פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרויקט הניינטיז: הרגעים הגדולים של העשור ההוא בקולנוע

      מ"שתיקת הכבשים", דרך "ספרות זולה" ועד "מטריקס" - הסרטים של הניינטיז ששינו את הקולנוע והשפעותיהן נותרו איתנו עד היום. מיוחד

      ההוצאה התלת-ממדית של "טיטאניק" והפצת הפרק החדש של "אמריקן פאי" מעניקה הזדמנות לחזור אל הקולנוע של שנות ה-90 ולגלות כי נותרו ממנו בעיקר זיכרונות נעימים, ולא בגלל נוסטלגיה מזויפת. גם במרחק הזמן ובלי לתת לחוויות אישיות להתערב בשיקול הדעת, אפשר לקבוע כי המסך הגדול עבר אז את אחת מתקופותיו היפות ביותר, בטח יחסית לעשור השחון למדי שקדם לו. אולי זה היה רק מתבקש, כי שנות ה-90 היו הרי עידן של חילופי דורות בחברה כולה, ותהליכים שכאלה תמיד היטיבו עם הקולנוע, כפי שכבר קרה בין סוף שנות ה-60 לתחילת שנות ה-70. דם חדש זרם בניינטיז למצלמות ברחבי העולם, והוליד שפע של יצירות משובחות שגם שרדו את ההתיישנות.

      למעשה, זה שפע כה גדול, שבלתי אפשרי או לכל הפחות חסר טעם לערוך רשימה של הסרטים הגדולים ביותר באותו עשור. מה שכן אפשר להתיימר לעשות הוא סיכום של אבני הדרך הקולנועיות החשובות של התקופה, אלה שהשפעותיהן ניכרות עד היום. "טיטאניק", למשל, היה אחד הסרטים הטובים של שנות ה-90, אבל האם אפשר לומר כי רבים אחריו לקחו ממנו השראה? "תלמה ולואיז" עונה גם כן לתואר הזה, אבל למרבה הצער נותר כמעט יחיד בסוגו, וקשה לומר שהיתה לו המשכיות. "המופע של טרומן", לעומת זאת, פשוט ניבא תופעה חוץ-קולנועית, שנולדה בלי קשר אליו.

      אז מי הם עשרת הסרטים שהותירו חותם לא רק בזמן אמת? גם על מקום ברשימה הזו היתה תחרות קשה, אך בסיכומו של דבר אפשר לגבש עשירייה שקשה לחלוק על החשיבות שלה. כיוון שבעשור ההוא ההגמוניה חזרה להוליווד לאחר תקופת קיפאון ארוכה, רוב השמות המצוינים כאן אמריקאים – ובכל זאת השתחלו אליה גם שני אירופאיים. באשר לישראל, תור הזהב פסח עליה באותם שנים, והיה צריך לחכות ל"חתונה מאוחרת" ב-2001 כדי להתחיל לדבר גם כאן על יצירות פורצות דרך.

      "שתיקת הכבשים" (1991)

      קודם כל, המותחן של ג'ונתן דמי הוליד רצף המשכונים בלתי נגמר, שיתגלגל בקרוב גם לסדרת טלוויזיה בשם "חניבעל". נוסף לכך, הוא עיצב מחדש את פני ז'אנר המותחן הקולנועי כולו והפך אותו לקר, נבון ואכזרי הרבה יותר. מכאן והלאה, בהשראת העימות הפסיכולוגי בין אנתוני הופקינס כחניבעל לקטר וג'ודי פוסטר כסוכנת קלריס, קרב מוחות היה מצרך הכרחי בסרטים שכאלה.

      "שתיקת הכבשים" גם הוליד את האובססיה הקולנועית לרוצחים סדרתיים, ובכלל הביא להעברת הזרקורים ההוליוודיים אל האיש הרע, שהפך בהשראת חניבעל לקטור לגיבור האמיתי של התעשייה. ברוחו, היא כבר לא רק נרתעה מנבלים אלא גם נמשכה אליהם, ואף גילתה כלפיהם הערכה והערצה. דבר זה בא לידי ביטוי לא רק במותחנים, אלא גם בסדרות בסדר הגודל של "הסופרנוס" ואף בסרטי אנימציה לילדים מסוגם של "גנוב על הירח" ו"מגה-מוח".

      נוסף לכל אלה, העריכה הצולבת המבריקה והמפתיעה בסוף הסרט היתה השראה לתעלולים קולנועיים דומים רבים. בזכות כל אלה, מה שהיה עיבוד לספר מתח סוג ב' הפך לאחת מאבני הדרכים ההוליוודיות הראשונות של שנות ה-90.

