בום על קולי התגלגל על פני הארץ מקצה לקצה: היה זה הצליל המצטבר של אלפי טוקבקיסטים הולמים באגרופיהם על המקלדת, כשג'קי עפה בשלב הראשון של הגמר. איך. הכיצד. מדוע. האמנם. מלכת החן של ישראל, האישה שדגים יתאבדו בשמחה על המחבת שלה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו יושב על ראשה ומזיז את ידיה כשהיא מבשלת, איננה עוד. נגוזה אל עולם שכולו פליטי ריאליטי מצחיקולים שפעם אהבנו לעשות חיקויים שלהם.
ומילא זה שהטוקבקיסטים איבדו את פנינת הישראליות היהודית החמה של התוכנית, תראו מי נשאר להם עכשיו. "גוי לשעבר וערבייה, מה קורה למדינה הזאת", התייפח מגיב אכפתי בפייסבוק, והשאר הצטרפו למקהלת הדמעות, מה נהיה מאיתנו, פעם רק היהודים ידעו לבשל וראו לאן הידרדרנו. מכתירים את שני אויבנו הגדולים ביותר הגרמנים והערבים לאשפי בישול! אומרים להם כל הכבוד וזורקים עליהם קונפטי! אבל בשואה לא היה מי שיזרוק עלינו קונפטי, נכון? בשואה אם זרקו עליך קונפטי אז הוא היה מזכוכית ונפל מחלונות בליל הבדולח. והערבים מתי הם הכתירו אותנו אי פעם למאסטר שף, הא? על זה לא חשבתם, הא?
אבל בואו נחזור רגע לתחילת הגמר, כשעדיין לא השחתנו את יסודות הציונות ולא הבאנו לחורבנה של מדינת ישראל. התוכנית נפתחת במצגת שקופיות מרגשת שנלקחה מסדנת מוטיבציה במקום העבודה, עם תמונות המתמודדים המלוות כתוביות כמו "מקוריות!", "תעוזה!", "השראה!", "נחישות!". לאחר שהתרשמנו מכל המילים המלהיבות, נשלחים שלושת הפיינליסטים לרקוח את מנת תחילת-הגמר שלהם.
השלב הראשון: שלוש מנות
חומר הגלם של המנה הראשונה הוא שיערות קדאיף, מה שאומר שהמנות של כולם נראות כמו מסנן הכיור של פומיקי. קדאיף זה לא החומר הכי מגרה בעולם, ולבנו מחסיר פעימה כשג'קי מפשלת איתו. "זה שמן בשמן בשמן", פוסק רושפלד, ואייל מסכים: "החומרים נכנסו לטיגון כזרים ונפתחו כזרים". תום עושה משהו שרושפלד קורא לו "פיאה נוכרית". סלמה מקבלת את רוב הנקודות.
חומר הגלם של המנה השנייה הוא עוף, ותום נזכר במתכון ישראלי מפורסם של מיונז עם פירה אבוקדו, דפאק. ג'קי זורה אבקת סוכר (?!) על פסטיית העוף שלה, אך הוא יוצא לה יבש מדי. רק לסלמה יוצא "מהמם". הולך ומסתמן כאן מהפך.
המנה האחרונה מבוססת על משמשים. תום עושה "קווארקבלשן!", שזה משהו גרמני כמו שהבנתם מהצעקה, וסלמה קטאייף. ג'קי נתקלת בדילמה דתית והולכת על קינוח פרווה, סורבה משמש. השופטים אוהבים את ה"קווארקנגבוגנבלאגשטט!!!" של תום, אבל לא את זחלילי המשמש הרטובים של ג'קי. וכך, לנגד עיניהם הנדהמות של עשרות סועדי הגמר שבאו לזלול ג'קי אותנטי, מודחת המתמודדת החזקה של העונה. איך. מה. הכיצד. מדוע. האמנם. הקב"ה נרדם על משמרתו, פעם שנייה במאה האחרונה. "תתבישו לחם", זועקים הטוקבקיסטים. וכך נותרו שניים.
השלב השני: מנת הגמר
שלום. לכם וברוכים. הבאים לשלב האחרון בתוך. נית הגמר. אני חיים כהן ואני. קורא את. הטקסט שלי מתוך. הפרומפטר בקצב הידוע. רק לי. וכעת נע. בור ליש. ני המתמו. דדים האחרו. נימשלנו: סל. מה. תום!
וכך מתקינים סלמה ותום את מנות הגמר שלהם. בלי מגבלות של משימה, הם יכלו בעצם להמציא אותה מבעוד מועד בבית ולהתאמן עליה עד הגמר, כך שקשה לכסוס ציפורניים למול התהליך הזה. למרות זאת סלמה מצליחה איכשהו להרוס את תבשיל הבשר והירקות, בעוד תום כהרגלו פורס את תפוחי האדמה עם מד-זווית משוכלל מסוכנות החלל ומטגן אותם ב-169 מעלות ותשע עשיריות. השופטים טועמים ופוסקים: המאסטר שף של ישראל הוא תום. 40 שנה תעינו במדבר, 2,000 שנה נמקנו בגלות, 60 ומשהו שנה בנינו את המדינה ובסוף בא איזה גרמני ולוקח לנו את כל התהילה. אנטישמים כולם.
והקונפטי צונח על המנצח כמו גשם של מסמכי גיור, וקליטת העלייה הושלמה. אחינו אתה כעת, אחינו הגבוה והמוזר שנראה כמו "דוד פסח" מפרפר נחמד. כולם מתחבקים, ואז מגיע תורן של שלוש האמירות המרגשות ביותר שסוגרות את הערב: תום שאומר לאשתו "היום אני גהה להגיד לך שאת נשואה למאסטר שף של ישראל"; סלמה שמבקשת "שיהיה כיף לכולם"; וחיים כהן שמסכם בדמע: "מיד אחרינו תוכנית מיוחדת של 'אנשים' כל מה שרציתם לדעת על גלית גוטמן ויואב לימור!". מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה.
פינת השופטים
"קשה לי לסבול את המנה הזאת, היא סובלת מטעמים חלבוניים ערומים" (אייל על החזה עוף של תום. לעזאזל איתכם חלבונים, תתלבשו!)
"כל המנה צועקת 'חם, בואי תיכנסי, תנוחי, תירגעי'" (מיכל רוצה לנמנם בתוך המקלובה של סלמה)
"הדבר הרע היחיד שיש לי להגיד על זה הוא שזה רחוק ממני" (רושפלד על הקווארקבלשן של תום)
"אם אלוהים הוא זה שיצר את חומרי הגלם הוא מחייך מהצד" (אייל שני על מנת הגמר של תום. לא סתם מחייך, גם מוסיף "טיהי")