לפני 11 שנה, היה דובר קוסאשווילי המרענן הקיצי הרשמי. כל מי שהסתובב אז בפסטיבל ירושלים המתיק סוד ואמר כי סרטו "חתונה מאוחרת", שעמד להיות מוצג בתחרות הרשמית של האירוע, יחולל מהפכה בתעשייה המקומית. הם צדקו: הדרמה בכיכובם של רונית אלקבץ וליאור אשכנזי אכן עשתה משהו שאף יצירה כחולה-לבנה אחרת לא הצליחה לעשות בעשור שקדם לכן גם ליישר קו עם הסטנדרטים האמנותיים הגבוהים ביותר, גם להביא המונים לקופות בארץ וגם לזכות בהוקרה בינלאומית. הקרנתה בעיר הבירה היתה האות לסיום הבצורת הארוכה של הקולנוע הישראלי, ותחילת עידן הזהב שלו, שפחות או יותר נמשך עד היום.
הודות לכך, קוסאשווילי, בן 35 בזמנו, נהיה מיידית למאמי הלאומי של הקולנוע, אהוב בידי האליטות והעם במידה שווה. בהיותו צעיר מן הפריפריה שגם החצין את מוצאו הגרוזיני, הוא אף התאים לרצונו של הממסד להביא קולות חדשים לתעשייה, ולהמיר את ההגמוניה האשכנזית-גברית-תל/אביבית בגוונים אחרים. לאור זאת, יוצר "חתונה מאוחרת" היה האיש הנכון בזמן הנכון.
כולם חיכו למוצא פיו, ואז התגלה שזה בעצם פה די מלוכלך: "מתנה משמים" (2003) פרי עטו, שהתבקש להמשיך את ההצלחה של "חתונה מאוחרת", לא כל כך סבל מתסמונת הסרט השני כמו מתסמונת הפרה המשוגעת. מדובר היה במעין בורקס מודרני, לעגני, בוטה ופרובוקטיבי להחריד. מלכתחילה לא היה לו שום סיכוי לדגדג את ההצלחה של "חתונה מאוחרת" יצירה שהיו בה עירום, אלימות ושפה גסה, אבל לא מעבר לגבולות הרגילים של קולנוע האיכות.
בממסד ובתקשורת התאכזבו התרנגולת שאמורה היתה להטיל ביצי זהב, גלגלה לפתחם תחת זאת ביצה סרוחה. הביקורת נגדו היתה חריפה, אבל זה לא הפריע לקוסאשווילי, כיוון שממילא לא העריך במיוחד את אמות המידה לפיהן נשפט. בתשע השנים שעברו מאז "מתנה משמים" עסק בהוראה וביים שני סרטים נוספים, "דו קרב" באנגלית ו"התגנבות יחידים" בעברית, אבל עלה לכותרות בעיקר בגלל התבטאויות ארסיות שלעגו לרמתם של היוצרים האהובים בקולנוע המקומי ושל התעשייה בכלל. ילד הפלא הפך לילד הרע.
תהליך זה בא לשיא בסרטו האחרון והסנסציוני בקריירה שלו, "רווקה פלוס", שהגיע לאקרנים בסוף השבוע האחרון, כחודשיים לאחר הקרנותיו הראשונות בפני חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע ובמסגרת פסטיבל ירושלים. פעם זה היה מגרשו הביתי, עכשיו הוא יצא משם בשן ובעין. מה לא אמרו על קוסאשווילי ועל פרי יצירתו בתקופה שבין חשיפת הבכורה שלה והפצתה המסחרית? אמרו שהוא מבזה את המין האנושי, שהוא מצריך שקיות הקאה, שהוא מוריד את העשייה המקומית ואת האמנות בכלל לשיאי שפל. בשלב מוקדם, כנהוג בארץ, הדיון חרג גם מן המושגים האמנותיים, ומעל הכל הואשם הבמאי בשוביניזם.
