מי שמסתכל בתוך חוברת השירים המושקעת שמלווה את אלבומה השביעי של להקת הדג נחש, "זמן להתעורר", יכול להביט בשורת תמונות מבוימות עם מכנה משותף אחד. בכולן מופיעות דמויות עם כיסוי עיניים, כאילו הן חיות מתוך שינה. על עטיפת האלבום, לעומת זאת, מוצגות עיניים המביטות היישר אל המסתכל בהן. הגיע הזמן להתעורר, אומרים לנו חברי הלהקה, לפקוח עיניים לרווחה, להסתכל סביב על המתרחש. תוך כדי צפייה בעיניים הללו, עולה בזיכרון רגע קולנועי מסוים אחד סצינת הסיום מתוך סרט הסמוראים היפני המצוין "זטואיצ'י": לאחר שהמעסה המתחזה לעיוור לאורך הסרט חשף את זהותו, הוא נתקל במפתיע באבן ומועד. עיניו נפקחות, וקולו נשמע אומר: "גם כשעיניי פקוחות אינני רואה דבר".
נפתח בעובדות שאין עליהן עוררין: הדג נחש היא הלהקה החשובה, המצליחה והמשמעותית ביותר בישראל של העשור האחרון. במשך שנים, ואלבום אחר אלבום, שאנן סטריט, גיא מר, יאיא כהן אהרונוב, דודוש קלמס, משה אסרף ושלומי אלון הצליחו לזקק שילוב ייחודי, ערכי ומקורי של השפעות מנוגדות לכאורה - היפ הופ, רוק ישראלי ומוזיקה מזרחית - ללא ויתור על אמירה טקסטואלית, גם אם עמומה לעתים. כך הלהקה הצליחה לכרות ברית עם קהלים שונים, דתיים ירושלמים וקיבוצניקיות, ימניות ושמאלנים, צעירים שאהבו את המוזיקה ומבוגרים שהתחברו למסר. הקונצנזוס של הלהקה מאפשר לראות אותה ואת שיריה כמשקפים חתך די רחב של ישראלים, יש שיגידו דור. ההגעה למעמד הזה היא הישג עצום אך גם מחייב. ב"זמן להתעורר", יותר מתמיד, נראה כי הם מודעים לכך.
אפשר לראות זאת, וללמוד עוד כמה דברים על הדג נחש, מהשיר "פזמון", אחד הקטעים הטובים באלבום, בו גיא מר מגולל את סיפור הלהקה, כולל אזכורים לשירים ולרגעים בדרך שעשו חבריה מתחילתה ועד היום. "קשה לי להאמין... אז אני קולט את גודל ההישג" הוא שר. בשיר אחר, "מבסוט" (עם דקלון), סטריט שר "מוזר לי שאתן רוצות להצטלם איתי". האזכורים לילדים, למשפחה לאורך האלבום, וגם העיסוק הפוליטי והחברתי, מציגים תמונה בוגרת מתמיד של הדג נחש.
הדבר המעניין השני ב"פזמון" הוא שמו והחלק המרכזי שבו: "פזמון - תרימו את הידיים באוויר/ פזמון - כל אחד יכול את זה לשיר/ פזמון - תמיד צריך מזה יותר/ פזמון - אז איזה כיף שזה חוזר". הרגע הדבילי להדהים הזה מאפיל על הראפ השנון והאינטליגנטי שבבתי השיר, והמאזין נותר רק "עם תרימו את הידיים באוויר". זה פרדוקס אופייני לדג נחש, איך שפזמון אינפנטילי מעמיד בצד מסרים שהולכים לאיבוד בחגיגות הFאנק והריקודים, פרדוקס שהדוגמה המופתית ביותר שלו היא בשיר "אני מאמין" באלבום הקודם, שבו באופן מודע הוצב אחרי שורת טענות בטקסט בוטה באופן יחסי המשפט "וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת". מיותר לציין מה נשאר מהשיר.
אולי הרגע שבו הלהקה הפנימה את מלוא חשיבותה קשור באירועי המחאה החברתית. הדג נחש אמורה הייתה להיות להקת הבית בשדרות האוהלים, בין המסרים החיוביים, בין קבוצות שונות שצעקו "די". אבל שמם נקשר אז בטענות מצד המוחים על כך שסירבו לבוא להופיע בתחילת אירועי המחאה, והם חטפו קצת אש. בסופו של דבר הם הופיעו בהפגנת המיליון בכיכר המדינה בתל אביב. "זמן להתעורר", ובמיוחד שיר הנושא שלו ("לחברי המחאה נשחרר מחמאה כי הם חותרים להקלה לתיקונה של העוולה... גיבור האוהל עוד יחזור"), מתכתבים עם אירועי אותו הקיץ, בהמשך לשורת אמנים אחרים שעשו זאת השנה - ג'ירפות, פונץ' ולוס כפרוס (אולי נקרא לזה רוק אנ' רוטשילד).