      "שליחות קטלנית 2" (1991)

      הפרק השני בעלילותיו של המחסל המפורסם בהיסטוריה הקולנועית (ארנולד שוורצנגר) הציב בזמנו רף חדש להפקות הוליוודיות, עם תקציב חסר תקדים של מאה מיליון דולר ועם אפקטים ממוחשבים שטרם נראו כמותם. לו הפרויקט היה נכשל ההשלכות הכלכליות היו קטסטרופליות, אבל הוא נהנה מהצלחה מזהירה ובכך פתח את הדלת ליצירות ענק נוספות מסוגו, למשל "פארק היורה" (1993), שהעלה ברמה נוספת את השימוש באפקטים.

      ההימור המוצלח על "שליחות קטלנית 2" איפשר לקמרון להמשיך להוציא לפועל את החזונות המטורפים שלו, ובראשם שובר הקופות הגדול של העשור, "טיטניק". הודות לאפקט שלו, הוא גם היה יכול כעשור וחצי לאחר מכן להביא לעולם מיזם בלתי סביר בסדר הגודל של "אווטאר", ושוב להתגלות כמלך העולם.

      חוץ מכל אלה, "שליחות קטלנית 2" המשיך את הקו של "שתיקת הכבשים": המחסל, שהיה באופן מובהק האיש הרע בפרק הקודם, הפך בפרק זה לגיבור. בכך גיבש הסרט את מה שהפך בתחילת שנות התשעים לתפיסת העולם ההוליוודית: בסופו של יום, רק הנבל יציל את המצב.

      "בלתי נסלח" (1992)

      בתחילת שנות ה-90 קלינט איסטווד היה במאי מוערך אך רחוק מלב הקונצנזוס, המערבון נחשב ז'אנר מת לחלוטין וברוח הקיפאון של שנות ה-80, הקולנוע האמריקאי כמעט נמנע מלחקור בצורה ביקורתית את עברה של המדינה.

      אבל אז הגיע "בלתי נסלח" ושינה את כל זה: הוא הביא לאיסטווד את האוסקר הראשון שלו בדרכו להיות אורח קבע בטקס, הוא החייה את ז'אנר המערבון, וחשוב מכל, הוא הוליד מחדש את הצמא הקולנועי להביט אחורה, ולעשות זאת בצורה מפוכחת וחריפה מאי פעם. אפשר למתוח קו ישיר בינו ליצירות עכשוויות כבירות מסוגן של "זה ייגמר בדם" (2007), למשל, שכמותו פירקו את המיתולוגיות הלאומיות לגבי כיבוש המערב.

      לא סתם הכירו ב"בלתי נסלח" כסרט האמריקאי החשוב של 1992: בזכותו, כולם התחילו לנסות להבין טוב יותר גם מה קרה ב-1892.

      "ספרות זולה" (1994)

      קוונטין טרנטינו כבר טלטל לעד את עולם הקולנוע ב-1992 עם "כלבי אשמורת", אבל "ספרות זולה" היה פריצת הדרך המשמעותית באמת שלו, ואולי בכלל הסרט האמריקאי החשוב של שנות ה-90.

      איך הוא השפיע? איך לא. קודם כל, "ספרות זולה" היה הסרט העצמאי היחיד עד אז שהכנסותיו עקף את רף הזכוכית של מאה מיליון הדולר, ובכך השלים את החדירה של תעשיית האינדי למרכז הבמה. כיוון שגם זכה בדקל הזהב, באוסקר לתסריט המקורי ובפרגון תקשורתי, הוא גם היה הראשון שהגיע משולי התעשייה והצליח לחבר יחדיו את הממסד האירופאי והאמריקאי, הקהל והתקשורת לקונצנזוס אחד גדול.

      בזכות כל זה, הדהדה ברחבי העולם הבשורה האמנותית של "ספרות זולה": ההתכה בין הקאנוני והלא-קאנוני ובין ההשפעות המערביות לאלה האסייתיות; העלאת רמת האלימות הקולנועית בכמה דרגות; הפירוק וההרכבה מחדש של הצורה הספרותית הקלאסית של התחלה, אמצע וסוף; ובעיקר בניית עולם הדימויים על ציטוטים תרבותיים ותו לא. טרנטינו היה סמל לדור חדש של במאים אמריקאים, שהכירו את המציאות בעיקר דרך ספריית הווידאו שלהם.

      פולחן במבחן: "ספרות זולה" - קלאסיקה עמוקה או נפיחה ריקה?

      "צעצוע של סיפור" (1995)

      עולם האנימציה שקע בדשדוש עד סוף שנות ה-80. התחייה הראשונה שלו הגיעה ב-1989 עם "בת הים הקטנה", שהמציא מחדש את דיסני ופתח לאולפן רצף של הצלחות, ובראשן "מלך האריות" (1994).

