הילד בן 70

אהוד בנאי פרץ בגיל יחסית מאוחר. אלבומו הראשון יצא כשהוא בן 34 - קשיש במושגים של תעשיית המוזיקה בארץ. בראיונות רבים הוא סיפר שעד גיל 30 לערך הוא התפרנס מעבודות מזדמנות, ובין היתר היה פועל בניין ועובד במה. את שירו "מהרי נא" שיצא עשור לאחר מכן הוא כתב בדיוק על אותה תקופה - רגע לפני שהמזל הרע עזב אותו ולחייו נכנסה ההצלחה.

סיפורו של השיר כל כך יפה, שקשה להאמין שהוא מבוסס על חייו האמיתיים של בנאי. הוא מספר שם כיצד חזר לגור בבית הוריו כדי שיטפלו בו במחלתו. בנאי, מובטל מעבודה ואהבה, לוזר בן 30 ללא עתיד ותוכניות, מתעצבן ללא הרף על אמו שקוראת לו לבוא לסלון ולשתות משהו חם - ומסרב בכעס, ורק לאחר מכן מסתבר שזה היה הלילה האחרון בחייה של אמו מרים. יום אחרי שקם מהשבעה על אמו, הוא פוגש את אשתו לעתיד. זה אולי מה שכל כך מופלא ביצירה של אהוד בנאי. מעבר ללחן החד-פעמי, במקצב של חמש-שמיניות שכל כך מזוהה איתו, הטקסט מלא באהבה וברגישות. המרמור הופך לחמלה, ההחמצה הופכת לפיוס, ואפילו המוות הופך לחיים כשהוא מחליט לקרוא לבתו על שם אמו המנוחה.

לפני שמונה שנים הוציא הראפר טונה את "רוק 30" הנפלא, שעוסק במשבר האישי שחווה כשהגיע לגיל הזה, ונפתח עם המילים "הילד בן 30, יש לו חוב גבוה". החום אמנם הפך לחוב, האמא התחלפה באבא, אבל המהות נותרה רלוונטית כשהייתה. ככלות הכול, "מהרי נא" הפך לסמל - סמל לסגירת מעגל, סמל למציאת מזור בתוך כאב גדול, סמל לגעגוע למי שהיינו פעם ולפיוס עם מי שאנחנו כעת.

אחמד יצא אל האור בקיץ 1987. היסטוריה שלמה התעצבה מאז; יצאו אלפי שירים ואלבומים, אירעו מאות פיגועים, כמה מבצעים וכמה מלחמות, רבין נרצח, היה מהפך, יצאנו מלבנון ומעזה, בתים נבנו והתמוטטו. אבל אחמד נשאר. אחמד מתעורר עדיין בחמש בבוקר טרוט עיניים, נסחב אל הטנדר, נרדם על כתף חברו, מראה תעודות, ובונה את החלום הציוני. כי מי כבר יבנה לנו בית?

לצלילי מוזיקה מתוחה ומונוטונית, על רקע גיטרות מדבריות ובקול מיואש כמעט, אהוד בנאי חושף אמת צינית וקרה: את יסודות המדינה, שחלקם עומדים בימים אלה בסכנת התפרקות, כבר לא בונים החלוצים. בונים אותם אנשים כמו אחמד, וכמו עוד אלה שאהוד בנאי הקפיד להאיר לכל אורך הרפרטואר המוזיקלי שלו, באומץ, בקלאס ובעיקר בליווי מוזיקה מעולה. הרבה דברים עוד ישתנו. אני יכולה רק לקוות שלטובה. אבל האם החיים ישתנו בשביל אחמד?

