"תמרות עשן" היא סדרת המתח הטובה ביותר שהיתה כאן

בואו נודה – רוב הסדרות הישראליות פשוט מונחות שם. כמו חפץ שאין בו חפץ. צועקות דיאלוגים מעל לראש שלנו, מדברות למישהו מדומיין שאמור לצחוק ממה שקרה עכשיו – בדרך כלל הוא אמר לזאתי שלא הבינה אותו, שהתבלבלה שחשבה שאחותה שצחוק מוקלט, שלמי אכפת. או שהן מנסות לסחוט אותנו שנתעצב כבר ומהר – כי זה רציני פה, זה לא משחק ילדים, אתה שומע – זה חיים של בן אדם מונחים על הכף, וראבאק אתה עם האדישות שלך, תשיג לנו חילוץ או אישורים ומהר לפני הברייק של הפרסומת.

"תמרות עשן", מדברת פתאום בשפה אחרת, מפלנטה אחרת. כמו צליל אנושי אחרי שהושלכת על אי בודד, רק אתה והטלוויזיה שלך שמגלמת את ווילסון – חלולה כמו כדור. "תמרות עשן" מנהלת איתך מערכת יחסים – היא מורכבת, והיא איטית, והיא מסעירה ולא תמיד בהירה לגמרי. מערכת יחסים.

מעל לשנתיים עברו מאז העונה הראשונה של "תמרות עשן", סדרת המתח הישראלית הכי טובה שהיתה כאן – יצור שהוריו הרוחניים היו "חשיפה לצפון" ו"טווין פיקס", אבל כל נסיון להגדיר אותה במושגים תסריטאיים או ביקורתיים כמו "כשזה פגש את זה" עושה לה עוול – כי הגור הזה הלך על רגליים יציבות משלו כבר מההתחלה ולא באמת נזקק שאיזה חוכמולוג ילחש בארסיות "דיוויד לינץ'" באוזנו.

נכון שחלוף הזמן בין נקודת השיא של סוף העונה הראשונה – השוטרת לאה קפקא נחטפת/ מחולצת על ידי חברי הכת התמוהה של קיבוץ תמרות עשן, והפקד אסא מוקד מתאבד מצוקי גמלא – יאלץ רענון זיכרון משמעותי של הצופים. אבל גם כך - "תמרות עשן" חוזרת לעונה שנייה באותה רמת אינטנסיביות ומורכבות, מגובה בדמויות העגולות שלה, הצילום היפהפה והטקסטים המבריקים של נח סטולמן.

אחת הסיבות שסדרות מתח ישראליות בדרך כלל לא עוברות את סף האמינות היא שנדמה שתחת אור השמש הישראלית הצורבת אין שום מסתורין – הכל בחוץ, הכל נצווח בקול רם, כולם יודעים הכל על כולם, והרכילות של שבט קטן מוחקת אפשרות לסודות. מקסימום יש לנו סודות צבאיים, וגם זה כבר מוצה עד זוב דם. זה לא המקרה של "תמרות עשן".

"תמרות עשן" הצליחה להפוך את צפון רמת הגולן לאיזור דמדומים שהמרחבים שבו, התלישות וקצב החיים השונה מאפשר לזרמים תת קרקעיים אפלים ולטיפוסים מפוקפקים לנהל אותו. עודד דוידוף ונח סטולמן היוצרים עירבבו בקלחת אחת חומרים ישראליים, תנכ"יים, חברתיים וצבאיים ורקחו מהכל סדרה משונה ונהדרת. "תמרות עשן" לא מתמסרת בקלות – היא דורשת ממך לא פחות שדורשת מעצמה; יש לה הקצב הפרטי שלה, מין נינוחות צפונית שמסרבת לרוץ מהר מהר לעבודה ולדפוק כרטיס; היא מרחיבה את פערי המידע בקצב כפול ממסירתו; ובדיוק כשנדמה לך בשחצנות שהבנת הכל, היא טופחת על כתפך בחביבות ומצביעה על חלק אחר במפה שבכלל לא ידעת שקיים.

גם הפרקים הראשונים של העונה השנייה של "תמרות עשן" ממשיכים באותו כיוון לא מתמסר ולא חנפני. לדמויות הקיימות והחד פעמיות שהכרנו בעונה הראשונה – נפתלי שמש השוטר הקהילתי (יורם טולדנו הנפלא והכריזמטי); לאה קפקא החוקרת המתמחה בכתות (אפרת בן צור בתפקיד הטלוויזיוני הכי טוב שלה); אסא מוקד מפקד המשטרה של צפון רמת הגולן (צחי גראד) והאלוף המסונדל בגילום שי אביבי – מצטרפים עודד תאומי ואורי הוכמן כאביו ואחיו בהתאמה של אסא מוקד שהתאבד בסוף העונה הקודמת, ומעמיקים את קשת הדמויות המוטרפות של "תמרות עשן".

אם אפשר לסמוך על משהו במהות התמרות עשנית כפי שניסחו אותה דוידוף וסטולמן, הרי שזה המשפט ששמש אומר לקפקא בפרק הראשון של העונה הראשונה, כאשר היא רק מגיעה למושב צ.ע.ר – "המפה זו לא הטריטוריה". רק מפני שצפיתם בטלוויזיה הישראלית משך העשורים האחרונים, לא אומר שאתם מכירים את "תמרות עשן"; רק מפני שאתם חיים בישראל, לא אומר שהיא גלויה ושקופה בפניכם. "תמרות עשן" היא לא עוד סדרת טלוויזיה, והיא לא מתייחסת לעצמה ככזו, או אליכם כאל עוד צופים שמשלמים בעיניים על הפרסומות. "תמרות עשן" מנהלת איתנו מערכת יחסים שיש בה כבוד, והערכה, הומור וחיבה ומסתורין. וזה כל מה שאפשר לבקש ממערכת יחסים מוצלחת.

"תמרות עשן" - קבלו הצצה לעונה החדשה

"תמרות עשן" - ביקור על הסט של העונה השנייה: מיוחד

"תמרות עשן" נמכרה לרשת NBC