      אך התחייה השנייה והחשובה באמת היתה ב-1995, עת הגיע לאקרנים "צעצוע של סיפור", הסרט העלילתי הארוך הראשון מבית היוצר של פיקסאר, והראשון שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת. הודות להצלחה העצומה שלו, הטכניקה הזו נהיתה הסטנדרט, והוא בעצם קבר לעד את האנימציה הידנית.

      נוסף למהפכה הזו, "צעצוע של סיפור" העלה גם את רף האיכות בעולם האנימציה ואת רף הציפיות ממנו. הוא הוליד את התהליך שבסופו סרטי אנימציה הוליוודיים הפכו מסתם מוצרים לכל המשפחה ליצירות קולנועיות לכל דבר והתייצבו במרכז העשייה ההוליוודית. הוא גם בישר על כך שפיקסאר תהיה לגוף המהימן, המוערך והמכניס ביותר בתעשיית הבידור משנות ה-90 והלאה.

      "השנאה" (1995)

      אמנם שנות ה-90 היו תור זהב של הקולנוע האמריקאי והשיבו אליו את ההגמוניה גם מבחינה איכותית, אבל לא חסרו טלטלות בגזרה הבינלאומית. את אחת הבולטות שבהן חולל באמצע העשור הסרט הצרפתי "השנאה". דרמה של הבמאי הצעיר מתייה קסוביץ', שהיתה בעצם היצירה המשמעותית, החריפה והמצליחה הראשונה על סוגיית ההגירה.

      היום כבר מובן מאליו כי זה הנושא שמעסיק יותר מכל את התרבות האירופאית, אבל "השנאה" היה הראשון להביא למרכז השיח את העימות בין המהגרים לאירופאיים הוותיקים. הוא גם נתן לראשונה קול ליושבי הפרברים ולבני המיעוטים בכלל, ועשה זאת בצורה כה עוצמתית, עד שאיש במדינה לא נותר אדיש. הסוגיות שעלו בסרט עלו בעקבותיו גם לדיון ציבורי, ובכך הוכח פעם נוספת כי לקולנוע יכולה להיות רלוונטיות פוליטית.

      נוסף לכך, יחד עם "טריינספוטינג" הבריטי מ-1996 של דני בויל הצעיר גם הוא, קסוביץ' ברא כאן סגנון חדש לקולנוע האירופאי – קצבי, ציני, קליפי, מלוכלך ואלים הרבה יותר. ההשפעות הסגנוניות הללו ניכרו עם הזמן לא רק ביבשת הקלאסית אלא גם בארצות הברית, מה שמעביר אותנו לסרט נוסף שהשראתו האסתטית חצתה את האוקיינוס.

      "החגיגה" (1998)

      הדרמה של תומס וינטרברג נרשמה בדפי ההיסטוריה כסרט העלילתי הארוך הראשון מבית היוצר של תנועת דוגמה. זה היה זרם אמנותי שלא האריך זמן רב, וגם הקריירה של הבמאי הדני לא המריאה. עם זאת, ההשפעות של סרטו ושל התנועה בכלל שרדו את השנים וחצו גם את גבולות אירופה.

      השימוש במצלמות יד, יצירת הקרבה האינטימית לדמויות, השאיפה לריאליזם גם במסגרת של קולנוע מסחרי מודרני, החספוס והאינטנסיביות – כל אלה נהיו חלק אינטגרלי מן הקולנוע העכשווי, הן זה האירופאי והן זה ההוליוודי. בין השאר, הסממנים הסגנוניים של הדוגמה היו אחת ההשפעות העיקריות על "ברבור שחור".

      העובדה שהערכים של התנועה האירופאית גלשו גם למרכז העשייה ההוליוודית הוכיחו שהיא לא מתה בגלל חוסר הרלוונטיות שלה, אלא להיפך: עקרונותיה נהיו כה מובנים מאליהם, עד שכבר לא היה טעם להצהיר עליהם.

      "משתגעים על מרי" (1998)

      בין כל הסרטים הרציניים הנ"ל, היו בשנות ה-90 גם קומדיות פורצות דרך. המשפיעה שבהן היתה הלהיט של האחים בובי ופיטר פארלי בכיכובם של בן סטילר וקמרון דיאז. מעבר להצלחה שלה בזמן אמת, היא גם עיצבה את רוחן של המהתלות האמריקאיות מאז ועד עכשיו.

      בהתאם ל"משתגעים על מרי", מכאן והלאה אותן קומדיות העמידו במרכזן בעקביות גברים עם חסם מנטלי, שלא לומר אינפנטיליים, השתמשו בהומור וולגרי, שלא לומר בדיחות בית שימוש, ויצאו לשחוט כל סמל של פוליטקלי-קורקטיות. כל זה, ברוח שובר הקופות שהביא לראשונה למסכים השמרניים את החוצפה והשובבות של הדור החדש.

