פרויקט הניינטיז: הלהיטים הנשכחים של העשור

זה סוג הכתבות שלעולם לא יוצאים מהן: רשימות על גבי רשימות, כולם ראויים, כולם חכמים וכולם יודעים את תורת הלפרוץ בגדול ולהיעלם לאחר מכן בענק. הניינטיז, אולי אף יותר מהאייטיז בשל התפתחות עולם הקליפים בתחילתם ופריצת הרשת בסופם, הוצפו בלהיטים על גבי להיטים שכולם התחככו בהם בהתחלה ושכחו אותם עם הסינגל השני. הכתבה הזו עוסקת מראש במספר מאוד מאוד מאוד מצומצם של להיטים מהסוג הזה, על פי מספר כללים: מינימום טראש-דאנס, כי אלו שווים כתבה בפני עצמם ("קוקו ג'מבו" של מיסטר פרזידנט, למשל), מקסימום שירים שכבר לא משמיעים ברדיו ("74-75" של הקונלז, למשל), שירים שבאמת היו ה-להיט האחד ולא מעבר לכך של המבצעים (לכן נטלי אימברוליה ולייטהאוס פמילי, למשל, בחוץ) ובעיקר דברים שהספקתם לשכוח.

כמובן, אפשר להתווכח ולהוסיף, אבל חשוב לזכור את הדבר החשוב באמת: יש סיבה שהשירים האלו לא כאן. המסע בזמן מתחיל עכשיו, זכרו שהדבר החשוב ביותר הוא לסיים אותו ולהמשיך הלאה.

יש פרט אחד מדהים בסיפור של "Groove is In The Heart", מהלהיטים שפתחו את הדאנס של הניינטיז וחנכו ז'אנר שלם שבין האלגנטיות של שירי הרחבה לרפטטיביות ההכרחית שלהם: את המילים לשיר כתב Q-Tip, הראפר המבריק של ההרכב A Tribe Called Quest. מה שבאמת מפתיע בכל זה הוא שלמרות Q-Tip, מדובר בשיר שיצא מכל החורים ואיבד כל חן של להיט מיינסטרים רציני. ההרכב אגב המשיך להוציא להיטי דאנס בסדר גודל קטן לתקופה קצרה והתאדה. מישהו מרגיש בהבדל?

ההגדרה של מיה כוואן היט וונדר היא עניין מקומי; כלומר בשוודיה מדובר בכוכבת פופ משפיעה וחשובה, ואילו בשאר אירופה ובוודאי בישראל ובארצות הברית, מדובר בניג'סית ששרה בקול מתקתק וילדותי (בעודה בת 28, אגב) את הלהיט שעופר נחשון לא הפסיק לנגן ואחריו עוד דואט פאתטי עם ריקי מרטין, וזהו. שנים אחרי, הדם-דם-דם-דה-די-דם-דם הזה לא יצא ממוחם של רבים, ואילו השיר עצמו עף מהמחזור כמו שישראל הוצאה אחר כבוד מפורומים בהם שוודיה חברה. האמת? שיר נוראי וטוב שכך.

הנה הרכב שבשבילו המציאו כתבות על One Hit Wonders, כי לאיש אין מושג מי הפרצוף הלטיני החתיכי שעמד מאחוריו ומאיפה לעזאזל תקוע הפזמון שלו בראש של כולנו למעלה מ-15 שנה אחרי שיצא. אם כן, Otara Millionaires Club הם צמד, אלן ג'ונסון ופולי פומנה (להלן הלטיני החתיך) שמוצאו בניו זילנד ושם, "How Bizarre" נחשב לאחת מגאוות המדינה. השיר נחשב לאחד מה-One Hit Wonders הגדולים בכל הזמנים (ואף זכה בפרס זה במצעד כלשהו שהנחה וויליאם שאטנר בתחילת העשור הקודם) ואחריו הסתכסכו שני החברים בו. אגב, החתיך הלטיני מת, בנסיבות לא ברורות, בגיל 40 בלבד. "How Bizarre" חזר לראשות המצעדים בניו זילנד אז. בשאר העולם המשיכו הלאה.

יש כל כך הרבה חלקים טובים בשיר הזה שהם לכשעצמם שווים התייחסות – הפתיח של השיר, הריפים של החשמלית בין הבתים, הקול המיוחד של הסולן טוד פייפס, הקליפ הפנטסטי, ה-"And I Say" שמגיע בכל שורה בפזמון. שיר שתמיד כיף להיזכר בו ועוד יותר מכך, לדעת בכל חידון טריוויה מי לעזאזל שר אותו.

כמה דרמה היתה בשיר הזה, כמה החמצה של עוד קול שחור גדול שאבד בים הגדול של הכישרונות באמריקה בזכות שילוב קטלני של התנהלות כושלת ברוח חברות התקליטים של סוף הניינטיז וגם, כישרון מוגבל בסופו של דבר. מאיירז, בי-סקסואלית גאה, המשיכה להיות פקטור בקרב הקהילה בארה"ב, אבל בעולם מכירים אותה רק כשהאוויר בחוץ מתקרר והעורך המוזיקלי של אותה השעה ברדיו שוב נתקע בלי רעיונות.

