פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בעקבות "רווקה פלוס": האם הקולנוע הישראלי וולגרי במיוחד?

      "רווקה פלוס" מעורר דיון על הוולגריות שלו ועל וולגריות הקולנוע הישראלי בכלל. בועז דוידזון, מאיר שניצר, נורית גרץ ואחרים מנסים להסביר

      עוד בהקרנות המוקדמות של "רווקה פלוס" של הבמאי דובר קוסאשווילי התעוררו זעקות על הוולגריות הקיצונית של הסרט. דיתה גרי, אחת מחברות האקדמיה לקולנוע, אפילו נטשה את האולם בכעס וכתבה מכתב זועם לשאר החברים שמודיע על פרישתה. גם בהקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים, הקהל ובמיוחד זה הנשי, לא קיבל את הסרט בחום ניכר מדי.

      "אם כבר מדברים על סקס בטעם רע, צריך לדבר על 'מתנה משמיים' של דובר", אומר מבקר הקולנוע מאיר שניצר. "מולו נראה הסרט האחרון, 'רווקה פלוס' כיצירה מעודנת ממש", הוא אומר. "סצינת האורגיה שם, הרופאה עם חבורת הרופאים מסביבה כולל הבמאי קוסאשווילי עצמו שעומד שם עם זקפתו העצומה - זו סצינה שמבוימת בטעם מחריד. קוסאשווילי שהתראיין כל כך הרבה פעמים על הסצינה הזאת מפרש אותה לגמרי אחרת, אבל אני כצופה שסבל את הסרט הזה פעמיים - זכותי לעמוד על שלי", מזדעק שניצר. "אנשים סולחים לו כי כמעט אף אחד לא ראה את 'מתנה משמיים'. כל מי שבא להתלונן עכשיו על הוולגריות של הסרט החדש שלו, כנראה לא ראה את הקודם, או ששכח או שנוטה לסלוח בקלות רבה מדי".

      "רק מי ששכח את 'מתנה משמיים", יכול להיות מופתע מ'רווקה פלוס'"

      בין אם תסלחו לו או לא, קוסאשווילי הוא לא הנושא של הכתבה הזו. וולגריות היתה קיימת בקולנוע הישראלי עוד הרבה לפניו. חלק מהאנשים מקבלים את זה, וחלק בוחרים להתרעם על המצב, כמו שניצר. "יש שני זרמים בקולנוע, שהם מבחינתי זרמים של וולגריזציה חברתית - לאו דווקא סקסואלית או אירוטית. הראשון הוא כמובן סרטי המתיחות. נדמה לי שהסרט הראשון היה 'ישראלים מצחיקים' ב-1978, ומפעלות צבי שיסל שנמשכו במפעלות יהודה ברקן וכל הנגזרות של סרטי המתיחות הם סמל של וולגריזציה ותסיסה של החברה הישראלית. בסופו של גם פה אנחנו מגיעים לחקר של גוף האישה עם הגברת דנוטה לאטו שהגיעה מפולין", אומר שניצר.

      "הזרם השני שאני לאט לאט מוצא את עצמי זקן טרחן שעוד מתלונן עליו זה סרטי הבורקס. היום אני קורא שנותנים פרס לאלי תבור על תסריטיו המהוללים – הוא קשור לכמה סרטים שהקצינו את התסיסה הוולגרית - נגיד 'אסקימו לימון'. התסריטאי של 'צ'רלי וחצי' ו'חגיגה בסנוקר' לא אמור לקבל לדעתי פרס ממלכתי".

      "ולומר 'כאילו' בכל מילה שנייה, זה לא וולגרי"?

      התסריטאי עצמו חושב אחרת. "לפני שמתעסקים בוולגריות, צריך להגדיר וולגריות", פותח אלי תבור. "המובן הראשוני של וולגריות זה המוניות, עממיות, שפת שוק המונית ופשטנית. במהלך השנים נוסף לזה גם חוסר טעם, ניבול פה, אי-נעימות ומבוכה. הסרטים שמשקפים את העם הוולגרי הם אינם וולגרים - הם משקפים את העם", הוא אומר. "בעיניי דיבור שכל מילה שניה בו היא 'כאילו', הוא לא פחות וולגרי מדיבור שכל מילה שניה בו היא 'פאק'. ולגבי הסקס - פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה, כבר נאמר בעבר, מה שלגיטימי במקום אחד אסור במקום אחר. כך גם עם וולגריות.