      למעשה, האחים פארלי הם האבות הרוחניים של כל הקומדיות שוברות הקופות של העשור וחצי האחרונים – אלה של ג'אד אפאטו ושל בני חסותו, סדרת "בדרך לחתונה" ומן הסתם גם הסרטים של בן סטילר. עם זאת, דווקא בובי ופיטר עצמם לא השכילו לשחזר את ההישגים של "מרי", ובדיוק כמו מובילי תנועת הדוגמה, לא זכו לטעום מפירות המהפכה שיצרו.

      "מטריקס" (1999)

      והנה עוד צמד אחים שלא הצליחו לשחזר את תהילת הניינטיז בעשור שלאחר מכן, ובכל זאת אי אפשר לקחת מהם את המהפכה שחוללו אז: הפעם, מדובר באנדי ולארי ואשובסקי, יוצרי להיט הפעולה/מד"ב "מטריקס".

      לשובר הקופות הפולחני היו שלוש השפעות מרכזיות: קודם כל, מבחינה כלכלית גרידא, הצלחתו תרמה לכך שסרטי מד"ב טהורים, שעוסקים בצורה מתוחכמת במציאות עתידנית או בדיונית, הפכו מסוגה שולית יחסית בתעשייה לזו שמולידה בלוקבסטרים גדולים. הוא היה נחליאלי שבישר על כך שבעשור שלאחר מכן, מי שיכתיבו את הטון בתעשייה יהיו להיטים על עולמות אחרים.

      שנית, האסתטיקה המיוחדת שבה עיצבו האחים את רגעי הפעולה נהיתה במהרה לקונבנציה שגורה בסרטי אקשן. השימוש בהילוכים איטיים ובהקפאת תמונה, למשל, התקבע באופן כה מוחלט ומיידי בהוליווד, עד שהפך במהרה מהברקה לקלישאה ומושא לפארודיות.

      שלישית, "מטריקס" היה אחד מכמה סרטים שהולידו את העיסוק ההוליוודי בתודעה, והובילו את הצופה לצאת תמידית מנקודת ההנחה שהמציאות היא לא באמת מה שהוא רואה. יחד עמו, תרמו לכך בין השאר גם "להיות ג'ון מלקוביץ'" וכמובן גם "מועדון קרב".

      מ"מטריקס" ועד "האלמנט החמישי": היצירות שתמיד נחזור אליהן שוב ושוב

      "מועדון קרב" (1999)

      אחרון הסרטים ברשימה הזו הוא גם מי שמשמש מעבר מושלם בין העשורים: ההנאה מתרבות השפע של שנות ה-90 התחלפה אצלו בגישה אנטי-קפיטליסטית ואנטי-צרכנית; הרוח האופטימית שנשבה בארצות הברית של העשור הזה הומרה בו בגישה פסימית לגבי הצורה שבה מתנהל העולם. זו היתה פסימיות מוצדקת: סצנת הסיום שלו חזתה באופן מדויק ומדהים למדי את האסון שישנה את אמריקה לעד בספטמבר 2001, ויעביר אותה למצב של פרנויה תמידית, בדיוק מהסוג השורר בסרט.

      אם כך, "מועדון קרב" הוא המחלף שבו עברו הקולנוע האמריקאי והתרבות הלאומית כולה פאזה. בניגוד לתשעת הסרטים הקודמים שהוזכרו כאן, הצלחתו לא הגיעה בזמן אמת, אבל בפרספקטיבה של זמן ברור מדוע מדובר באבן דרך.

      נוסף לכך, זו גם היתה היצירה המשמעותית הראשונה מבית היוצר של דור הבמאים ההוליוודי החדש, זה שבא מעט אחר טרנטינו ובהשראתו עשה את ההתכה בין השוליים למרכז. שנה אחרי פינצ'ר, למשל, יגיעו כריסטופר נולן האלמוני דאז ב-2000 עם "ממנטו" ודארן ארונופוסקי האלמוני עד אז לא פחות עם "רקוויאם לחלום" ויוכיחו כי "מועדון קרב", כמו שנות ה-90 בכלל, היו רק ההתחלה של עידן חדש ומופלא.

      פרויקט הניינטיז: איפה הם היום? ההבטחות הגדולות של העשור
      פרויקט הניינטיז: דור המדבר של המוזיקה המזרחית
      פרויקט הניינטיז: איך מהפתיחות התרבותית של אז הפכה ישראל לכל כך מרוכזת עצמה?
      פרויקט הניינטיז: מה היה קורה אילו אירועים מרכזיים של שנות ה-90 לא היו מתרחשים? קומיקס
      פרויקט הניינטיז: השירים הנשכחים משנות ה-90
      פרויקט הניינטיז: מהם הסרטים האהובים עליכם מהעשור ההוא? ספרו לנו בפייסבוק