"כאן קודקוד, קבלו 'לאמא'". הרגליים הולכות מהר מדי על פי כל אמת מידה, ולאט מדי עבור המ"פ, אמת המידה היחידה שחשובה הלילה. "קבלו 'לא'". נקודות הציון מתחילות להיערם, אבל הראש יודע לחשב בתחכום מתמטי מתקדם שהמרחק בין הראשונה לשנייה אומר בהכרח שהדרך עוד ארוכה. "כאן קודקוד, קבלו 'נשאר'". לאמא לא נשאר. החידה נפתרה. אהוד בנאי יסמן לנו בסטיקלייטים ירוקים את מסע הכומתה הזה, בבחירה שהיא בטוח בדיחה, ובטוח על חשבוננו. "עוד". אני מזמזם בשקט את הבתים. מבין בבעתה כמה מילים מרכיבות אותם, ותוהה עם זיעה בעיניים למה בנאי היה חייב להכניס גם את הסיפור על דייגו. "כוח". אין ממנו, ומוקדם מדי להיאחז בתקווה של הבוקר. "ואבא". הגוף כואב, מוזר, מותש, מיותר. "לא". הרגשתי כמעט כמו בסרט, והייתי בלי ספק הגיבור. "ידע". השמש מתעוררת. רוחות הצפון של חדרה נושבות. "מה". יש ארובות מול העיניים, אם כי הן לא מתקרבות למרות שאנחנו צועדים לעברן כבר שעה. "לומר". הגענו.

לילה אחד, 65 ק"מ. הים גדול, הוא הכול יכול, אבל זה לנצח יהיה השיר היחידי של אהוד בנאי שאני לא יכול לשמוע.

בכל האהבות הראשונות שלי הייתה הרבה מוזיקה. כל אהבה חדשה פתחה עולם מוזיקלי חדש של האהוב שאיתי, וערבים שלמים של כאבי התאהבות, כמיהה וייסורים תמימים, לוו תמיד בצלילים וניגונים. כך נכנס אהוד בנאי לחיי, עם פריטת גיטרה מלטפת ומצמררת, שמחממת את הלב והגוף עוד לפני המלל של שיר האהבים הפשוט והמפעים.

"מה אביא לך?", בנאי שאל אצלי בדיסקמן, אי אז בתחילת המילניום, והבטיח אור כוכבים, רוח של ים, את כל העולם, צחוק ילדים ולהבהיל את כל הפחדים. וכל זאת תוך כדי אותה פריטה סקסית, משתנה ומתגברת, שמנגנת על הנימים הפנימיים את סערות הרגש של אהבה צעירה והתאהבות עזה, ומחריגה אותו ממילות האהבה המקסימה של אב לבתו הקטנה. בכמה לילות של המתנה עצמתי את עיניי; ודמיינתי את אהובי, בדרך אליי, בבוקר בהיר, להביא לי את כל חייו. כטבען של אהבות ראשונות, דרכנו נפרדו, אבל גם היום, כשהגיטרה שלו פורטת, אני עוצמת את עיניי וחוזרת לאהבה הקסומה שהביאה אותו לחיי.

"בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, והפעם כנערה קולית", כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי לפני שנה וחצי, כשבתי מיקה התחילה ללמוד בכיתה ט' במגמת תיאטרון של תיכון תלמה ילין, שם למדתי גם אני לפני כ-750 שנה. הציטוט האלמותי הזה מהקלאסיקה "זמנך עבר" של אהוד בנאי לא יצא לי מהראש, כי הוא הצליח לזקק את התחושה הנפלאה והמוזרה של התרגשות נוסטלגית מהולה במין חלום משונה על "החזרה" המפתיעה הזאת לתיכון. זה היה רגע קלאסי שבו שיר הופך לפסקול משמעותי שלוכד, מגדיר ומעצים רגע מכונן בחייך. וזה קסם שאהוד בנאי עושה שוב ושוב.