      "עכשיו ניקח וולגריות בקולנוע – בארה"ב למשל, במחצית הראשונה של המאה העשרים היה קוד התנהגות – קוד הייז. מפיקי הקולנוע נטלו על עצמם מרצון לא להראות שום דבר שנחשב אז לוולגרי. נגיד, שפשע משתלם. עירום, או ריקודים אירוטיים, שלא לדבר על יחסי מין, שימוש בסמים, הומוסקסואליות – אפילו יחסי אהבה בין בני גזעים שונים. על כל זה אבד הכלח בסוף שנות השישים ומה שהיה וולגרי במחצית הראשונה של המאה נהפך למקובל במחצית השניה. ככה גם בקולנוע הישראלי", מספר אלי תבור.

      למה זו קלאסיקה ישראלית?

      "הקולנוע הישראלי בכלל, איננו וולגרי, גם לא היה", ממשיך תבור. "יש כמובן סרטים שהם וולגרים מפני שהיוצרים שלהם עושים אותם בחוסר טעם. למשל, 'מציצים' – הדיאלוגים נחשבים וולגרים, ולמרות זאת מדובר בקלאסיקה ישראלית. סרט אמנותי שמשקף מציאות ישראלית בתקופה מסוימת בחוף מסוים".

      "בוא נזכיר את הסרטים שאני כתבתי. 'אסקימו לימון', למשל. יש את הסצינה שהפכה למטבע לשון – 'סטלה המגמרת'. לכאורה זו פורנוגרפיה – מין קבוצתי של בני נוער עם אישה מבוגרת. אף אחד לא ביקר את הסצינה הזו אז. למה? כי בועז דוידזון, שהוא במאי גאון לדעתי עשה אותה מצחיקה", משבח תבור.

      "'אסקימו לימון' זכה להצלחה עולמית בלי שחזינו זאת – ספרד, יוון, גרמניה, איטליה – שלאגר. מפיץ סרטים יהודי ממינכן בשם סם וויינר הפיץ את הסרט בגרמניה, התעשר, הפך למיליונר כתוצאה מזה והזמין עוד סרטים. אנחנו לא החלטנו לעשות סרטי המשך. כל ההמשכים, מ'יוצאים קבוע' ועד 'הרימו עוגן' היו סרטים בהזמנה. בעוד שבסרט הראשון הכל היה ישראלי, אמיתי, וויינר אמר 'לא, בשביל הגרמנים אני אשלח לכם שחקניות גרמניות עם שדיים ענקיים שמוכנות להתפשט'. עשינו סצינות אירוטיות נוראיות כי זה היה בהזמנה. זה היה לקהל הגרמני וענה לטעם הגרמני".

      עממי זה לא בהכרח גם וולגרי

      "אני לא חושב ש'צ'ארלי וחצי' או 'חגיגה בסנוקר' היו וולגרים. הם היו עממיים, אבל לא היו וולגריים. הם היו קומדיות שעשויות בטוב טעם. היה בהם שפת שוק, לא שום דבר וולגרי. הסרט 'רווקה פלוס', עוסק באישה שמנסה לשכנע גברים לשכב איתה כדי לעשות לה ילד, והוא בוים בחוסר טעם מבחיל. זה היה בעיניי סרט וולגרי. אבל סרט כמו 'הסיפור של יוסי' שעוסק בהומוסקסואליות – היה בשיא טוב טעם. זה עניין של איך עושים את הסרטים, לא הנושא שלהם. אם יש בקולנוע הישראלי סצינות וולגריות, זה רק כי הן משקפות נוכחה את ההתנהגות המציאותית של עם ישראל הוולגרי".

      בועז דוידזון, הבמאי של "אסקימו לימון", כמו גם "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי", "לול" ו"אלכס חולה אהבה", מכיר בוולגריות של הקולנוע הישראלי, אך רואה בה חלק משלם גדול יותר. "אני חושב שישראל וולגרית. הכל וולגרי בארץ. הישראלי באופן כללי הוא וולגרי", אומר דוידזון ממקום מושבו בלוס אנג'לס – לשם העתיק את הקריירה ב-1979. "אז כן, אם אתה רוצה להסתכל על הקולנוע כחלק מכל הפאזל הכללי, אז ודאי שיש בקולנוע הישראלי הרבה וולגריות. לא פחות ממה שיש בפוליטיקה, בעיתונות, בתרבות", הוא אומר.

