הי ג'ואי: על "אפיזודס" עם מאט לה בלנק

הצלחה היא מאהבת בוגדנית – היא מתעתעת באדם לחשוב שששניכם תישארו יפים וצמודים לנצח. אבל בפועל, לפחות במרבית הפעמים, היא עוברת לצעירים, חטובים ומהירים יותר ואתה נשאר עם ארון מלא גביעים מעלי אבק, במקרה הטוב, או כתואם פאתטי של "מה קרה לבייבי ג'יין", במקרה הרע.

במקרים נדירים, יש מי שזוכר לך חסד נעורים ומהמר עליך – זה קרה לג'ון טראוולטה כשקוונטין טרנטינו שיבץ אותו ב"ספרות זולה" וגרם לכולנו להיזכר בצעיר קליל האגן מ"גריז" ולהתאהב בו מחדש. זה קרה לאלק בולדווין עם "רוק 30" ולמיקי רורק עם "המתאבק". היו עוד כמה מקרים גבוליים, אבל לטס פייס איט – קל יותר לעשות קאמבק מוצלח כשאתה נמצא בשיאך, מה שמציב פרדוקס שמעטים מאוד חזרו ממנו כדי לספר.

"אפיזודס", שעלתה אמש (שלישי) ב-yes, מנסה לעשות בדיוק את הדבר הזה לכוכבה מאט לה בלנק, ניצול "חברים". והאמת, מדובר בסדרה חכמה, מצחיקה בטירוף ורגישה, שמצליחה להחזיר את ג'ואי טריביאני לתודעה שלכם מבלי שתרגישו שמישהו עושה עליכם מהלך מניפולטיבי. מה שלה בלנק ניסה לעשות ב"ג'ואי" וליסה קודרו (פיבי מ"חברים") ניסתה לעשות באופן סופר מודע לעצמו וסופר פוסט מודרניסטי בסדרה שלה "קאמבק", עושה "אפיזודס" עבור הראשון באופן הרבה יותר חינני ובלי האפטר טייסט החמצמץ.

הסדרה מתחילה כמו החלום הרטוב של יוצרי "רמזור" – בוורלי ושון לינקולן, זוג תסריטאים בריטים שנונים וחמודים (טמזין גרג מ"מחלקה אלטרנטיבית" ו-"Black Books" וסטיבן מאנגן ששיחק לצידה ב"מחלקה אלטרנטיבית") זוכים בפרס באפט"א על סדרת הטלוויזיה השנונה והחמודה שכתבו, ומקבלים הצעה ממפיק אמריקאי לעשות רימייק אמריקאי. הוא מתלהב מאוד, היא קצת פחות, אבל במהרה השניים מגלים מה נורא יותר מלהיות איש אנגלי בניו יורק – להיות איש אנגלי בלוס אנג'לס.

תוך זמן קצר, הערוץ האמריקאי דוחף לגרונם של השניים את מאט לה בלנק (בתפקיד עצמו) כדי לשחק את מי שבסדרת המקור היה מנהל פנימיית בנים מקשיש מאופק ושנון. בנוסף, הוא גם מדביק להם פצצת מין חסרת גיל (שמזריקה לפי השמועות משהו שעשוי מתינוקות סיניים כדי להיראות כזו) בתפקיד הספרנית הביישנית, וכל הסדרה המקורית הבריטית עוברת טיפול של "תגדיל לי בשקל תשעים" כדי להתאים לחיך האמריקאי.

"אפיזודס" (שדיוויד קריין, אחד מתסריטאיה היה גם התסריטאי של "חברים") היא קופרודוקציה בריטית-אמריקאית ששודרה במקביל גם ב-BBC וגם ב-Showtime האמריקאית. היא מטופלת בכלים שבמהותם באמת קרובים יותר לתחכום הבריטי מאשר לרוב הסדרות הקומיות האמריקאיות, ועל המצע הזה היא מתקיימת. שתי הרגליים היציבות שלה הן הקאמבק המודע לעצמו והמנוהל היטב של מאט לה בלנק בסדרה עצמה ובסדרה שבתוך הסדרה; והמבט החייזרי של הבריטים על ההתנהלות החלקלקה, המתנשאת והאמריקאית של הסובבים אותם.

לה בלנק עושה עבודה מצוינת וקלילה בתפקיד הכמעט-עצמו שנתפר לו. ושלא כמו צ'רלי שין שעשה את אותו הדבר ב"שני גברים וחצי", אין מה לדאוג שהדימוי שלו יבלע אותו בחיים, מכיוון שהעונה הראשונה (עונה נוספת בדרך) מונה שבעה פרקים בלבד, שנפתחים ונסגרים באופן מושלם ועדיין משאירים תשוקה לעוד. שני השחקנים הבריטים של "אפיזודס" הם בעלי כימיה מעולה כבעל ואישה – הוא מנומס, שנון ונוח להתרשמות מהאינסטנט זוהר של לוס אנג'לס, והיא נטולת כל רסן או מתקתקות ומתעבת את עיר המלאכים – "נמאס לי להרגיש שמנה למרות שאני לא".

לא ברור אם בהכרח "אפיזודס" היא מה שיעלה את מאט לה בלנק למסלול ההצלחה המחודשת או אם מדובר בהבלחה חד פעמית, אבל יירשם לזכותו שהוא משחק את עצמו בחן, מודעות עצמית ולא מעט אירוניה. אם להניח את הדאגה (הלא ממש קיימת) לעתיד הקריירה שלו, עדיין "אפיזודס" היא סדרה כיפית, חכמה ויוצאת דופן בנוף. המסקנה אולי היא שיותר קופרודוקציות בריטיות-אמריקאיות יעשו רק טוב למסך הקטן.