למען האמת, זו היתה דעת הרוב, אבל היו מי שהגנו עליו, וגם כן בשלב די מוקדם, "רווקה פלוס" פיצל את צופיו למחנות של בעד ונגד, שכל אחד מהם לקח את טיעוניו לכיוון קיצוני או שהסרט שוביניסטי להחריד, או שהוא פמיניסטי באופן רדיקלי. גם מסע השיווק שלו קפץ על הרכבת הזו, ובנה את הסלוגן סביב שאלה בסדר הגודל של "גאון או פרובוקטור?".
כתוצאה מזאת, בין אם ירצה בכך ובין אם לא, כל מי שמתייחס לסרט מוצא עצמו בלב הדיון כזה. כפוף כעת לכללים שלו, הוא נדרש להכריע אם דובר הוא אביר החוג למגדר, או שמא מיזוגן נתעב; התשובה הישראלית לדאגלס סירק, או בלוף שגוזל כסף מהקרנות; בעד "רווקה פלוס", או נגד. עתה, רגע לאחר הגעתו לאקרנים ורגע לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי, הגיע השעה לכוון מחדש את המכניקה של המשחק הזה, ולומר כי האמת נמצאת איפשהו באמצע. נוח לראות בעבודתו של קוסאשווילי רק את המינוסים או רק את הפלוסים, אבל יש בה גם מאלה וגם מאלה.
מהיכן אלה מגיעים? כמשתמע משמו, גיבורת "רווקה פלוס" היא צעירה ישראלית (יעל טוקר) שאף כי עברה את גיל שלושים, טרם התחתנה וגם לא הביאה ילדים לעולם. מובן שהדבר מצער את אמה (רובי פורת-שובל), וזו מחליטה לנקוט בצעד קיצוני כדי להכריח את בתה להוליד לה צאצאים. המהלך מדרדר לכדי פארסה אלימה, שבו עד כניסתה המיוחלת להריון מוצאת עצמה הגיבורה הראשית נאנסת, מאבדת שיניה, חותמת על עסקה שטנית עם זוג עשירים ובעיקר מוכה ומושפלת מכל עבר, פיזית ובעיקר נפשית, והכל בגלל שלא עמדה בציפיות של החברה ממנה (את הדמויות שאחראיות לכך, בין השאר, מגלמים מיכל ינאי, מוטי גלעדי ועוד).
את כל זה מעצב קוסאשווילי בדרך בוטה וחסרת חן. לא נעים לספוג את "רווקה פלוס" לא כחוויה שלמה, וגם לא כסדרה של דימויים. הצפייה בו משולה לשיטוט בחנות עודפים או בעמודי פייסבוק של גולשים חסרי טעם. המרחבים שלו מחניקים, הצבעים זועקים, ואין הרמוניה וסימטריה בין שום דבר, וגם לא עידון או ניואנסים. אפשר אפילו לומר שהתוצאה מריחה קצת כמו קולנוע ישראלי של פעם, טרום עידן "חתונה מאוחרת", שבו האסתטיקה היתה כמעט חובבנית.
אז אם קוסאשווילי היה אחראי בעצמו לקפיצת המדרגה של העשייה המקומית, למה הוא קופץ כאן בעצמו כמה רמות אחורה? כיוון שמן הסתם יש לו את המיומנות וגם היו לו את התקציבים ללטש כרצונו את "רווקה פלוס", סביר להניח שהוא בכוונה תחילה בחר לכער את הסרט. למשנתו, אם המציאות דוחה ומכוערת, הצורה צריכה להתאים את עצמה לתוכן, ותהיה זו צביעות לעצב בבואה אחרת מאשר זו שמשתקפת במראה. אחרי הכל, האם לקחת את ההשפלה של הגיבורה ולהשתמש בה כדי ליצור פיוט אסתטי משכר חושים כן היה דבר מוסרי? האם לא ראוי יותר, או לפחות באותה מידה, להציג את היחס החברתי כלפיה במלוא שפלותו הפוגענית?
