זהבה בן חושפת את בנה יותר מדי? חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

אם בעבר היה אפשר לסמן את הגבול הברור בין השקת שקר כלשהו לחתונה, העניין הגובר בחיים הפרטיים של המפורסמים ולא פחות מכך - העניין הגובר של מפורסמים בפרסום של עצמם, הפך גם חתונות ובר מצוות לאירועים שצריך לחשוב בהם לא רק על הדי ג'יי, וצבע המפיות אלא גם על מיקום צלמי הסטילס והווידאו. כל זה כמובן לגיטימי עד גבול מסוים: חתונה, למשל, היא אירוע של אנשים מבוגרים ולמען עצמם וזכותם של אסתי גינזבורג ובעלה, למשל, למכור תמונות רשמיות ונבחרות מהאירוע ל"ידיעות אחרונות".

השבוע זהבה בן חגגה בר מצווה לבנה היחיד, בן, בנוכחות כל כוכבי הזמר המזרחי ובכיכובם, כמובן, של צוות "ערב טוב עם גיא פינס". "לא יודע, אני לא אוהב את כל הפרסום הזה", אמר בן במראה עצוב, כמעט מעורר רחמים, לכתב שראיין אותו במשותף עם אמו.

זהו הרגע שבו הקו בין הלגיטימי למציצני והמוגזם נחצה. ילד בן 13, שגם ככה היה על סף הכלי משחק בריאליטי ("חי בלה לה לנד"), לא צריך להיראות עם פרצוף כה עצוב וחמוץ בבר המצווה שלו, ובטח לא שכל חבריו יראו את זה לאחר מכן בטלוויזיה, וישאלו את עצמם אולי הוא מבואס כי שוב אמא שלו רבה עם דודה שלו, אחותה, כמו שכמובן ציינו בכתבה - כי אין כתבה על זהבה בן בלי ריב עם אתי לוי, בוודאי באירוע משפחתי.

אין כאן שום טענה ל"ערב טוב עם גיא פינס": מדובר באייטם מעניין ולגיטימי לתוכנית הזו, שכמובן נעשה בצורה מקצועית ונערך כמו שהצופה היה רוצה לראות אותה. השאלה היא האם כשזהבה בן שרה למצלמה, המחוברת היטב למרכז הסאונד של האירוע כדי שיוכלו לשמוע כל מילה, "אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא", זה כולל את היכולת לוותר לילד על חשיפה שכזו.

העונה השלישית של "TLV עושים את תל אביב" הולכת ככל הנראה על משפט המפתח – לא מחליפים סוס מקרטע ולא מוכנה ללמוד שום דבר מהמוצר הנחות שנרקח בעונה קודמת. "TLV" מתיימרת לתעד את סיפוריהם של ארבעה צעירים פריפריאליים שמגיעים לעיר הגדולה תל אביב בשביל להצליח בה.

בפועל, מדובר במצג שווא מכל כך הרבה אספקטים שאפשר ממש להשתגע – תל אביב היא עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, בה אתה פשוט נופל אל תוך אודישנים, נתקל בסלבריטאים ודוגמניות ומיד קושר איתם שיחה קלילה על הא ועל כלום. באופן כללי, באורח פלא כל מה שמשתתפי העונה זקוקים לו או מתאווים אליו פשוט קורם ממשות לנגד עיניהם מבלי שעשו שום דבר בשבילו – האין זה מדהים שהשילוב בין תל אביב ומצלמה מייצר אפקט מרי פופינס?

באמת שבלתי נסבל לצפות בקשקשת שהיא "עושים את תל אביב". אין שום בעיה עקרונית עם ריאליטי מבוים, רק שאפילו לזה יש איזשהם קווי מתאר בסיסיים והגיוניים שלא סביר לזגזג מעליהם. העילגות וחוסר החן של משתתפי התוכנית, כמו גם הניסיון המתמיד של ההפקה לייצר עניין ודרמה ולהגניב את הצופה, מרתיחים את הדם.

"ילדי ראש הממשלה" (ימי שבת, HOT 3) מסתובבת עם הילה מעל הראש שלה. אחרי שהצליחה בצורה יוצאת דופן לבנות את עצמה מפארודיה על פוליטיקה ישראלית ומשפחת רבין לסדרה עם בשר ועוצמה, העונה השנייה שלה התחילה לא פחות מפנטסטי: כל ליהוק חדש (שי אביבי כחברו הטוב והגוסס של ראש הממשלה, אבשלום פולק כמאהב החדש של אלונה טל המצוינת) הוא טיל בין העיניים, כל דיאלוג בלי גרם של משקל עודף וכל שוט של הבמאי החדש, ניר ברגמן, הוא שוט של ניר ברגמן: גלונים של דיכאון עוד לפני הפתיח.

