רגע אחד בקריירה המפוארת של שמוליק קראוס הציג את הדימוי היפה ביותר שלו: ב-1978 הוא גילם את התפקיד הראשי בסרט "סוסעץ" של יקי יושע על פי ספרו של יורם קניוק, עמינדב סוסעץ, אמן אבוד וללא דרך המחפש את מקומו בעולם, שמחליט לעשות סרט על עצמו ובסוף שורף אותו. שיר הנושא היפה שקראוס הלחין, התפרסם דווקא בביצוע של זמר אחר - אריק איינשטיין הגדול, שהשירה שלו הולבשה על טייק שירה של קראוס, ממנו נשארה רק השריקה המפורסמת. כך כנראה נזכור אותו, בהוראות הבימוי העצמיות האלו: "הפנים - הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת - ועכשיו לאט לאט לחייך. בן אדם, תתאמץ עד הקץ, קצה הדרך - הן סוס עץ, תהיה או תחדל. זאת הדרך שלך, כן ניסית אחרת. ושמעת את צחוק הגורל".
קראוס, בראש ובראשונה, הוא אביהם הגאה של הפופ והרוק הישראליים. היו שעשו רוק לפניו, והיו מלחינים וזמרים גדולים ממנו, אבל בסופו של דבר הוא זה שחתום על המהפכה הגדולה של החלונות הגבוהים עם זוגתו דאז ג'וזי כץ ואריק איינשטיין ב-1967, אלבום פופ ישראלי הרמוני ששינה כל מה שקרה במוזיקה הישראלית לאחר מכן. קראוס היה זה שהלחין את כל שירי האלבום, מ"אינך יכולה" "יחזקאל", ו"כל השבוע לך" ועד ל"הבובה זהבה" ו-"זמר נוגה (התשמע קולי)" של רחל המשוררת (אולי השיר הגדול ביותר שקראוס הלחין בקריירה הארוכה שלו). קראוס וכץ היו מהדמויות הבולטות בחבורת לול שהתגבשה סביב איינשטיין ואורי זוהר (שקראוס שיחק גם בסרטו "חור בלבנה"), וכך הוא היה מעורב גם באלבום הרוק החלוצי "פוזי" של איינשטיין, ודרך כץ בפרויקטים בולטים אחרים של שנות ה-70 - כיף התקווה הטובה והטוב הרע והנערה. כמה מההפקות האלה היו לגשר שאפשר את החיבור מימי שירי ארץ ישראל לעידן הפופ והרוק החדש, ולקלאסיקות הגדולות של התקופה.
קראוס, בחייו וביצירתו, שהגבולות ביניהם היו מטושטשים לא פעם, היה איש טוטאלי, קיצוני, קופץ מרכ?ו?ת לסערה, צועק ומקלל וחלש ואוהב, מוציא להיט ענק, נעצר ומתאשפז לאחר התקף זעם. לאורך כל קריירת הסולו שלו נע בין הקטבים האלה, אגדה טרגית במיטב המסורת של כוכבי הרוקנ'רול הגדולים. ניצוצות החיות שלו וההתנגשויות שלו עם העולם הובילו גם לכמה משיאי יצירתו - אלבום המופת "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" שנולד כשישב בכלא, או אחד השירים הראשונים שלו כסולן, "לוח וגיר" הפרובוקטיבי.
אבל היה גם מי שספג את המהלומות האלה: האשה שאיתו ג'וזי כץ, אם ילדיו ואשתו לשעבר, ושותפתו לרגעיו היצירתיים הגדולים. קראוס, אמן גדול, היה גבר מכה, אלים ולא צפוי, וצד זה של חייו יכתים לנצח את הקריירה המפוארת שלו. כץ, לפני שארזה את המזוודות ועזבה את ישראל לתקופה ארוכה, הגיעה איתו ללא מעט רגעים גדולים משותפים, וביניהם גם אלבום משותף משירי מרים ילן-שטקליס. גם רגעי הסולו הגדולים שלה קשורים בקראוס, מ"ימי ראשית הקיץ" שהלחין, "אצלי הכל בסדר" ו"מה אתי" שיצר עם אחרים ועד ל"אני סולחת", שיר הקאמבק שלה שכתב גלעד שגב בהשראת יחסיה עם קראוס. מערכת היחסים הסוערת הזאת, המוזיקלית כמו גם הפרטית, הייתה לאחד משיאיו של קראוס המנוח, אהבה גדולה ולעולם מזוהה עמו.
והייתה גם רכות, רכות אמיתית, והכאה על חטא. זו נראתה בשירים שכתב לו שותפו הגדול השני, יענק'לה רוטבליט, שהיטיב כל כך לכתוב את קראוס ועליו. רוטבליט ליווה את קראוס עוד מימי לול ועד לסוף ימיו, כחבר וככותב, ולמעשה כתב את הרוב המכריע של שירי קריירת הסולו של קראוס, ובהם השירים הגדולים - "אם", "איך עושים תקליט", "איך שגלגל מסתובב", וגם שני שיריו הגדולים ביותר של קראוס כסולן: שירי המסע, ההשלמה וההכרה, "אחרי 20 שנה" ו"רואים רחוק רואים שקוף". הקשר הזה המשיך עם קראוס גם אחרי ההקלטות האחרונות שלו, עד בוא הדרך אל סופה.
הפרק המסיים בקריירה של שמוליק קראוס הוא אולי אלבומו המיוחד ביותר, וגם הנשכח ביותר. ב-2003, לפני עשור בדיוק, הוא הוציא את האלבום "יום רודף יום", כולו לחנים שכתב למילים של רוטבליט, וכולם משקפים את מבטו העצוב על חייו וסביבתו, על חברים שכבר אינם, אהבות שלא שישובו, זמן שלא ייסוב לאחור, ופרידה אחר פרידה. אחד השירים היפים באלבום, לצד הבלדות המרגשות, היה דווקא "על ענף רענן" השובב, מסע חייו של עלה עד לסופו בו הוא נפרד מידידיו "ויוצא לרחף אל מסע הסיום, לאן שהרוח לוקחת". זה היה הקליפ האחרון שהוציא בימי חייו.
ואולי הרגע הגדול שם היה דווקא השיר האחרון באותו אלבום, ואחד השירים הבודדים שקראוס גם כתב לו את המילים בימי חייו. "זה קורה", שקראוס כתב בעקבות מות אביו וניתן על פי האגדה לאריק לביא תמורת מצלמה, הוקלט לאלבום הזה בפעם הראשונה על ידי קראוס עצמו. סגירת המעגל האחרונה עם הדרך הארוכה בביצוע הגדול מכולם. שמוליק קראוס, אמן נפלא ומרגש והאב הגדול של הרוקרים הישראלים, איש סוער, קשה ומאני דפרסיבי, עשה לצד יצירות מופת גדולות הרבה טעויות לאורך הדרך הארוכה שעבר, וסיים את חייו בבדידות והסתגרות. את הדרך שלו בחר לסיים במילים: "ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל, אבל בן אדם, זה קורה".