למה הטלוויזיה הישראלית מזלזלת ככה בצופים?

אנחנו רוצים להתאהב בטלוויזיה, אבל היא מציעה לנו "סברי מרנן" ואת "בית ספר למוסיקה". איך יכול להיות שהערוצים המסחריים מרשים לעצמם לזלזל בנו?

לילך וולך

האדם הישראלי הממוצע משלם על הטלוויזיה שלו, כולל עלויות חבילות הכבלים, האגרה והמכשירים הרבה יותר משהוא משקיע במופעי אופרה או במנוי לתיאטרון. ובהחלט צורך הרבה הרבה יותר שעות ממנה. אבל היחס לטלוויזיה ולשידוריה מזכיר יותר הרגל מגונה – שילוב בין הנאה סודית לאשמה ולתחושת בחילה. אבל בעצם, אין סיבה להתנשא על הטלוויזיה – אפשר ליהנות ממנת שווארמה נפלאה ואפשר ליהנות מסטייק משובח. גם טלוויזיית מיינסטרים עשויה היטב יכולה להיות מענגת. אז מה השתבש?

אין שום בעיה עקרונית בעצם עם סיטקומים, תוכניות ריאליטי, שעשועונים ושאר התוכניות שממלאות את שעות הפריים טיים של הערוצים המסחריים. הם לא נחותים בהגדרתם, אין סיבה שיהיו כאלו, והמילה "טמבלוויזיה" היא המצאה של מי שדוחים מעליהם את כל מה שעשוי לאיים על הלך מחשבה שמתנכר לסביבה שלהם.

גם אין שום בעיה עם מיינסטרים – הזרם המרכזי הוא יציב, מייצר בסיס רחב לשיח תרבותי, מאחד במהות שלו ויש בו הגיון כמעט הישרדותי. אבל המציאות הטלוויזיונית של התקופה האחרונה מחזירה אותנו בדיוק לתחושה של אובדן דרך, אובדן הקסם והיופי שאפשרי – באמת שאפשרי – שיהיה על המסך הקטן.

עוד בוואלה! NEWS

הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה
וזה אמור להצחיק אותנו? מתוך "סברי מרנן" (צילום: רונן אקרמן)

הטלוויזיה הישראלית לא היתה מושלמת אף פעם – היא היתה מפגרת מחשבתית אחרי חברותיה האירופאיות והאמריקאית; שמרנית להחריד, ובעיקר לא נהנתה אף פעם מיציבות כלכלית. אבל ידענו תקופות שבהן היו תוכניות ויוזמות טלוויזיוניות שלא נתנו לנו את התחושה שמתנשאים עלינו, שמזלזלים באינטליגנציה שלנו, או ביכולת להסיק מסקנות עצמאיות, שמתמרנים את הרגשות שלנו.

בסקירה מהירה של לוח השידורים אפשר למצוא את תוכניות הדגל, שהן ברובן סוג של דגל שחור – "סברי מרנן"; "המירוץ למיליון"; "בית ספר למוסיקה"; "אחד נגד מאה"; "לעוף על המיליון"; "61 ימים של אהבה"; "זהירות טלוויזיה"; "14 שבועות"; "מעושרות". על כל אחת מהן כתבנו כאן בעבר, בדאגה, בתיסכול, ולא מחוסר אהבה. בניגוד למה שחושבים משלמים לנו אותו הדבר אם נהנינו או סבלנו.

היינו שלכם, בלב שלם, הסכמנו לשים את ידינו בידכם ולתת לכם להוביל. שוב ושוב, ניסינו מחדש למצוא את הקסם, להתאהב – מי ידלג על האפשרות הנדירה להתאהב? שוב ושוב התאכזבנו, זה אף פעם לא הדבר עצמו, תמיד חיקוי של מה שנדמה לאנשים אינטליגנטים שאנשים אינטליגנטים פחות מהם רוצים לצרוך.

שלא תחשבו שאנו - כל הצופים - לא רואים את התפרים הגסים; לא שומעים את המוזיקה המסבירנית שרומזת מה צריך להרגיש; אנחנו שומעים את הדיאלוגים הריקים והמתחכמים, ולא מאמינים למילה מהם. שלא תאמינו לרגע אחד שרק בגלל שזה מה שיש בהישג היד שלנו על כפתורי השלט, אנחנו לא זוכרים שיש טוב מזה.

מעבירים את הזמן בין פרסומת אחת לשנייה. מתוך "מעושרות" (צילום: אלכס ליפקין)

כעת זו תקופת שפל כללית, שנובעת ממצוקה ומחוסר תקציבים, תאמרו אולי; אבל זה לא התחיל עכשיו, אנחנו כצופים מהמניין שומרים את זה בבטן כבר הרבה זמן. שבאופן כללי, שאינו מצביע על תוכנית אחת או אחרת, שלא נוגע להקפאות תוכניות מחוסר תקציב – זה לא מספיק מצחיק; לא מספיק חכם; לא מספיק מרגש.

אל תיתנו לנו להאמין שהתוכניות הן רק העברת זמן שנועדה להסיח את דעתנו כדי למכור מגבוני טואלט לחים ושניצלים בצורת דובונים. אל תיתנו לנו להאמין שהרמתם ידיים, כי העם ממילא יאכל מה שיתנו לו בכפית. אנחנו מהצד השני של השלט, יודעים שיש שם יותר, אל תתקמצנו על החומר הטוב. איכות לא מפחידה אותנו; שפל רוח כן.

טלוויזיה במשבר: תעשיית הטלוויזיה בדרך להתרסק?
גם אתם לא מרוצים ממה שהטלוויזיה הישראלית מציעה לכם? דברו על זה בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully