פרויקט הניינטיז: מזוהר ארגוב ועד אייל גולן - השנים האבודות במוזיקה המזרחית

אירוע אחד המחיש הכל. בשנת 1990, שלוש שנים לאחר מותו, נערך מופע לזכר זוהר ארגוב בבנייני האומה בירושלים. כל הגדולים של אותן שנים היו שם וכולם שרו את שיריו. חוץ מאחד, ישי לוי. חסרונו הורגש והסיבה שעליה דיברו בהפקת האירוע היתה יחסיו העכורים עם זוהר ארגוב, שנעצר לאחר שנטען כי ניסה לאנוס את איריס, לימים אשתו של לוי. "זה עוד היה חם", מסביר נועם נתנאל מנהל אמנותי ותיק בתעשייה. "בין זוהר ארגוב לישי לוי היה עניין לא סגור. היו כאלה שחשבו שזה לא יעשה טוב למשפחה של זוהר, במיוחד כשאמא שלו יושבת בשורה הראשונה, לראות את ישי לוי".

מי שכן הופיע היה נתי לוי וזה מוביל לסיבה השנייה לחסרונו של ישי. אחת המטרות של אותו מופע היתה להציג את "המוזיקה הים תיכונית החדשה", זאת שנקייה מכל רבב שדבק בה בשל התמכרותו של ארגוב לסמים ופרשיות האונס בהן היה מעורב. באותו ערב, אפשר היה לשמוע את מנחה המופע, יוסי סיאס, מתפתל בין הגדרות שונות ומשונות. כך, בין היתר, הוא הציג את סמיר שוקרי והלהיט "רונה" כ"מוזיקה אוריינטלית". למעשה, אפשר להגיד שבאותו ערב נולדה רשמית ומעשית ההגדרה הנקייה "מוזיקה ים תיכונית". הכל מתוך כוונה להציג זהות חדשה למוזיקה המזרחית, שמותו של זוהר ארגוב הנציח אותה כמילה נרדפת לפשע, אלימות וסמים. לכן ישי לוי לא התאים, ונתי לוי שהציג את תדמית הילד היפה והטוב, כן.

על הבמה עצמה, תחושת הבלבול היתה ברורה. הזמרים הסתובבו כמו עדר בלי רועה. ההופעות עצמן נעו בין מבוכה לחוסר אונים. אפילו ג'קי מקייטן התקשה לבצע את השיר שלו, "אלינור". מרגול בכתה כששרה את "מרלן". דמעות של ממש. זה היה ערב קשה שמבחינה אמנותית לא עשה הרבה כבוד לזוהר ארגוב והפסימיות שאפפה אותו הסגירה בעיקר חוסר זהות. שאלה אחת ריחפה מעל - לאן הולכים מכאן?

כמעט כל זמר שני ניסה לנכס לעצמו את התואר שהשאיר ארגוב עם מותו בשנת 1987, "המלך". בעוד שאביהו מדינה, יוני רועה ושאר האליטות של הז'אנר ניסו לייצר קו נקי ואלגנטי עם הפקות לאלי לוזון, חיים משה, אבי פרץ ואביבה אבידן, נולד גם קו מוזיקלי חדש וחריף שהבולטים בו היו עופר לוי וזהבה בן. האג'נדה מאחורי הקו המוזיקלי הכבד היתה שכדאי להפסיק להתיפיף מול האשכנזים ולהציג מוזיקה מזרחית אסלית מבלי להתנצל. המפיק ניסים בן חיים, שהפיק גם את עופר לוי וגם את אבי פרץ, הבחין בפילוג הזה. "היו אנשים שאמרו שאם את זוהר ארגוב התקשורת קיבלה רק כשהוא היה גמור מסמים ובסופו של דבר הוא התאבד, אז אין סיכוי למוזיקה המזרחית למצוא חן לעולם בזכות עצמה", הוא מספר. "לכן כדאי מאוד לעשות את המוזיקה הכי אמיתית שאפשר בלי להתחנחן. ככה הפקתי את עופר לוי. מצד שני, גם היתה התעניינות תקשורתית במוזיקה הזאת וכן חיפשו את 'זוהר ארגוב הבא', אז הפקתי גם מוזיקה קלילה יותר לאבי פרץ".

ניסית לייצר גם זמרים שנשמעו בדיוק כמו זוהר.

"נכון, צמח צוריאל ואוריאל שלומי היו שני זמרים שהקלטתי אותם באלבום עם זוהר ארגוב. האלבום 'זוהר ארגוב וחברים' יצא כשהוא כבר היה גמור לגמרי. שמע, הקהל חיפש את עצמו, השוק חיפש את עצמו ונמצאו כל מיני תחליפים".

שני המסלולים, הלכו והתרחקו זה מזה. עופר לוי וזהבה בן הפכו לכוכבים גדולים. לוי פתח קופות בסינרמה וזכה להצלחה ענקית. לעומת זאת, לטלוויזיה הגיעו דווקא נציגי המוזיקה 'הים תיכונית' שזכו לחיבוק גדול אצל שמעון פרנס בתכנית 'בטברנה' בערוץ הראשון. "חיפשנו להראות מקוריות במוזיקה הים תיכונית", מספר פרנס על אותם ימים. "עופר לוי לא היה שיא המקוריות והיתה לי טענה כלפיו שהוא בעצם עשה גרסה משלו לזמר טורקי בשם איזידור. כך שעופר לוי לא באמת היה מייצג של מוזיקה ים תיכונית ישראלית".

עופר לוי, מצדו, לא נכנע. הוא הוציא ב-1993 את אלבום המופת שלו "אוהב לחיות", שבין להיטיו היה "אין לי יום אין לי לילה", שאורכו שבע דקות. ההצלחה סחטה טלפון מהפקת התכנית "דן שילון מארח – בשידור חי". לוי התבקש לקצר את השיר שלו לשלוש דקות. למרות שמדובר היה בתוכנית ששברה שיאי רייטינג והיתה יכולה להביא לו חשיפת מיינסטרים עצומה, לוי סירב בתוקף. הוא המשיך למלא אולמות עד שהגיע טלפון נוסף ואיתו הצעת פשרה. השיר עצמו לא יקוצר, למעט הפתיחה המוזיקלית הארוכה.

בשורה התחתונה, לוי ניצח כשהציג שיר באורך חמש דקות פחות מעשור אחרי שמרגלית צנעני נאלצה לשיר בית ופזמון בלבד בלהיט הענק שלה "נערי שובה אלי" בתוכנית "סיבה למסיבה" בהנחיית רבקה מיכאלי בערוץ הראשון. "אחרי שזוהר ארגוב נפטר, אנשים חיפשו את המלך שימלא את המקום", מספר לוי. "את הקלטות הראשונות שלי הפיק ניסים בן חיים, אותו אחד שהפיק את זוהר ארגוב. כנראה שזה סימן לקהל שהמלך מת, יחי המלך החדש. הקהל שלי מבין במוזיקה והוא יודע להעריך זמרים שהולכים עם האמת שלהם. ככה היה זוהר ארגוב וככה גם אני. אין דבר כזה לקצר שיר, צריך לכבד אמן".

"לעופר לוי היה גם יצר נקמני כזה", מספר יוני רועה על ההופעה אצל דן שילון. "הוא היה נהנה לתזז את אנשי ההפקה שיעשו בשבילו דברים. הוא זכר להם שהם לא רצו אותו ועכשיו כשהוא כוכב, זה הזמן שלו להתייחס אליהם כמו לעבדים".

כאמור, במקביל להצלחה של עופר לוי, גם זהבה בן פרחה וכבר היה ברור שאי אפשר להתעלם מהתת ז'אנר הכבד. שמות נוספים צצו פתאום, אבי ביטר, משה כהן, לינט, ענת "המהממת", אג'אר נער הפלא הטורקי ועוד. "המאבק הזה היה גלוי לעין", מספר המפיק ישי בן צור, שלימים הפך לאמרגנו של הזמר שהוציא את המוזיקה המזרחית מדור המדבר, אייל גולן. "מצד אחד, בשטח המוזיקה הכבדה שלטה ומצד שני הלהיטים הגדולים היו תמיד השירים הים תיכוניים הקלילים. ככה יצא שבזמן שעופר לוי הצליח, הלהיט הגדול היה דווקא 'קשה לי' של אבי פרץ, או 'זה הזמן לסלוח' של יואב יצחק".

לאחר זמן מה, קולות של איחוד נשמעו באוויר. חברת ההפקות "האחים בן מוש" נכנסה לתמונה כשהיא מצוידת ביוצר יוני רועה והמנהל האמנותי גברי מזור. השניים היו האחראים העיקריים לבניית הרעיון שיכשיר את המוזיקה הכבדה מבלי לאשכנז אותה. ככה נולד החיבור בין עופר לוי ללאה לופטין בשיר "הכל פתוח" שהיה לשיר המושמע ביותר בתחנות הרדיו באותה שנה. "יום אחד, גברי מזור בא אליי וביקש ממני לשמוע שיר שהוא עשה עם עופר לוי", משחזר רועה. "מיד כששמעתי את הביצוע שאלתי אותו: 'אתה בטוח שזה עופר לוי של המוזיקה הבכיינית?'. העבודה היתה מדהימה ובאמת מצאה את שביל הזהב לזמר המדהים הזה".

ההצלחה הגדולה אכן הדהימה את תעשיית המוזיקה המקומית. אביהו מדינה, שישב באחת מהתכניות של דן שילון, התעקש שהמוזיקה שלו תוגדר 'ים תיכונית'. הזמרת דנה ברגר שישבה לצידו, לא הבינה למה. "המטרה העיקרית היתה להציג את המוזיקה הים תיכונית כמוזיקה לגיטימית שלא זקוקה לסיפורים קורעי לב כדי לזכות ביחס תקשורתי", מסביר מדינה. "אותי לדוגמא, לא עניין אם זה יהיה זמר כזה או אחר. לא היה חשוב לי שזה יהיה זמר ששר מוזיקה קלילה או כבדה, היה חשוב לי שהז'אנר הים תיכוני בגדול יקבל את החשיפה והערכה הראויה וזה מה שקרה בסופו של דבר. ההגדרה 'ים תיכוני' היא פשוט יותר נכונה מ'מזרחית', מבחינה מוזיקלית. כמובן שזאת מוזיקה ישראלית הכי ישראלית וההגדרה 'ים תיכוני' היתה רק עוד שלב בדרך להכרה המלאה".

בשלב הזה, חוש הריח העסקי הביא את קברניטי חברות התקליטים הגדולים, לרחרח בסחורה החדשה, האקזוטית שעד כה היתה אסורה למאכל. הניסיון הראשון היה של הד ארצי, ששיתפה פעולה עם חברת בן מוש הפקות והוציאה כמה אלבומים כשאחד מהם הוא "שעה אחת ביחד" של שלומי שבת. החיבור לא עלה יפה. מחלוקת עסקית הביאה לכך ש"שעה אחת ביחד" נגנז והיום אי אפשר למצוא אותו בחנויות ואת השירים מתוכו אין אפילו ביוטיוב. "חברות התקליטים הגדולות פחדו להכנס לז'אנר הזה, בגלל התדמית שלו", אומר ניסים בן חיים. "המוזיקה המזרחית נחשבה נחותה, זולה והחברות הגדולות אפילו לא רצו להדפיס קסטות כדי שזה לא יעשה את המוצר שלהן זול ויהיה דומה לזה בתחנה המרכזית. אני יכול לספר לך שקיבלתי פניה מחברת הד ארצי שרצתה שאדפיס בשבילה קסטות בתחילת שנות השמונים. היה לי המזל לרכוש את מכונת הדפסת הקסטות הראשונה בארץ. הבכיר בהד ארצי אמר שבעצם הוא ייתן לי אישור לשכפל קלטות ולמכור אותן כאילו מדובר בקסטות מזויפות למרות שהן היו אורגינליות לגמרי".

לקראת אמצע שנות ה-90, מתקבלת החלטה אסטרטגית בחברות התקליטים הגדולות - הד ארצי, NMC והליקון - להפיק מוזיקה ים תיכונית של ממש ולא רק זמרים בעלי זהות ורסטילית. הד ארצי הקימה מחלקה ים תיכונית, הליקון החתימה את נתי לוי ו-NMC את זהבה בן. לא רק החברות גילו עניין. להקת אתניקס עשתה את המהלך ששינה את פני התעשייה למשך שנים ארוכות ולמעשה עד היום, והחלה לעבוד עם אייל ביטון, המוכר כיום בשמו האחר – אייל גולן. בשנת 97' יצא האלבום הקלאסי "בלעדייך" ואתניקס לקחה את כל הקופה והשיגה בכך את חברות התקליטים הגדולות שרשמו הצלחות חלקיות בלבד.

למעשה, התכנון הראשוני היה שאתניקס, שעבדה באותן שנים עם חברת "הליקון", תפיק מוזיקלית את האלבום של נתי לוי. הפרידה בין אתניקס ל"הליקון" הובילה את ראשי הלהקה, זאב נחמה ותמיר קליסקי לחפש זמר חדש והם מצאו את גולן. אלבומו של נתי לוי, "האור קרוב", לא זכה להצלחה דומה לזו של "בלעדייך" למרות שהיה בו להיט אחד משמעותי, "אנא אלי". "גם אני מבחינתי רציתי לעשות אלבום אישי שבו אני יוצר את החומר", מסביר לוי. "אחרי כל כך הרבה שנים שהייתי זמר מבצע, רציתי לחשוף את עצמי בתור יוצר. הבעיה של האלבום הראשון שהוצאתי בהליקון היתה שהוא היה מנומס מדי. רק באלבום השני השתחררתי לגמרי מההכתבה של החברה והלכתי על חפלה כמו שצריך".

נראה היה שבשנים האלו, המוזיקה הים תיכונית מגיעה לארץ המובטחת. עופר לוי חזר בתשובה ובמקומו לא הגיע אף זמר כבד שימלא את החלל. הז'אנר הקליל חזר לשלוט בעיקר בזכות כוכב העל החדש אייל גולן. לצידו היתה גם שרית חדד שבתחילת הקריירה שלה התכתבה בגלוי עם המוזיקה הכבדה כששרה לחנים טורקיים ושירים בערבית. גם היא עם מפיקה ומנהלה האישי אבי גואטה, יישרו קו עם הצליל הקליל. גם הם עבדו עם אתניקס שבאלבום "חוק החיים" כתבו לה את הלהיט "הכל סגור".

לא מעט זמרים כבדים עשו את אותו מהלך. הבולטים שבהם היו ליאור נרקיס, מושיק עפיה וקובי פרץ, שהתחילו כזמרים של מוזיקה טורקית ערבית כבדה ובתחילת שנות האלפיים חתכו לכיוון הקליל שסופג ביקורת, אבל כובש את קיסריה. "זה היה סוג של משא ומתן", אומר מפיק בתעשייה. "המוזיקה הטורקית הערבית הכבדה עמדה בפתח בפוזה מאיימת, כאילו שהיא באה להגיד למיינסטרים הישראלי שאם לא תקבלו את המוזיקה הים תיכונית כחברה מלאה בתרבות הישראלית, עופר לוי ושאר זמרי הבכי יטרפו את כל הקופה ואתם עוד תתגעגעו לימי החפלות הקלילות והמתוקות. ככה שעדיף לכם לקבל את המוזיקה הים תיכונית בגרסה המעודנת. זה די דומה למה שאמרו בזמנו על אריאל שרון: 'מי שלא רצה אותו בתור שר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה".

וישי לוי? הוא זכה להכרה הראויה רק לפני חמש שנים. היום כבר אין צורך להצטדק.

פרויקט הניינטיז: איפה הם היום? ההבטחות הגדולות של העשור
פרויקט הניינטיז: איך מהפתיחות התרבותית של אז הפכה ישראל לכל כך מרוכזת עצמה?
פרויקט הניינטיז: מה היה קורה אילו אירועים מרכזיים של שנות ה-90 לא היו מתרחשים? קומיקס
פרויקט הניינטיז: 10 רגעי המפתח של הקולנוע בעשור ההוא
פרויקט הניינטיז: השירים הנשכחים משנות ה-90
מיוחד: המוזיקה המזרחית של הניינטיז בוואלה! Music
איפה המוזיקה המזרחית עדיפה - בניינטיז או עכשיו? ספרו לנו בפייסבוק