עלילת "פרימה דונה", ההצגה החדשה של תיאטרון גשר, מזכירה את הטרגדיה שחווה גיבור "הארטיסט", ג'ורג' וולנטין במעבר מתקופת הראינוע האילם לקולנוע המדבר השטיח הנוח נמשך מתחת לרגליו והמקום המובטח של אותו שחקן שאומנותו היתה הנדרשת ביותר הופך להיות לא רלבנטי. "פרימה דונה", או בשמו של המחזה המקורי שגם עובד לסרט "המין היפה", עוסק בשחקן (אמיתי) שחי בבריטניה של המאה ה-17, בשם נד קינסטון, (סשה דמידוב), שכיכב על הבמות כאשר נשים לא הורשו לשחק. קינסטון, כמו שחקנים גברים רבים, התמחה בתפקידי נשים והיקצע אותם עד לתיעתוע בקהל. כל זאת עד שהמלבישה שלו (דנה מיינרט), ספק מעריצה ספק מתחרה, מחליטה לשנות את המציאות החוקית על ידי קביעת עובדה בשטח, והיא עולה לשחק על במה בתפקיד זהה לזה של הכוכב. מלך בריטניה המוקסם והקל להשפעה מחליט לאפשר לנשים לשחק על במות וחייו של קינסטון כפי שהכיר אותם מתהפכים.
"פרימה דונה" היא קודם כל הצגה בעלת סיפור מצוין, שתורגם ועובד באופן מופתי, כמו תמיד, על ידי רועי חן שהוא אחד הנכסים החשובים ביותר שיש לתיאטרון גשר. הסיפור הדרמטי מתובל כל הזמן בשנינות בריטית מחד ובעקיצות ישראליות מדויקות ולא מאולצות. מעבר לזאת, ההצגה בוימה בווירטואוזיות מרהיבה על ידי אלכסנדר מורפוב הבולגרי, במאי אורח שאחראי גם ל"דון ז'ואן" של גשר. מורפוב הוציא תחת ידיו הצגה שיש בה תמיד כמה רבדים של התרחשויות שמעשירות האחת את השנייה; הבמה שבנויה בכמה מפלסים מאפשרת מיזנסצינות עשירות, והשימוש בה מצליח להפתיע ולשעשע בכל סצינה וסצינה.
"פרימה דונה" נעה בגמישות מקברט לאופרה, מקרקס לוודביל, מהמאה השבע עשרה למאה העשרים ואחת, ולא מאבדת לרגע מהחיוניות שלה. היא בידור במובן הטוב ביותר של המילה, ואין בה את הרגעים המתים שיכולים לבלוע בתוכם גם את הטובה והמרגשת שבהצגות. זהו צדו האחד של המטבע שהיא "פרימה דונה", ורוב הזמן ההצגה מוטלת על הצד החיובי הזה.
צדו השני של המטבע הוא שהעושר, העומס, התעלולים, ריבוי "השטיקים והטריקים" כפי שמכנים בהצגה את סל הכלים הבימתיים של הגיבור הנשי, בולע לעתים את השחקנים ומותיר את הבידור מעט חלול נשמה. סשה דמידוב הוא שחקן בחסד ואחד הכריזמטיים ביותר שיש לבמה הישראלית, לא רק בתיאטרון גשר, אלא בכלל. ועם זאת, וזוהי הודאה בכאב לב רב, ב"פרימה דונה" הוא אינו בשיאו הדרמטי. דמידוב אמנם יפהפה כאישה, כפי שהוא יפהפה תמיד, אך הוא לא מצליח לבצע את דמותו הנשית באותה וירטואוזיות בה הוא מבצע את שאר תפקידיו בגשר. גם כאשר הוא אינו בדמות הנשית שלו, דמידוב נראה מרוכז פחות או מוסח דעת מעט. ריבוי הפעלתנות מסביב מכרסם בדרמה, והמשחק הופך לטכני יותר, בידורי ולא בהכרח חודר ממש אל הלב.
עם זאת, "פרימה דונה" משמחת גם מעבר להיותה צבעונית, קופצנית ומבויימת לעילא היא מציגה דור צעיר של שחקנים מצוינים ממש שלא מביישים את ותיקי גשר דנה מיינרט בתפקיד המלבישה שהופכת לשחקנית ופותחת דרך חדשה לנשים, עושה תפקיד יפה ולא פשוט. אלון פרידמן מצחיק, מוכשר להפליא ואינטליגנטי בבחירות הבמתיות שלו, כך גם רות רסיוק שבלטה לטובה ב"בין לילה ובין שחר" וממשיכה לגנוב את ההצגה בקלילות. אורי יניב כריזמטי ומשעשע ופאולו אדוארדו מואורה ממלא כמה תפקידים קטנים ומוצלחים מאוד. בכלל, מבין מרבית השחקנים המתחילים בתיאטראות הרפרטואריים, תיאטרון גשר מצליח באופן מרשים ויציב לבחור, ללהק ולהמשיך להכשיר את הצעירים באופן היפה והמקצועי ביותר.
"פרימה דונה" היא הצגה סקסית, מושכת, מתקשרת מאוד עם הקהל וידידותית גם למי שאינו חובב תיאטרון הארד קור, והישגי הפרפורמאנס שלה הכוללים את עיצוב הבמה הנהדר והתלבושות הראויות לכל שבח הם יוצאי דופן בכל קנה מידה ישראלי ולא מביישים גם במות בינלאומיות. הרובד הנוסף והמתבקש, הוא שהכוכב הראשי שלה, סשה דמידוב, שמצליח תמיד בקלילות נטולת מאמץ לטעון בחשמל כל תפקיד שהוא נכנס לנעליו, יחזור לעצמו ואז "פרימה דונה" תהיה מושלמת.
דנה מיינרט על זוגיות, רן דנקר ועוד - ראיון
תיאטרון גשר: שיטת הקריטריונים מחסלת את התיאטרון בישראל
תיאטרון גשר: ההצגה "בין לילה ובין שחר" היא עיבוד תיאטרלי נפלא לסיפור של יהושע קנז
תיאטרון גשר: תלכו לראות את ההצגה "פרימה דונה"? ספרו לנו בפייסבוק