את "זמנך עבר", כפי שסיפר בסרט התיעודי "חייב לזוז" שיצרו אבידע ליבני, גידי אביבי ודרור נחום, הוא כתב לאחר שבאמת חלם שחזר לתיכון למסיבת פורים, ושאל את עצמו אם זה אהוד בן ה-30 שנמצא בה מסיבה לא ברורה או שמא אהוד בן ה-17, ואחר כך התעורר בלי פתרון. ואז הגיע השיר: בנאי ביטא בו משחק זמנים, געגוע לחברויות ותהייה על מה שנשאר מהנער בן ה-17 שהיה פעם. אלו בדיוק התחושות שעוררו בי הזדהות גדולה פעם נוספת באותו הבוקר, כמו גם בהרבה מאוד מעריצים אחרים של המוזיקאי הנפלא הזה.

מזל טוב אהוד יקר. זמנך ממש לא עבר. מקווים שתמיד תמשיך לנסוע.

אהוד בנאי כתב לא מעט על אנשים ועל מקומות, בישראל - אבל לא רק. באחד האלבומים המצליחים שלו, "ענה לי", הוא כתב שיר אחרי ביקור בברוקלין, שמתאר בין היתר את הניגודיות התרבותית של הרובע הניו יורקי. בעיניי, הוא מבטא יותר מכל את הגיוון הקיים בתוך בנאי היוצר והאדם עצמו.

בנאי כותב על ברוקלין של "רֶבּ שלמה" (הרב שלמה קרליבך) ובאותה נשימה על ברוקלין של לו ריד, מפני שהוא עצמו שאב השפעות ושילב אלמנטים של רוקנרול שנעשה מעבר לים, יחד עם סממנים יהודיים, אתניים ואף חסידיים בשיריו. הוא כותב על ברוקלין שאומרת "אבא לא מת", בהתכתבות עם חסידי חב"ד שהאמינו שהרבי מלובביץ' הוא המשיח. בנאי הריאליסט אמנם הסתייג מזה, אך בנאי הרוחני האמין שהמורשת והרוח של הרבי, דמות שסיקרנה אותו, תחזור בגדול ו"תעיף את ברוקלין עד לארץ ישראל" - אותה ארץ ישראל שתמיד נמצאת ברקע, בשורות כמו "ברוקלין של קודש, ברוקלין של חול", או "ברוקלין היית או חלמתי חלום".

החיבורים שבשיר הם החיבורים שבאדם: הרי בנאי, הטרובדור הישראלי האולטימטיבי, הוא זה שלימד אותנו שמותר להיות אדם דתי מאמין ולהחזיק בדעות ליברליות, ושזה לא מופרך לאהוב את לאונרד כהן, ריצ'רד תומפסון וג'ון מרטין ובו זמנית להתחבר למוזיקה פרסית, ערבית ויהודית-חסידית. וכשהגוונים השונים האלה עולים מתוך "ברוקלין", הוא מדגים מדוע אהוד בנאי עדיין אחד מהדברים הבודדים בארצנו שהם קונצנזוס.

אהבה היא שקט. היא נחלה ורוגע. מקום בו אפשר להניח את הראש על כתף תומכת, להרגיע גוף רועד בחיבוק. היא רשת ביטחון בלתי נראית, היא בועה, היא תנצח את כל המכשולים.

אהבה היא גם שדה קרב מדמם, רימון הלם, כלי נשק בידיים של אדם שהיה זר עד לפני שנה או עשור ומכיר את כל הנקודות הכואבות. כל הטראומות, השריטות, הפצעים המדממים לתוכם אפשר לזרות מלח. היא שברון לב, היא אכזבה, היא מכאובים נפשיים ופיזיים.

בחלוקה גסה מאוד, אלה הדרכים העיקריות בהן אהבה מתוארת בשירים. ואכן, יש לה הרבה פנים וצורות אבל בין שני קצוות הסקאלה מסתתרת אהבה בינונית, רגילה, שגרה שוחקת שרוב האנשים בחרו לחלוק עם האהוב/ה שלהם, אבל היא לא סקסית או דרמטית מספיק כדי להפוך לשיר.