אמנם, כתוצאה מכך, הסרט לא נראה טוב בלשון המעטה, אבל נאמר וכן היה מרשים יותר אסתטית אז מה הגליק הגדול? גם הודות לקוסאשווילי, עברו כבר הימים שבהם היינו משתאים מכל יצירה מקומית שלא נדמה היה כי צולמה בווידאו ביתי. הודות להתפתחויות הטכנולוגיות והאמנותיות, בארץ ובעולם, היום כבר קל ומקובל בהרבה ליצור עבודות קולנועיות ברמה ויזואלית גבוהה. בהתאם לכך, רק בשנה האחרונה חזינו כאן בלא מעט יצירות, בהן של במאים צעירים ואלמוניים, שנטף מהן יופי אסתטי עוצר נשימה. אך ברבות מאלה, העטיפה הנוצצת הסתירה תוכן ריקני למדי, והתגלה כי הקולנוענים אמנם יודעים לעצב תמונה, אבל אין להם מה להגיד. תסריטאי-במאי "רווקה פלוס", לעומת זאת, אולי אינו מצייר כאן את הקפלה הסיסטינית, אבל לפחות יש לו מה לומר, והרבה, ועדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה.
האמירות הללו אכן באות לידי ביטוי בדרך וולגרית, אבל איזה עוד דרך יש בנסיבות הללו? מה עוד, שקוסאשווילי לא סתם מבקש לשקף את המציאות אלא לבקר אותה, אפילו לבוז לה, וכדי לעשות זאת, הוא חייב ללכת צעד אחד נוסף, ולהיות עוד יותר גס ממנה. מעבר לכך, מדוע פתאום התכונה האמנותית הזו היא דבר כל כך רע? ג'ון ווטרס האכיל את הגיבורות שלו בצואה, והיה לאליל של עכברי הסינמטקים. גם חנוך לוין התפלש בפיפי-קקי, ובסופו של דבר נהיה פה לקונצנזוס. "רווקה פלוס" לא עושה הרבה יותר מזה, ובכל זאת מוקע.
ההוקעה הזו אינה במקום גם מסיבה אחרת: הרי אם קוסאשווילי מתבונן בצורה ביקורתית על איך שדברים מסוימים מתנהלים במשפחה הישראלית, ועושה זאת דרך הקולנוע, הוא מן הסתם חייב לבקר גם את דרכי הייצוג של החברה הזו, ואלו תמיד היו ועדיין הינן וולגריות. האם מיטב הקומדיות והדרמות המשפחתיות שנוצרו בקולנוע המקומי אינן בוטות וגסות? האם הסדרות מסוג זה שמוצגות כיום בטלוויזיה, למשל "סברי מרנן", אינן כאלה? ודאי שכן, ולכן אם הבמאי מבקש להתבונן מנקודת מבט חיצונית ובאיזושהי אירוניה במציאות המקומית ובהשתקפות שלה, הוא חייב להיות וולגרי גם כן, ופי כמה. יש עונשים שמגיעים לנו ויש כאלה שלא "רווקה פלוס" שייך לקטגוריה הראשונה.
הטענה השנייה הנפוצה כלפי הסרט נוגעת לסצינת האונס שבו. אכן, שילובם של מעמדים כאלו בעלילה נושא עמו מטען מוסרי כבד, ונראה כי הקולנוע העכשווי משתמש בהם כבר בקלות יתרה מדי. אולם, שלל יוצרים מקומיים ובינלאומיים אחרים עשו זאת בשנים האחרונות ויצאו מכך בשלום, אז למה דווקא קוסאשווילי מגונה? אומרים כי במקרה שלו, זה קורה כיוון שהגיבורה נאנסת ואז "ממשיכה הלאה כרגיל". אולי אם מביטים על הסצינה שמגיעה מיד לאחר מכן, זה נכון, אבל ממתי בוחנים ככה סרט, ולא לפי המכלול של היצירה השלמה? בסיכומו של דבר, "רווקה פלוס" לרגע לא מקל בחומרת האונס המוחשי והמטאפורי שעוברת הגיבורה.