      "אני לא יודע אם מישהו לא ישראלי יגיד את זה על ישראלים. אבל אני, בגלל שאני ישראלי, יכול להגיד את זה כי יש לי מרחק מהארץ ואני חי בתרבויות שונות קצת", ממשיך דוידזון. "אני לא אומר שזה דבר רע - זו פשוט תוצאה של המצב היומיומי ושל ההיסטוריה בארץ. באנגלית אומרים 'when you're deep into the shit it's hard to see' - אנחנו עמוק בוולגריות. הקולנוע הוא רק פריט קטן. אבל מתוך הוולגריות הזאת צומחים גם יופי, פיוט ושירה – הכל".

      זה וולגרי או אולי תקופתי?

      "הסצינה של 'סטלה המגמרת' – היא וולגרית? שניצר אמר בזמנו שהסצינה הזו היא מאוד פוגענית בגלל שהשחקנית היתה רומניה ושאני, על ידי שימוש בה, בעצם יצאתי גזעני ואמרתי שכל הרומניות נימפומניות. זה דיבור דבילי ומטומטם. לזה אני קורא וולגריות", הוא אומר. "זה שהטבע ברא אותנו בצורה כזאת שבגיל צעיר מאוד כל הבחורים, ההורמונים שלהם מתפרצים וכל מה שהם רוצים לעשות זה סקס – זה לא וולגרי. זה האמת של החיים".

      בכל מקרה, שניצר לא חוזר בו. "בעיניי, אין סיבה שהמין האנושי דווקא יבליט ביצירותיו את הפן הזה", הוא אומר. "אבל זה בלתי נמנע כמעט תמיד כי ככה תפיסת העולם של הבמאים. חלק מהפעמים הם ממקמים אותם בהקשר צבאי – למשל, אורי ברבש ב'אחד משלנו' – סצינת זיון בעמידה במשרד הצבאי. עד היום אני לא יודע אם הוא התכוון לתקוף את הקצונה או שהוא נכשל כי הוא לא הצליח לעצב סצינה נכונה", הוא אומר. "זה נתון לפרשנות של הצופה. אני יכול להגיד שסצינת הנפיחות ב'קומפוט נעליים' של יהודה ברקן היא בין הגרועות שאפשר לחלום עליהן. מצד שני יכול לבוא יהודה ברקן ולהגיד 'מה פתאום, אני הנצחתי הווי של מילואים בשנות השמונים'. הכל נגזרת של ויכוח".

      ואולי הוולגריות בכלל היגרה לטלוויזיה?

      נורית גרץ, הסופרת וחוקרת הקולנוע מובילה אותנו בחזרה לימינו עם הסבר איך השתנו היחסים בין הקולנוע לטלוויזיה הישראלית: "אולי היום, כשהטלוויזיה כל כך וולגרית, הקולנוע מציב את עצמו נגדה. בקולנוע יש איזה נסיון להתנער מהוולגריות. אני חושבת שלנו היום יש יותר פתח לשחק בקולנוע שלנו בין איכות לכמות. קל יותר לפלס דרך בגלל איזושהי סוג של גלובליזציה, המסגרות הלאומיות נהיות פחות קשוחות היום".

      ובכל מקרה, גרץ לא מתרגשת או מוקיעה באופן מיידי את השימוש בוולגריות. "אולי לא כל וולגריות היא דבר שלילי", אומרת גרץ, "הוולגריות ב'מציצים' היתה גם סוג של ביקורת של חברה. בכל סאטירה יש וולגריות, כביקורת. היתה המון וולגריות בסרטי הבורקס ובקומדיות של התקופה ההיא – באו לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר. היום זה קורה בטלוויזיה".

      פסטיבל ירושלים 2012: "רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי מעורר סערה
      פסטיבל ירושלים 2012: אל תזדרזו לצלוב את דובר קוסאשווילי

      לעמוד הסרטים הישראלים של וואלה VOD