ואז הגיע "את ואני" שכתב יוסי בנאי ואהוד שר בכישרון רב כל כך בליווי כלי מיתר. המילים הפשוטות מציגות את אותה בינוניות, מנומנמת, שרבים חיים אותה. כל אדם שניהל זוגיות ארוכה יודע שלצד אהבה עמוקה, ותיקה, ישנם גם סימני שאלה שלא מרפים. שתיקות, כאב ותקווה שזה יספיק. שהרגש הזה, המורכב והמבלבל, שיכול להרים אותנו בשניות ולהחריב באותה המהירות, יספיק כדי להשתיק את הקולות, הספקות והלב הדואב. זה שיר אהבה קטן ונוגע כל כך על אהבה, בלי מניירות וסופרלטיבים מיותרים אבל עם הרבה אמת שרבים מפחדים להכיר בה. האמת שמסתתרת איפשהו בין הנחלה לטראומה, בין הזיקוקים לשתיקות. וכשאוהבים מספיק, יודעים לקבל את שתיהן.

"שיר האונס" הוא הזכור ביותר מתוך אופרת הרוק "מאמי" לא רק בגלל המילים הנצחיות ("מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים"), ולא רק בגלל המסר הפוליטי ("גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה/ גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה") אלא בעיקר בגלל הביצוע. זה מתחיל עם אהוד בנאי הצעיר והדי אלמוני דאז, שמתחבא מאחורי הגיטרה האקוסטית שלו, ושר את אחת השורות הכי אגרסיביות שנכתבו עד אז בעברית בצורה הכי נבוכה שיש. זה משחק של ניגודים, פנימיים וחיצוניים. מזי כהן בעלת הקול הענק, שמחבק, שורט, מלטף ובועט בך בו זמנית, עונה לו בדרמטיות מוזיקלית ופיזית (בגרסה המומחזת היא מפילה את הצלחות שיש לה בידיים מרוב בהלה), אבל בנאי "האנס" נשאר ישוב על הכסא, מאחורי הגיטרה, ומבטיח נקמה בזקפה ובזרע על "20 שנות כיבוש".

בנאי כבר מזמן אינו אותו צעיר אלמוני, והכיבוש חגג 55 בשנה האחרונה - אבל מעבר לזה לא הרבה השתנה. אותו ניגוד שמלווה את הניגונים של בנאי, הפך לפסקול של עם שממשיך לחפש את נגינת הנצח שלו. את המילים של "שיר האונס" בנאי לא כתב אלא הלל מיטלפונקט, אבל אין אף אחד אחר בעולם שיכול לשיר את המילים האלה בטון העמוק של בנאי ולהישמע יותר אמין, יותר כואב. כל הניגודים כולם, באדם אחד, שמזכיר לנו שכולנו בני אדם. כולנו אחים. אתם התבאסתם, גם הוא התבאס. אין אחד שלא נדפק.

במשך יותר מעשור ניסה אהוד בנאי לכבוש את מרכז הבמה, אבל גם ההצלחה של אלבום הבכורה שלו ב-1987, שהגיעה אחרי הסנסציה של אופרת הרוק "מאמי", לא הובילה אותו לשם. אולי בגלל הזעם המופגן שקצת הרתיע את מאזיני המיינסטרים, בנאי, שהיה מעין גרסה פרוגרסיבית ל"הברירה הטבעית", נשאר מאחור - יוצר ענק, אבל כזה שעדיין אינו מוערך דיו.

קשה להצביע על המקום המדויק שבו אמן פורץ את המחסום האחרון, אבל במקרה של בנאי אני יכול להעריך שהוא חצה את הרוביקון ב-1992, עם יציאת אלבום המופת "השלישי" ובמיוחד שיר הדגל שלו, "דוד ושאול". הוא עדיין היה כועס, אבל הרבה יותר נקי ורך, ועם נגיעות מלטפות. הרי מהו "דוד ושאול" אם לא יצירה מורכבת, מפוצצת בניגודים, של כעס ורוך, קרירות וחום, אהבה ושנאה, גאווה ותחנונים?

