ספטמבר הגדול כבר כאן, והאמת חייבת להיאמר: עד כה הוא לא ממש מצליח לקיים את ההבטחות שפיזר בנדיבות. מיד לחדשות בהרחבה, אבל השורה התחתונה היא שסינגלים מצוינים שיצאו בחודשים האחרונים והיו אמורים להיות הרמה לאלבומים המלאים, משמשים (ביותר מדי מקרים) בתור גלים נדירים בים שקט מדי, בניגוד למגמה המבורכת של 2013 עד כה, שהייתה שנה של אלבומים ולא של סינגלים. משזה נאמר, יש סיבות לאופטימיות זהירה: החדשים של ארקטיק מאנקיז וקינגז אוף ליאון יגיעו בהמשך החודש, ועוד לפני - אלבום אחד שזוהר מעל כל השאר.
Volcano Choir Repave
לא מפתיע שמי ששוב מציל את העסק בשביל כולם הוא ג'סטין ורנון, הפעם לא כבון איבר אלא כחבר בפרויקט הצד שלו Volcano Choir. ואולי צריך לדייק - זה אמנם לא אלבום שלישי של בון איבר, אבל בגדול זה לגמרי כן. מי שמוצא את עצמו חוזר שוב ושוב ל"Bon Iver", מהאלבומים הטובים של השנים האחרונות (ואלבום השנה של קורדרוי ב-2011), יקבל כאן מזור לגעגועיו. שיתוף הפעולה השני בין ורנון ולהקת Collections of Colonies of Bees פחות עדין ויותר מורכב בגישה המוזיקלית שלו מאשר האלבום ההוא של בון איבר. ורנון גם מציג מנעד ווקאלי רחב יותר מהפלצט המוכר (יש רגעים שבהם הוא נשמע כמו לאונרד כהן), ואולי חלק משמונת השירים לא באמת הולכים עד הסוף כשהם צריכים, אבל לגמרי מדובר ביהלום מרחיב לב שבא משום מקום, בטח אחרי שוורנון אמר שהוא לא יודע מה יעלה בגורל בון איבר. טקסטואלית, ורנון ממשיך ללכת על הגבול הלפעמים-לא-דק בין אבסטרקטיות לנהירות אפילו בוקובסקי נותן כאן הופעת אורח והמוטיב המרכזי הוא שינוי והצורך לחשב, או בעצם לרצף, מסלול מחדש. ורנון הפך מסוד אינדי כמוס יחסית לכוכב זוכה גראמי ומשת"פ של קנייה ווסט כמעט בן לילה. תשאלו את קורט קוביין מה זה יכול לעשות לבנאדם. הבחירות מחיות הנפש שוורנון עושה נותנות תקווה שגורלו - וגורלנו - יהיו שונים.
Nine Inch Nails Hesitation Marks
ועכשיו לאלבום שקצת משקר. בתום האזנה ראשונה לחדש (והארוך מדי) של טרנט רזנור הרושם שמתקבל הוא של קאמבק מפואר. "Hesitation Marks" הוא אלבום נוצץ, מופק לעילא כמובן, שנמשך הרבה יותר לעולמות האלקטרוניקה המועדונית מאשר ליקומי האינדסטריאל שהפכו את רזנור לאביר אפל בתחילת ואמצע שנות ה-90. אתה מקשיב לאלבום הזה ובא לך לרקוד. יש רגעים שבהם אתה באמת רוקד, או מוצא את עצמך שר שיר שלוש שעות אחרי. אבל בסוף זה נשאר שם, במים הרדודים האלה. רזנור אפילו לא מנסה לצלול עמוק. יש שיגידו שהוא אף פעם, לאורך כל שבעת האלבומים הקודמים של ניין אינץ' ניילז, לא סיפק מוזיקה לראש אלא בעיקר לבטן - כועסת, עצבנית, דחוסה, חייתית - ומי שאהב את זה יקבל את מבוקשו גם הפעם, אף אם בגרסה מעט פופית יותר. אלא שכמעט 20 שנה חלפו מאז שכולנו צעקנו שאנחנו רוצים לזיין אותך כמו חיה. רזנור תכף בן 50, אבא לשני ילדים קטנים עם אוסקר בארון על הפסקול ל"הרשת החברתית" ולוק מפחיד של בודי בילדר, ולמרות שבראיונות מעניינים איתו שהתפרסמו לאחרונה הוא טוען שהוא מפויס ולכן גם המוזיקה שלו פחות בומבסטית, באלבום הזה הוא נשמע כאילו הוא עדיין כועס על מישהו או על משהו, והכעס הזה מיתרגם טקסטים קלישאתיים וילדותיים. בשביל זה לא צריך גרסת 2013 של ניין אינץ' ניילז, יש את אביצ'י. "Hesitation Marks" הוא מסע לא פשוט עם כמה תחנות אפקטיביות, בראשן הסינגלים "Come Back Haunted", "Copy of A" ו"Everything", אבל בסוף ההרגשה קצת חלולה, מלאכותית והססנית.
והנה חלק ראשון בסרט קצר על סיבוב ההופעות המסקרן והמאוד ויזואלי של NIN, למי שרוצה להבין קצת יותר את רזנור, גרסת אינדסטריאל של יאיר לפיד.