להפך: קוסאשווילי מבכה בקול רם את האונס הזה בפרט ובכלל את הדרך שבה הקודים החברתיים רומסים את דמותו הראשית. הוא עושה זאת, כהרגלו, במבט ביקורתי על מה שהחברה נוהגת לראות ולהציג כמאורעות חיוביים ומשמחים: בסרטים אחרים, הזעקה של אשה בעת הלידה המיוחלת מבטאת כאב מהול אושר ותחושת ניצחון; אצלו, בעת שהדבר קורה סוף כל סוף לשמחתן של כל דמויות המשנה, זו צרחה שמסמלת עצב ותבוסה, גם אם זה לא נאמר מפורשות. כאן טמונה האירוניה הגדולה לגבי "רווקה פלוס": הכל בו כל כך בוטה ומוחצן, חוץ מהאמירה החשובה ביותר, ואולי לכן אינו מובן כהלכה. הגיבורה שלו לא זועקת "אנסו אותי, רמסו אותי, השפילו אותי, שיעבדו אותי", אלא מסתירה את האמת הזו מאחורי החיוך המריר שיעל טוקר מיטיבה להעלות על פניה. אך העובדה שכל זה נותר מתחת לפני השטח, לא אומר שאנחנו צריכים להתעלם מכך.
כל האמור לעיל עדיין לא בא לומר כי בתשובה לשאלה המוצגת בפרסומת של הסרט, קוסאשווילי הוא גאון. הדברים גם לא נועדו לנסח כתב הגנה על "רווקה פלוס", ואפילו לא לעודד את הפיכתו של הבמאי לאדמין בקבוצות פייסבוק פמיניסטיות. אחרי הכל, בגלל המלאכותיות והאירוניה המכוונות של העבודה הזו, התוצאה מנוכרת לחלוטין, ולא מרגשת בכלל. למעשה, יותר מכל היא מעין תרגיל חברתי-אמנותי, שפחות נועד לצפייה המונית ויותר ישמש כחומר גלם בעבודות בחוגים למגדר ולקולנוע.
לכל הפחות, בתור תרגיל כזה, "רווקה פלוס" ארסי, חד, חריף ושורף בדיוק כפי שרצה להיות. אומרים שאם אלוהים נותן לך לימונים תעשה לימונדה. אך קוסאשווילי לוקח את לימוני הכישרון שללא עוררין הופקדו בידיו, ובמקום לסחוט אותם למיץ, מועך אותם בידיו, ואז משפריץ מהם נתזים לעיניו של הצופה, ועוד זורה עליהן מלח לאחר מכן.
במבט מן הצד ומבחינה טקטית, נראה שזה מהלך שגוי. חבל על הבמאי, שמבחינה כרונולוגית היה אמור להיות עכשיו בשיא של הקריירה שלו. אך במקום להמשיך את המומנטום של "חתונה מאוחרת", לסחוף את הקהל המקומי ולזכות גם בהוקרה מעבר לים, הוא מעדיף לנשוך את היד שרוצה להאכיל אותו, ולייצר פרובוקציות שהן יותר תרגילים מאשר סרטים. אין בכך פסול, מה עוד שהוא עושה זאת היטב, אבל עדיף אולי לבחור בכיוון הזה בתחילת הדרך או בסיומה, ולא בפסגת חייך המקצועיים.
אך זו הבחירה של קוסאשווילי ויש לכבדה, מה עוד שהוא הולך איתה עד הסוף וגם נושא במלוא האחריות. הרי לרגע לא ראינו אותו עוטה כובע של קוזאק נגזל וטוען שהביקורות נגדו עושות לו עוול. עתה, 11 שנה לאחר "חתונה מאוחרת" ובימי יציאתו לאקרנים של "רווקה פלוס", נותר רק לראות כיצד יוליך הלאה את חייו המקצועיים: האם ינסה להתקרב מחדש לערך הפופולרי שהיה לסרטו הראשון, או שמא ימתח עוד יותר את החבל הפרובוקטיבי של עבודתו החדשה? האפשרות הראשונה נראית כעת בלתי סבירה, האפשרות השנייה נדמית כבר בלתי אפשרית כך או כך, כל עוד הוא בשטח, יהיה מעניין.
"רווקה פלוס": האם הקולנוע הישראלי באמת וולגרי לדורותיו?
"רווקה פלוס": למה מיכל ינאי לא תרשה לילדיה לצפות בסרט?
"רווקה פלוס": איפה ומתי רואים?