"סברי מרנן" הידרדרה לבדיחות הומואים: חמש הערות על טלוויזיה

"סברי מרנן" נמצאת בדרך הבטוחה של ספרי ההיסטוריה של הטלוויזיה כסמן קיצוני במיוחד לבינוניות של הטלוויזיה הישראלית. נראה שאין קלישאה שהקומדיה הזו לא נהנית להתפלש בה, כששבוע אחר שבוע ניתן לצפות פה רק למען האנתרופולוגיה של ההומור הישראלי היבש. בפרק הראשון מבין השניים ששודרו השבוע, הציגה הסדרה את "דוד שלמה" (בתפקיד אורח של דבל'ה גליקמן), אחיה של סנדרה שדה שהגיע לביקור מאוסטריה והפלא ופלא – שלמה הוא הומו. אחרי שהגילוי הזה מעכיר את שלוות אחותו, בתפקיד הפולניה היותר סטריאוטיפית מאלו של "זהו זה", עובר שלמה ההומו (כמה נוח) לברר האם הבחורה עמה יוצא תום אבני, היתה פעם גבר. זה נגמר, אגב, בהומאז' מסוים ל-"They're Real And They're Spectacular" מ"סיינפלד", וזה החוט המקשר היחיד בין שתי הסדרות האלו.

דמותו של "שלמה ההומו" היא דוגמה, עוד דוגמה בעצם, לעד כמה נמוך "סברי מרנן" ירדה בפיצוח הגנום הישראלי. הפרק הזה, שזכה לכמעט 20% רייטינג, התייחס להומואים כאילו מעולם לא היו דמויות גייז בטלוויזיה האמריקאית ואפילו הישראלית. לא קורט מ-"glee", לא עומאר מ"הסמויה" ואפילו לא איגי מ"פלורנטין". גם קו העלילה ההזוי שבו תום אבני, שמחליף מדי שבוע בחורות, נתפס בגיי-דאר של שלמה ההומו, יותר מופרכת מהחליפה של גליקמן בפרק. נמתין ונראה כיצד יתייחסו בסדרה לקהל הלסביות.

למה הטלוויזיה הישראלית מזלזלת ככה בצופים?

"תמרות עשן" היא לא פחות מנס קטן במושגים ישראליים – היא סדרה חכמה, מפחידה, מצחיקה ומרתקת. אם פחדנו לרגע שנח סטולמן ועודד דוידוף פרמו הרבה יותר מדי חוטים עלילתיים ולא יהיה איך לקשור אותם בסוף העונה השנייה – הרי ששמחנו להתבדות. הסוף המסעיר של "תמרות עשן" היה בלתי אפשרי לחיזוי, ובכל המארג הקודר של הסדרה, אפילו אופטימי.

אין שום דבר מובן מאליו בסדרה ישראלית שמצליחה גם להבריק בתחום התסריט, גם לא ליפול במשחק לא אחיד, גם להציג קאסט לא קלישאתי ועוד להצטלם בסטנדרטים הלא מצויים האלו. משך שתי עונות החזיקה אותנו "תמרות עשן" בגרון, ולא הפסיקה להפתיע ולהעמיק ולהסתבך. וכשמסתבר שכל זה היה לגמרי מוצדק, ושלא כמו פעמים רבות מדי – לא הונו אותנו, ולא ערכו עלינו מניפולציות מופרכות, זו חובה נעימה להוריד את הכובע ולבקש עוד. אם לא עונה נוספת – כי זו נסגרה כל כך יפה – אז לפחות שיתוף פעולה נוסף של סטולמן ודוידוף.