Okkervil River The Silver Gymnasium
ומעולם הסינתי המתכתי של טרנט רזנור בחזרה לשנות ה-80, אל העיירה הקטנה מרידן שבניו המפשייר, שניצבת בגאון במרכזו של אלבומם החדש והשביעי של אוקרביל ריבר. "The Silver Gymnasium" הוא מכתב אהבה שותת דם ונוסטלגיה של וויל שף, מנהיג הלהקה, למקום שבו הוא נולד וגדל, המקום שצרוב במי ובמה שהוא, גם שנים אחרי שעזב והפך למוזיקאי מוערך ומצליח. והמכתב הארוך והמושקע הזה כובש אותך מהצליל הראשון וסוחף אותך אל בין דפיו, שולח אותך לסיבוב אוטומטי במחוזות ילדותך שלך, בין זיכרונות מודחקים ושמות ופרצופים שהשארת מאחור. שף הוא משורר מוכשר ומדויק, והמוזיקה שלו ושל חבריו עוטפת את המילים שהוא כותב באווירת חופש ממכרת. האלבום הזה של אוקרביל ריבר הוא אלבום מאוד אמריקאי, והשמות ספרינגסטין, ארקייד פייר (כן, הם קנדים) וגראנדדי עולים לא פעם במהלך ההאזנה. נהדר.
והנה טיול בעיירה עצמה דרך המפה המושקעת שמלווה את האלבום:
Babyshambles Sequel to the Prequel
איפה שוויל שף לוקח צעד קדימה ברגש, פיט דוהרטי לוקח צעד אחורה, מה שהופך את האלבום החדש והשלישי של בייבישמבלס ליצירה אפאתית. ההתחלה עם "Fireman" ו"Nothing Comes to Nothing" דווקא מבטיחה, אבל בהמשך מחכה קולקציה כמעט לא קשורה של שירים בינוניים ובעיקר חסרי משקל ואופי. דוהרטי היה אמור להיות עכשיו או דמות מאוד משמעותית במוזיקה הבריטית או מת. הוא לא זה ולא זה. מי שהתחיל בתור גרסת שנות האלפיים של סיד וישס, הילד הג'אנקי מהליברטינז שיוצא עם קייט מוס, רצה להמציא את עצמו מחדש בבייבישמבלס, אבל למרות אלבום ראשון נחמד פלוס, לא ממש הצליח להטביע את חותמו על ההיסטוריה, להוציא פולקלור. "Sequel to the Prequel" לא משנה את הסטטיסטיקה העגומה הזאת.
Glasvegas Later... When the TV Turns to Static
יש לי חולשה קשה לגלאסווגאס, וירוס שנדבקתי בו ב-2008, כשיצאו שני הסינגלים הראשונים שלהם, "Geraldine" ו"Daddy's Gone". המבטא הגלאזגויאני הכבד של ג'יימס אלן והמלנכוליה האינטנסיבית של המוזיקה שלהם הפכו אותי למעריצה שוטה. גם כשהם מאכזבים אני מנסה למצוא בהם את מה שכן עובד. כמו למשל במקרה הנוכחי, של האלבום השלישי שלהם, שמגיע אחרי בכורה מעוטרת ואלבום שני בינוני. כל המרכיבים שהפכו את גלאסווגאס להבטחה ענקית עדיין כאן, וכשהם מתחברים מתקבלים קטעים כמו שיר הנושא, ""Magazine ו"If", אבל ברובם של שאר השירים ההרגשה היא שמישהו כאן לא התאמץ מספיק והסתפק בפילרים. ובכל זאת - אני מוצא את עצמי ממש מחכה להיכנס שוב לאוטו כדי לבחור את האלבום הזה ולהגביר, הזדמנות שבייבישמבלז לא יקבלו.
Vista Chino Peace
ממש ברגע האחרון, שניה לפני ירידת המדור לדפוס, הפתעה ודוגמה לקאמבק שכן עובד. בתחילת-אמצע שנות ה-90 שלטה בסצינת הסטונר-רוק להקה בשם קאייס (kyuss), שהגיטריסט שלה היה בחור בשם ג'וש הומי (ויש שיתעקשו הום). הם הוציאו ארבעה אלבומים, ביניהם "Blues for the Red Sun" המופתי, והתפרקו בסוף 1995. הומי הפך לאליל רוקנ'רול, בעוד ששאר החברים המקוריים בעיקר המשיכו לחפש את עצמם. עכשיו, אחרי שניסו לקרוא לעצמם "!kyuss Lives" וחטפו תביעה מהומי הלא הכי ספורטיבי, הסולן והמתופף המקוריים - ג'ון גרסיה ובראנט ביורק חוזרים בתור ויסטה צ'ינו עם אלבום בכורה בשם "Peace", ומפגיזים עם המנוני סטונר רוק שנשמעים עדכניים ונכונים כאילו כלום לא השתנה. ובמקרה שלהם מדובר במחמאה. "Peace" הוא אלבום כבד ומלודי, פרשת דרכים בין קייאס לבין בלאק סאבאת', פסקול מושלם לעישונים (אם אתם עושים את הדברים האסורים האלה כמובן), אבל ממש לא רק.
ותזכורת לסיום
אם עוד לא רכשתם כרטיסים להופעה של ביץ' פוסילס ב-16לחודש, כלומר ממש עוד שבועיים, בבארבי יפה שעה אחת קודם. אנשי נרנג'ה ממשיכים לשחק אותה הם יעשו את זה שוב בנובמבר עם יות' לאגון וביץ' פוסילס זה שיחוק שיכול לשלוח אנשים הביתה אחרי ערב נפלא. "Clash the Truth", השני של ההרכב מברוקלין, הסתובב אצלי רבות בתחילת השנה, ואני מרשה לעצמי למחזר את הביקורת מאז: לב של פאנק-רוק שמפמפם דם למוח אינדי-פופ. תגיעו.
בית התקליט עם ביץ' פוסילס