"One of Us", שיר הכפירה היפהפה של ג'ואן אוסבורן נמצא במרכזם של ויכוחים רבים. לא מעט אנשים רואים בו חרפה דביקה של מכוערת עם עגיל באף שצולמה קרוב מדי בקליפ. אחרים, בעיקר אנשים בעלי רקע דתי, חושבים שזהו אחד הטקסטים היפים ביותר שנכתבו על אמונה והגיעו למיינסטרים, מקום שמכיל יותר ציצים מתרי"ג מצוות. החתום מעלה שייך לצד השני של הוויכוח, כי בסופו של דבר השיר מעלה את אחת השאלות שמעניינות כל אדם – ומה באמת היה קורה אם אלוהים היה אחד מאיתנו? ואם זה לא מספיק, החבורה של "glee", כשעוד היתה רלוונטית, נתנה ביצוע מושלם לשיר שהראה שוב, שילדים מבינים טוב מכולנו.

לכאורה, אין שום הצדקה לכלול את צ'אמוומבה הבריטיים ברשימה שכזו: הלהקה קיימת מאז שנת 1982, האידיאולוגיה ה-Pאנקיסטית-אנרכיסטית שלה הולכת לפניה ואת החבר'ה האלה אפשר לקנות רק בבירה, לא בכסף; בכלל, קשה לדבר על One Hit Wonder שהגיע כשהלהקה היתה בת 15. אבל בנות, זה לא בשבילכם: צ'אמבוומבה יצרו להיט ענק שזכה לשדרוג בימי גביע העולם של 98', אז הוציאה חברת EA Sports, חברת ייצור המשחקים המובילה בעולם לזמנו, את המשחק World Cup ועם פריצת הפלייסטיישן הראשון, לא היה בית בעולם שלא שיחק עם נבחרת ברזיל וברקע השיר הכל כך משמח הזה.

באהבה לאלדד קובלנץ: בראיון, אמר פעם דה אדג' מ-U2 שזה השיר היחיד שהוא היה רוצה לכתוב. דה אדג' של שנות ה-80 היה יורה בגיטריסט שהיה מוציא משפט כזה מהפה שלו, אבל אין אירוניה אחת שלא עברה על אחד הלהיטים הענקיים של שנות ה-90: הלהקה התפרקה דווקא אחרי שהסינגל הצליח בטירוף; סולן ההרכב שר נגד תאגידים והשיר עצמו היה בפרסומת למיצובישי; השיר תקף בחריפות את קורטני לאב ומרילין מנסון ואחרי פירוק הלהקה, הסולן הלך לעבוד עם רונן קיטינג ואנריקה איגלסיאס והבדיחה הכי גדולה: כולם מכירים את השיר הזה בעל פה ואוהבים לומר עד כמה הוא נוראי. ככה זה, אתה מקבל מה שאתה נותן, או משהו כזה.

יש שמות שתמיד יעלו בשיחות על One Hit Wonders, כמה מהם מאוד לא מדויקים (אם.סי האמר, למשל) וכמה מהם מקומיים ("באושר ובעוני" של...השאירו את התשובה הנכונה בטוקבקים) וישנה תמיד מרדית' ברוקס, האישה שהעזה לצעוק שהיא כלבה אבל שכחה, מה לעשות, שאלאניס מוריסט היתה שם לפניה וכך נותר לו השיר הזה מזכרת מפוארת מימי אובדן דרך של מצעדי הלהיטים, עד שמישהו הבין שכריסי היינד לא ייצא מהאישה הזו והותיר אותה כפרט טריוויה להמונים.

כי אין רשימת ניינטיז בלי החרא הזה. הדבר היחיד שהצדיק את קיומה של גלגלצ הוא הבחירה של מאזיניה בשיר הזה לשיר הגרוע ביותר של העשור. הסיבה היחידה שהשיר הזה מובא כאן הוא תזכורת לכל מי שחושב שהחרא של "איי סול צ'י פפה" באמת שווה משהו.

פרויקט הניינטיז: איפה הם היום? ההבטחות הגדולות של העשור
פרויקט הניינטיז: דור המדבר של המוזיקה המזרחית
פרויקט הניינטיז: איך מהפתיחות התרבותית של אז הפכה ישראל לכל כך מרוכזת עצמה?
פרויקט הניינטיז: מה היה קורה אילו אירועים מרכזיים של שנות ה-90 לא היו מתרחשים? קומיקס
פרויקט הניינטיז: 10 רגעי המפתח של הקולנוע בעשור ההוא
פרויקט הניינטיז: מה השירים הנשכחים האהובים עליכם מהעשור ההוא? ספרו לנו בפייסבוק