אבל ההילה של "ילדי ראש הממשלה" נותנת לה את הדחיפה והיא עדיין צריכה להגיע לשם. הפרק השני בעונה, זה שישודר ביום שבת הקרוב, שוב נופל למלכודת הקלה מדי של אובססיית משפחת רבין של הסדרה, במקום לתת את הדרמה הפוליטית המצוינת שישנה בפרק הראשון. חבל שרמת המשחק הנדירה של כל האנסמבל (רמי הויברגר מעל כולם, גילה אלמגור היא בהחלט השחקנית והשחקנית, אוולין הגואל פנטסטית ועוד) תיאבד בתוך מאבק הזהות של הסדרה, שעדיין נמשך. "ילדי ראש הממשלה" קרובה מאוד להיות אחת הסדרות הישראליות הטובות של הזמן הזה, אבל זה מאני טיים עכשיו וכמו ששאול אגמון יודע - הרבה יותר קל להיבחר, הרבה יותר קשה להישאר בתפקיד.

"ילדי ראש הממשלה": מאחורי הקלעים של הסדרה

החידוש של "אפיזודס" (ימי רביעי, yes Oh) שהפך אותה לסדרה מדוברת ומוערכת, היה ביצירת המפגש בין נתיני המלכה האם ובין נתיני הבת הפרחה – צמד התסריטאים הבריטיים שון ובוורלי לינקולן כתבו סדרה בריטית מצליחה ומוזמנים לייצר גרסה אמריקאית בכיכובו של מאט לבלנק (שמשחק בתפקיד עצמו), הלא הוא ג'ואי מ"חברים".

"אפיזודס" עבדה נפלא בעונתה הראשונה, כל תמת האינגליש מן א?ין לוס אנג'לס הביאה לניצוצות שהוציאו את המיטב מהקאסט הבריטי (טמזין גרג מ"מחלקה אלטרנטיבית" ו-"Black Books" וסטיבן מאנגן ששיחק לצידה ב"מחלקה אלטרנטיבית") כמו גם מהאמריקאי, ובראשם מאט לבלנק החמוד מאוד.

העונה השנייה של "אפיזודס" אמנם החלה באותה נקודה בה הסתיימה העונה הראשונה - בהרס חיי הנישואים של שון ובוורלי אחרי שזו שכבה עם לבלנק, אבל בפרק הזמן שחלף בין העונה הראשונה לשנייה, משהו מהדריכות נעלם, והפרקים הראשונים לא מצליחים לכבוש מחדש את האהדה ותשומת הלב. ממרחק הפרספקטיבה בוורלי נראית מעצבנת יותר, שון תלותי ופוץ יותר, ולבלנק עדיין חמוד למדי; ובסך הכל, "אפיזודס" איבדה את הראשוניות שלה והפכה לעניין מרענן פחות.

הי ג'ואי: על העונה הראשונה של "אפיזודס"

אפילו אל מול סדרה טובה כ"לות'ר" מוכרחים לשאול – האם סדרות המשטרה הנוסחתיות ישרדו לנצח? וכמה עוד נוכל לאכול את דמות השוטר הזאב הבודד, זה שמקריב את חייו האישיים אל מול המטרה, זה שפוגע בקרובים לו בשביל להציל את הרחוקים שלו, שסובל ונהנה מתסביך משיחי? התשובה יותר סבוכה אחרי סדרות מורכבות ועשירות כמו "רצח מאדום לשחור" ו"הסמויה" שעסקו גם הן בשוטרים ובמשטרה אבל לא העלו על דעתן להשתמש בנוסחאות. אידריס אלבה, כוכב "לות'ר" וגם סטרינגר בל הבלתי נשכח ב"הסמויה", אמור היה לדעת את זה.

"לות'ר" מרוויחה מראש כיוון שיש לה את אלבה בתפקיד ראשי ומלא כריזמה, שמצליח להטעין את המסך בחשמל בכל עווית פנים זעירה שלו. נוסף על כך היא לא אמריקאית, כך שלפחות חצי מהמשפטים השחוקים של סדרות משטרה אמריקאיות – "הפנים של הילדה הזו רודפים אותי בלילות" / "בזמן שאני סיכנתי את חיי ברחובות את הזדיינת עם החבר הכי טוב שלי" – נחסכים מאיתנו. ובכל זאת – "לות'ר" טובה וראויה אבל גם צפויה מאוד, ואחרי כל כך הרבה שנים של סדרות משטרה שפורטות שוב ושוב על אותו מיתר בודד, אפשר כבר לקוות ליותר מסדרה מושקעת, בטח ממי שהגיע מבית הספר של "הסמויה".

גם לכם יש הערה על טלוויזיה? ספרו לנו בפייסבוק