"תמרות עשן": יורם טולדנו עדיין מתאושש ממות אשתו
"תמרות עשן" - סדרת המתח הטובה ביותר שהיתה כאן

yes עושה כבר שנים עבודה מצוינת בפרסום עצמי, שבדרך כלל מתאפיינת בהפקות ענק במושגים פרסומיים, בתסריטים משעשעים, וליהוקים רלבנטיים. הפעם היא חוזרת עם פרסומת ל"יס סטרימר" שאמור לחבר את המחשב לטלוויזיה, ובוחרת לעשות את זה עם אקי אבני, שמשחק לכאורה בתפקיד חייו בהפקה הוליוודית של סרט מלחמה; אלא שבזמן הרגעים הדרמטיים של אבני, התמונה נתקעת, הצ'ט קופץ, ופרסומת צצה משום מקום. המסר עובר חלק – אי אפשר לצפות בנוחות בסרט במחשב.

בישראל שמתנכרת ומלגלגת למי שמנסה להצליח מעבר לים, הסיפור של אקי אבני כמי שנסע לחפש את מזלו בהוליווד, וחזר עם הצלחות קטנות מאוד, מוכר היטב. yes הצליחה לגייס את אבני שגם יתבדח על חשבון עצמו, ולא עשתה זאת בשום אופן שמשפיל אותו. הפרסומת מצליחה להיות מצחיקה, אפקטיבית, ואין בה את הריח הנצלני והמבזה שעומד פעמים רבות בבסיס שימוש בשחקן או סלבריטאי שמגייס את האוטוביוגרפי והחשוף לצורך פרסומת.

שמונה פרקים בלבד ארכה העונה הראשונה של "בוס", ללא ספק הסדרה החדשה הטובה ביותר ביבול הסתיו האחרון, אולי לצד "הומלנד". קלסי גרמר המשיך לדבר גבוה כמו ב"פרייז'ר", אבל במקום כוס השרי המסורתית הוא הביא למותם של מספיק אנשים בשביל כל האמי'ז הלא מוצדקים בהם זכתה "פרייז'ר".

אבל מבלי להיכנס לספוילרים, "בוס" הוכיחה בפרק סיום העונה שהיא לחלוטין לא מופע של איש אחד, אפילו רחוק מאוד מכך: קיטי אוניל, העוזרת האסרטיבית של ראש העיר טום קיין עוברת ב-8 הפרקים מהפכים שבסדרות אחרות לוקח 8 עונות; אשתו של גרמר היא מופת של הבעות פנים וחיוכים מתוזמנים למצלמות והחשוב מכולם הוא עזרא סטון, היועץ הפוליטי המבריק של קיין שאף פעם לא מחייך ובכל מצמוץ שלו נמצאים עולם ומלואו. רק שתגיע העונה השנייה כבר, לפני ששיר הפתיחה של "בוס" בביצוע המעולה של רוברט פלנט יתגשם וממלכת השטן תיפול.

"בוס" - פשוט סדרה מצויינת

קמפיינים ממשלתיים פרועים, שמקשרים בין צריבת דיסקים לא חוקית לתמיכה בטרור, בין מבקשי מקלט לקריסת הכלכלה לא חסרים. נעים לגלות אם כן, פרסומת חכמה ומשכנעת של הלפ"מ (לשכת הפרסום הממשלתית), שלא מתייחסת לצופים ולאזרחים כאל אידיוטים, ומעבירה את המסר מבלי לקרקס אותנו בדרך אגב.

בלי מוזיקה מזרת אימה, בלי כותרות מרעידות ובפשטות, הפרסומת "העלמת מסים היא פשע פלילי" מציגה אנשים רגילים למראה שנכנסים לבית חולים ולוקחים את התרופות של החולה, מסירים מעיל צבאי מעל חייל שעומד בגשם, ולוקחים מחשב מכיתת לימוד. המסר ברור – אנשים שאינם "פושעים" על הנייר, פוגעים בבריאות, בביטחון ובחינוך בכל פעם שהם מעלימים מס. זה לא רק מהלך שנעשה רק בין אדם למערכת המנוכרת אליו, זהו גם עוון מוסרי כנגד החברה שבה אתה חי. כמה פשוט ככה אפקטיבי.

גם לכם יש הערות על הטלוויזיה? שתפו אותנו בפייסבוק