לימים, בסרט "חייב לזוז", סיפר בנאי שהשיר נכתב על הקשר ההפכפך ורב השנים ליוסי אלפנט ("אוהב, שונא ומקנא, מכור לחברו"), שהלך לעולמו על במת הלוגוס מספר חודשים לפני כן. כאילו שהמוזיקה לא הרמונית גם כך, כאילו שבפריטת הגיטרה של דודי הלוי וטל הרצברג וקולות הרקע הנפלאים של אורי קצנשטיין לא היה די כדי להפוך את השיר ליצירת-על, אחרי הגילוי הזה "דוד ושאול" קיבל מקום מיתולוגי בדברי ימי המוזיקה הישראלית - מקום שאין מוצדק ממנו.

אני לא חושב שיש שיר טוב יותר של אהוד בנאי, שמסביר את הכמיהה שלנו אז, במעמד הר סיני, כמו הכמיהה שלנו כיום - למנהיג שירד ו"יהיה לנו לאב". "עגל הזהב" מחזיר אותי לרגע הכי מיוחד בתולדות ישראל - הולדתו של עם, שלהבדיל, כיום, מרגיש בדיוק הפוך - בגסיסתו. בנאי מצליח להעביר בשיר את תחושת המיאוס של העם המצפה למשה, מתחנן שיירד מן "האולימפוס המקראי" עם בשורה, אבל הוא ממאן לעשות כן. העם אובד עצות, מחפש רועה - אך לשווא, ונאלץ להסתפק בעגל עשוי תכשיטים נוצצים. "אין שום אות, אין סימן, כל כך הרבה ימים במעגל סגור מסתובבים, סביב עגל הזהב". אנחנו כל כך נואשים עד שמחליטים לעבוד עבודה זרה.

השיר מתחיל עם מוזיקה מדברית שמכניסה אותך לאווירה, כשהייאוש ניכר בכל מילה עד שעגל הזהב מוכן. או אז מתחיל השיר לקבל קצב של מעין סגידה לצלילי הגיטרה החשמלית של יוסי אלפנט והתיפוף הקצבי של ז'אן ז'אק גולדברג, ורק נשאר לדמיין את הטראנס של בני ישראל סביב אותו עגל ("הם יוצאים במחול טירוף"). הקצב של השיר הוא פסקול ילדותי, של רוק שנראה שאבד מהעולם, ואני תר אחריו וכמעט לא מוצא. "באפילה כאן נלחמים על כל פירור" של מוזיקת דארק אייטיז שאבדה מן העולם, ומילים תנ"כיות שיכולות לרגש גם חילוני כמוני.

אבל הריקוד הזה הוא ריקוד עקר, שיוביל את בני ישראל לאבדון. גם כיום, אנחנו מחפשים אב שיאחד אותנו, שיושיע ויחזיר אותנו שוב לאותו אירוע מכונן של עם ישראל, של ביחד. "אנחנו כאן בלב מדבר, צמאים למים חיים ואתה על ראש ההר מעל העננים". בחייאת, משה, הגיע הזמן לרדת אל העם ולנפץ אחת ולתמיד את עגל הזהב.

אני זוכר איך האלבום "טיפ טיפה", אוסף שכולל כל מיני שירים נדירים יחסית של אהוד בנאי, התגלגל אצלנו בבית, ואיך מכולם נדלקתי, כבר כילד, דווקא בשיר השלישי באלבום - שיר אהבה נוגע ללב, שמכיל בתוכו את כל שירי האהבה האהוד-בנאיים לדורותיהם - ההתאהבות, הנדודים, והעולם הצבעוני והמפעים שסביבם.