לדג נחש יש זכויות רבות על שירי מחאה ישראלים, ז'אנר נכחד ונעלם שהיא לא מפסיקה להתעסק בו, ועדיין, וזה תמיד היה אחד ממוקדי הביקורת הקשה: המחאה של הדג נחש הייתה כמעט תמיד מחאה עמומה עם מסרים עמומים. אלה תמיד מסרים כמו "השיטה דופקת אותנו", "התשקורת" ו"למה אנחנו לא יכולים פשוט להסתדר ביחד". שירי הדג נחש הם כמעט תמיד המנוני פיל גוד, מהסוג שיגרום למאזינים כולם, באשר הם, להרגיש טוב עם עצמם על הזדהותם עם מסרים חיוביים, ואז לרקוד כי "זה לא מזיז לאף אחד את התחת". החולשה הזו ניצבת איתנה גם באלבום הזה, וגם בחירה אמיצה לשיר טקסט מעורב בשלוש שפות מרגישה כמו לא יותר מאוסף של סטיקרים מחוברים לכדי שיר.
על ג'ינגל הניהיליזם "מפלגות ישראל" והתזמון האומלל של שחרורו רגע לפני שיאה של מערכת הבחירות האחרונה כבר נכתב כאן, אבל חשוב להזכיר את מאיר אריאל הגדול, כותב הטקסט (ויסלחו אוהביו הרבים - מדובר באחד החלשים בקריירה של אחד מגדולי כותבי שירי המחאה הישראלים), משום שהדג נחש שיבצו באלבום, ברצועה משל עצמה בשם "מאיר מעיר", הקלטה של אריאל מדבר לקהל עם גיטרה, ככל הנראה על השיר. הבחירה של הדג נחש לכבד את מקורות ההשראה שלה, אמנים ותיקים מקצוות שונים (באלבום הזה אלה גם טריפונס, דקלון ויצחק קלפטר, ובעבר רבים אחרים כאהובה עוזרי ומזי כהן) היא ראויה להערכה ועושה חסד לכל הצדדים, אבל משהו בבחירה הזאת - להשמיע את קולו ברצועה בה חברי הדג נחש לא משתתפים כלל - מוזר. ה"אירוח" של אריאל באלבום, שנעשה בידיעת המשפחה כמובן, מרגיש מעט מאולץ, לא קשור, מעין התקשטות בנוצות זרות. אולי כשבחרו את תמונת העטיפה חשבו על "וגלוי עיניים" של אריאל (ואולי, בלי משים, גם על "דאווין של שיר מחאה").
בדרכו, "זמן להתעורר" שונה מאלבומים אחרים של הדג נחש בכך שהאווירה שלו רגועה באופן יחסי, והא הרבה פחות Fאנקי מקודמיו. יש קצת אוטו-טיון, ועוד כמה כיוונים חדשים, לצד הנוסחה הוותיקה. אולי זה הילדים והמשפחות, אולי עצירת נשימה לאחר שכבשו את פסגת ההצלחה. להיטים אמנם ישנם ("יום שישי" עם קלפטר, למשל או "הכל יסתדר" עם פלד המצוין) אבל שיא חדש לא נרשם. זאת אותה הלהקה בקצב קצת איטי יותר, לאו דווקא באלבום משמעותי במיוחד. מה שאפשר לעשות הוא להסתכל על אותו דור של ישראלים שעיצב אותו ומיוצג בו (והרי כבר טענו שהדג נחש היא קולו של הדור הזה): דור שנמאס לו, אבל לא בטוח ממה, שמרגיש שחרא לו אבל בעיקר רוצה שיגידו לו שהכל יסתדר, דור שכבר רואה עוול ממשי, אבל לא יודע למצוא את הדרך לתיקון העולם. דור שרוצה שיעזבו אותו באמא שלו. לא בטוח שגם כשהדור הזה יתעורר ויפקח את עיניו - כי באמת הגיע הזמן - לא יגלה, כמו זטואיצ'י הסמוראי, שהוא עדיין לא רואה דבר.
מה חשבתם על "זמן להתעורר"? ספרו לנו בפייסבוק