"וולברין" החדש: סרט גיבורי-על מצוין ומפתיע לטובה

כבר שנים שהוא טוען שהוא רק רוצה שיעזבו אותו לבד, אבל אנחנו לא מניחים לו. וולברין נועד להיות זאב בודד: נודד בעולם, ארוך שיער ולא מגולח, מיוסר על ידי חרטות, לא מתקשר, לא גיבור – אבל עדיף לא להרגיז אותו ולהעיר את החיה. לצערו, הסרטים אף פעם לא השאירו אותו לבד: הוא תמיד נאלץ להיות חלק מצוות, או לעשות בייביסיטר לחבורת ילדים. אפילו בסרט הקודם שהיה אמור להיות מוקדש לו ולו בלבד, "אקס-מן המקור: וולברין", פתאום דחפו לו מיליון ושניים מוטנטים אחרים ועלילות משנה מיותרות. לכן, אף שמדובר בדמות שכיכבה כבר בארבעה סרטים, "וולברין", הסרט החדש (שהוא לא "וולברין", הסרט הישן. לא שזה מבלבל או משהו) הוא הפעם הראשונה שבה וולברין סוף סוף מקבל באמת את הבמה לעצמו.


עוד בנושא:
יו ג'קמן: ”לא כאב לי להפסיד את האוסקר”. ראיון
”הסרט הקודם היה מאכזב”: ראיון עם הבמאי החדש של ”וולברין”

ונחשו מה – זה די מגניב. זה לא מפגש פיסגה, לא סוף העולם, לא רגע היסטורי בתולדות סרטי הקומיקס, לא הסרט הכי בומבסטי של הקיץ – אבל סרט אקס-מן מוצדק ומגניב בהחלט. הוא לא נושא עליו את העול של סיפור-מקור אוריבוט, שהיה מחייב אותו לספר שוב את כל תולדות וולברין, וכך מאפשר לו להיות סיפור כמעט עצמאי, עם התחלה וסוף. היכרות מוקדמת עם וולברין ועולם האקס-‏מן תעזור, אבל היא לא הכרחית להבנת הסרט. ביחס לסרטי קומיקס אחרים, אפשר כמעט לקרוא לו "אינטימי", ככל שזה אפשרי עבור סרט הכולל נינג'ות ורובוטים מאדמנטיום. ‏‏ובכל זאת, יש כמה קריצות לסרטי אקס-מן מהעבר והעתיד: מעריצי הסדרה ירצו להישאר לשבת בזמן הקרדיטים.‏

בזמן מלחמת העולם השנייה, לוגן-וולברין היה שבוי בסביבות נגסקי. בזמן שהעיר נמחקה מהמפה, הוא הציל חייל יפני צעיר בשם ישידה. משהו כמו 70 שנה מאוחר יותר, ישידה הוא האיש העשיר ביותר ביפן, שולט על אימפריה כלכלית, ועומד למות, כשבני משפחתו כבר מתקוטטים על הירושה. הוא מזמן את לוגן ליפן, כדי להודות לו על כך שהציל את חייו כל כך מזמן, ולהציע לו תמורה צנועה: היכולת למות, דבר שוולברין, כידוע, מתקשה בו. במפתיע, לוגן דוחה את ההצעה הנדיבה, אבל – כי ככה זה כשמסכימים לעשות טובה לחבר – מסתבך בקנוניות משפחת יאשידה, הכוללות בנים, נכדות, רופאה בלונדינית, פוליטיקאים, יאקוזה ונינג'ות.

משום מה נראה שדווקא יפן, מדינה שספגה כמה מנות של ‏קרינה, דלה באופן מפתיע במוטנטים. זה בלי ספק סרט האקס-מן עם המספר הקטן ביותר של דמויות ‏מוטנטים עד היום. ומכיוון שאין לו הכרח להקדיש זמן לעשרים דמויות קומיקס שונות ולהציג את כוחותיהן, וולברין חופשי לבלות יותר זמן עם שתי בנות יאשידה – יוקיו (רילה פוקושימה) בעלת השיער האדום הזרחני והכשרון לחרבות סמוראים, ומריקו (טאו אוקמוטו) היורשת לאימפריית יאשידה. הוא מפתח עם כל אחת מהן זוגיות מסוג שונה, ושתיהן מטופלות באופן לא עמוק במיוחד – בכל זאת, זה קומיקס כאן – אבל נעים. לוולברין יש גם שפע של הזדמנויות לשלוף טפרים ולהפגין את כישורי הלחימה שלו. קרבות החרבות והטפרים מצוינים, וסצינה מגניבה בתכלית אחת מתרחשת על גגה של רכבת-קליע.

הסרט קצת חלש בגזרת הנבלים: הם גנריים למדי ולא מאוד מעניינים. בנוסף - לעזאזל, על איזה סרט הקיץ הזה לא היה צריך לומר את זה? - הוא סובל מעלילה מסובכת מדי שמנסה להפתיע באמצעות יותר מדי טוויסטים, עד שקשה לעקוב וגם לא אכפת למה דמות א' מנסה להרוג את דמות ב' בכל רגע נתון. הנינג'ות שבסרט נמצאות שם ככל הנראה רק כדי שבסרט יהיו נינג'ות – מטרה נעלה כלשעצמה, אין להכחיש, אבל קשה למצוא לקיומן הצדקה בתסריט.

לסדרת האקס-מן על ספיחיה היו עליות וירידות, אבל לאחרונה נראה שהיא נמצאת שוב במגמת עליה. "וולברין" הוא לא שיא הסדרה, אבל הוא פרק מוצלח ומבדר שמצליח לתקן חלק ממה ש"אקס-מן המקור: וולברין" קלקל. דווקא כשסרטי קומיקס נוטים יותר ויותר לכיוון שיתופי פעולה (באטמן נגד סופרמן! הנוקמים! האקס-מן הזקנים נגד האקס-מן הצעירים!), הוא מוכיח שלפעמים כל מה שצריך זה מופע סולו טוב.