אפילו הרקע לשיר מלהיב - זהו עיברות לבלדה אירית בשם "Star of the County Down" עם לחן עממי. בתרגום עם טוויסט יהודי, בנאי יצר חיזיון מתוק, שמחבר ישן וחדש, שיר השירים עם הלכלוך של העיר העברית הראשונה: הוא הפך את מחוז דאון לגוש דן, ואת השיר הצפון-אירלנדי לדבר הכי ישראלי שיש. ובמקרה של כותב שאצלו האהבה תמיד שלובה במסע, השיר הזה חושף את כל המפה הבנאית מקצה לקצה: מנהר ירקון עד הסמבטיון, מגליל עד לראש שטן, הכפר עם העיר, ארץ גשמית ושפה רוחנית, היסטוריה עם אגדה, צלילים איריים עם סלסולים - והכול בסיפור אנושי ומהפנט, שלא מסתיים לעולם.

אז, בסוף שנות ה-90, חשבתי שזו הרפתקה קסומה לחפש אחר כוכב חום אגוז זוהר שיאיר לי בלילות. היום ברור לי: אלה השירים של אהוד בנאי שמצליחים להאיר מעט את החשיכה.

בדרך לקמפוס ביאליק-רוגוזין, בקו 25, לקראת ערב משותף עם אהוד בנאי שארגנה אוצרת האמנות ליאת זיכרון-יפה, שאלתי את עצמי איזה שיר, אם בכלל, בספרי "תחום המושב", עשוי לתפוס את העין ולחדור אל הלב של המוזיקאי-משורר האהוב עליי. התשובה עלתה מיד: "גט בק" - שבו אני מתאר איך אני עוזב את בית הכנסת בשבת, נמלט מן הקודש אל החול אשר על שפת הים, שומע באזניות את ג'ף בק ומפליג בדמיוני ללונדון, עד שפורץ לי לתוך האוזניים קולו של המואזין ממסגד חסן בק, שקוטע את הפנטזיות שלי וצורח לי מהצריח "חלאס יא חביבי, גט בק". כמה דקות אחר כך עליתי במדרגות ופגשתי את בנאי בפעם הראשונה, לכיוונונים אחרונים לפני המופע.

פעם, לפני שנים, כשחרשתי במכונית את איטליה ושמעתי שוב ושוב את תקליטיו הראשונים של בנאי, חלמתי באחד הלילות - באיזה צימר בין סיינה לפירנצה - שבנאי ואני חברים, החברים הכי טובים. שותים קפה, מדליקים סיגריה, שמים תקליטים ומדברים. ובחלום אני מספר לו שהוא למעשה גשר הזהב של חיי - האיש היחיד שהצליח לחבר בין העולמות הכל כך מנוגדים שבהם גדלתי: בין התפילות בבית הכנסת להמנוני הרוקנרול, בין "יגדל אלוהים חי" לג'ימי הנדריקס חי, בין המוזיקה האפגנית המתפתלת ששמעתי בבית הוריי ועוררה בי חלחלה, לבין המקצבים הרפטטיביים של הרגאיי, הדאב והסקא, שגיליתי בטיול ללונדון בגיל 17 והוציאו את אבי מדעתו. לא היה שום קשר ולו קלוש בין העולמות האלה, עד שהגיע בנאי והוכיח לי שהם דווקא יכולים לחיות בכפיפה אחת - ואפילו באושר ובעושר.

בעוד אני חוכך בדעתי איך לעזאזל אני אומר לו את כל זה, הוא כבר מדפדף בספר ואז נעצר, מכל השירים, דווקא על "גט בק". הוא שקע בו, ואז הרים את עיניו ואמר: "ג'ף בק, גט בק, חסן בק, שמע, קנית אותי עם השיר הזה". זה היה ערב מופלא, מעל ומעבר לכל דמיון, מעל ומעבר אפילו לחלום ההוא באיטליה - ואפילו הוא התגשם איכשהו בסוף, כשיצאנו לעשן ביחד. בדיוק כמו אז, בין סיינה לפירנצה.