד ישראלי וזה כביכול לא אלגנטי. כשעבדנו על תיקוני הצבע, אמרו לי 'זה טו מאץ'. אמרתי 'יופי'. מאחורי הכל יש הרבה מחשבה. לכל דמות יש צבע שקשור אליה וחשוב לה. במקרה של הגיבור, זה כחול. הוא עבר טראומה אלימה בילדותו, והכחול של הים, המים והבריכה הם מה שהצילו אותו ממנה".
מכל המקצועות האפשריים, למה הגיבור הוא מדריך שחייה דווקא?
"כי מים זה דבר משמעותי מאוד מבחינתי. הם מסמלים טבילה, גאולה - משהו בהתהוות של כדור הארץ. רציתי שכל דמות תסמל את אחד מן האלמנטים של החיים. אחד הוא המים, אחד השמש, אחת האדמה, והאוויר מגיע משלושתם. זה לא משהו שאני אוהב להסביר, אבל שאלת - אז אני עונה".
גרייצר מבלה באמריקה לא מעט בשנים האחרונות, אבל ביקר בה לראשונה רק לפני כמה שנים, בגיל 38. "אף פעם לא היה לי כסף לנסוע לארצות הברית", הוא מסביר. "אמריקה לא היתה מבחינתי ארץ אמיתית, אלא מעין ארץ חלומות מעבר לאוקיינוס. כשהגיבור של הסרט רוצה לברוח ולהמציא את עצמו מחדש, הוא נוסע לאמריקה, כי זה מייצג קיום אחר לגמרי".
הגיבור משנה את השם שלו כשהוא מגיע לאמריקה, חשבת פעם לעשות את זה גם? לשנות את אופיר ראול גרייצר למשהו קליט יותר?
"מה פתאום, חס ושלום. זה שם יפה, ואני אוהב אותו. ראול זה על שם סבא שלי, ואופיר עושה לי קצת בעיות בחו"ל, כי הם לא יודעים איך לבטא את זה - אבל בחיים לא אשנה את השם".
ומה לגבי לשנות את שם הסרט? זה תמיד היה "אמריקה" או שהיו היסוסים?
"היה מפיץ בינלאומי שאמר כי יקנה את הסרט רק אם אשנה את השם. הוא נתן לי עצות מטומטמות לשמות אחרים - 'ריח של מרווה', 'חנות הפרחים' וכאלה. הלכנו למפיץ אחר".
באיזה חנות אתה קונה פרחים? חנות מהסוג שיש בסרט?
"האמת שאני משאיר את זה לבן הזוג שלי. הוא שוזר פרחים במקצועו והוא מי שקונה אותם. הוא קונה כל מיני פרחים עם שמות גרמניים ארוכים".
המותג "פינוקיו" חזר לאחרונה לכותרות בעקבות סרטו של גיירמו דל-טורו בנטפליקס, ומככב גם כאן. באחד מרגעי השיא של "אמריקה", אחת הדמויות שומעת את שיר הנושא של "פינוקיו" - הפעם בגרסת האנימציה משנות השמונים, שכולנו גדלנו עליה בטלוויזיה החינוכית של התקופה.
"זה שיר של מלחין צ'כי, שכיכב בסדרה יפנית. דתיה בן-דור כתבה את התרגום לעברית, ורעיה אדמוני שרה אותו, כך שבקיצור - היו הרבה גורמים לפנות אליהם כדי לקבל את הזכויות", מסביר גרייצר. "אחרי משא ומתן קשוח וחוצה גבולות של חצי שנה, הצלחנו לחבר את רוב החתיכות של הפאזל, אבל לא איתרנו את ההקלטה המקורית, אז היינו חייבים לשחזר את השיר. פנינו לרעיה, שעדיין מייצרת את אותו הקול, ושמחה לתרום אותו מחדש. וכך מצאנו את עצמנו בסטודיו בדרום תל אביב, מקליטים מחדש את השיר, ארבעים שנה לאחר הגרסה המקורית".
למה כל כך התעקשת על השיר הזה?
"כי הוא מסמל את הסיפור של הדמות שמקשיבה לו - ילד שיורד מהוחטים, נברא מחדש והופך לילד אמיתי. זה גם שיר שיש בו מן הנוסטלגיה והתמימות של הילדות, וגם זה מהותי לסרט. אני ממליץ לך לחפש את סדרת האנימציה הזו ביוטיוב. זו סדרה מדהימה".
בוא נחזור רגע ל"אופה מברלין". קיבלת על הסרט הרבה תגובות. מה היו התגובות הכי מרגשות או מפתיעות?
"הסרט עוסק במישהו שמת באופן פתאומי, ואחרי מותו הקרובים אליו מגלים שחי חיים כפולים. הרבה אנשים ניגשו אליי עם דמעות בעיניים וחלקו עמי שהם חוו סיפור דומה. לעשות יצירה שנגעה כך באנשים, מה יכול להיות מרגש ונפלא יותר?".
המפיק הישראלי-אמריקאי אורי סינגר, ש"רעש לבן" בהפקתו בדיוק עלה בנטפליקס ועורר הרבה תהודה, רכש בזמנו את הזכויות לעיבוד מחודש של "האופה מברלין". מה קורה עם זה?
"האמת, שאין לי מושג. אני לחלוטין לא מעורב בזה ולא מחובר. אני יכול רק להגיד שאני עדיין מקבל פניות לגבי הזכויות של הסרט, מחברות הפקה שלא יודעות שכבר מכרנו אותן".
בניגוד ל"אופה מברלין", ב"אמריקה" מערכות היחסים הן הטרוסקסואליות. כהומוסקסואל, מה נקודת המבט שלך על דמויות סטרייטיות?
"הרבה גברים הומואים מנסים כיום לענות על מודל של גבריות קלאסיות, בזמן שגברים סטרייטים מטפחים את עצמם בכיוון מטרו-סקסואלי. כל העניין הזה של גבריות נורא מתעורר ומשתנה. אני לא יכול להתייחס לגבריות סטרייטית כמכלול, אבל אני כן נגד מאצ'ואיזם וברוטליות, ואלה דברים שעדיין מזוהים איתה.
"באופן כללי, לא כל כך מעניין אותי המגדר או הנטייה המינית של הדמויות - מה שמעסיק אותי זה הניסיון למצוא את האנושיות שבדמויות, יהיו אשר יהיו. מה שכן, אני בהחלט משתדל בכל הסרטים שלי לערער על המודלים הקלאסיים של גבריות, ולהציג גברים סטרייטים שהם גם גברים רגישים עם לב רחב".