פרדיננד, בקיצור
האלבום החדש של פרנץ פרדיננד נקרא "Right Thoughts, Right Words, Right Action" והוא לגמרי אלבום של פרנץ פרדיננד. ללהקה הזאת יש איזה חוזה בלתי כתוב עם אוהדיה שבו שני הצדדים מבינים שיש משהו מאוד ספציפי שפרנץ פרדיננד עושים מצוין, והם הולכים להמשיך לעשות אותו בלי שאף אחד ידרוש מהם שום דבר אחר. גם פיניקס חתמו על עסקה דומה. אז כן, החדש שלהם הוא אותה תערובת משמחת ובטוחה של רוק פאבים, דיסקו וסליזיות כללית, והיא עדיין כיפית מאוד בסך הכל גם אם קצת פחות חיונית ב-2013. השירים עדיין שם, הדיוק נשאר מתמטי ואלכס קפרנוס הוא אחד מהסולנים הכי אנדרייטד בעולם הרוק, אבל אם לפני עשור חובבי אינדי רוק מבוישים היו צריכים את פרנץ פרדיננד כדי שיובילו אותם אל רחבת הריקודים, היום רובנו כבר פונים ישירות אל אמני דאנס טהור כשרוצים להתניע את המסיבה. "Right Thoughts, Right Words, Right Action" מתעלה בקלות על "Tonight" הקודם שלהם, גם אם הוא לא מכונת הסינגלים שהיה "You Could Have It So Much Better". הצליל שלהם מעט מרווח ודינמי יותר הפעם, ושירים מצוינים כמו "Goodbye Lovers And Friends" רק מרוויחים מכך. אז הנה עוד אלבום פופ רוק מיידי וחסר יומרות לערימה של פרנץ פרדיננד. לא בשורה גדולה, אבל לגמרי משמחת.
יש מכות
בימים האחרונים נראה שהאמון ההדדי בין האמן לקהל עומד למבחן. קלווין האריס קטע סט באמצע כדי להגיש מיקרופון לבחורה בלתי נסבלת בקהל שדרשה ממנו לנגן "משהו מקורי" (ואנחנו נתעלם כרגע מכך שהיא די צודקת) והחזיר לה ברצף קללות שנתרגם חופשית ל"למה את באה להופעה של קלווין האריס המשתגל כשאת לא רוצה לשמוע קטעים משתגלים של קלווין האריס, כלבתא כסילה שכמותך?!" ואז זרק אותה מהמועדון. יום קודם באירוע אקסקלוסיבי של לואי ויטון בטוקיו, פיונה אפל טיפסה על הפסנתר שלה וניסתה נואשות לגרום לקהל להפסיק לרגע לדבר על אבזמים (אני מבין באופנה) ולתת לה לנגן. כשגם זה לא עבד היא קטעה את ההופעה בזעם וירדה מהבמה. שלא לדבר על Death Grips שהחליטו להביע איזו מחאה אמנותית בכך כשפשוט לא הגיעו להופעה המתוכננת שלהם בלולפלוזה ובמקומם השאירו במה ריקה עם סט תופים (שהקהל הזועם חירב), מוזיקה מוקלטת והקרנה של מכתב התאבדות של מעריץ. וכדי להתמקד רק במוזיקה עוד לא הזכרנו את דייב שאפל שירד השבוע מהבמה בגלל צעקות מהקהל אחרי עשר דקות הופעה.
ברור שרשתות חברתיות הן כלי קידום מעולה שמייצר איזו אינטימיות מיידית בין האמן לקהל (וזה לא באמת משנה אם זו אינטימיות מזויפת) אבל הכלי הזה גם מעודד דינמיקה מאוד מסוימת בין שני הצדדים האמן צריך לחלוק כמה שיותר ולהוכיח עצמו ככל בן אנוש, וכל חבר בקהל רק ינסה להיות זה שהופך לצד אמיתי בשיחה עם בן האנוש הזה האחד ממיליון שיצליח לחלץ ממנו איזו תגובת המשך או ריטווט או לייק או מה שלא עושים בפינטרסט, ולזכות באיזה יחס לקיומו. אז אנחנו מגבשים תגובות מהטריבונה שיהיו חמות מספיק כדי לזכות באיזה חצי חיוך, או בלתי נסבלות מספיק כדי לזכות ב"פאק יו" בהקדשה אישית. הבחורה בסט של קלווין האריס חושבת שזכותה המלאה להודיע לו שהוא לא מקורי מספיק באמצע הופעה. פיונה יכולה לחשוב עד מחר שהצ'ק השמן מלואי ויטון קונה לה גם את תשומת הלב של הקהל, אבל הרי כולנו שווים כאן, מותק, ותני לגמור משפט. בקיצור, החלפנו את המיתולוגיה והמסתורין בקרבה מוגזמת ומעושה והנה המחיר. הסקס פיסטולז אולי היו יכולים להבריז במכוון מהופעה ורק להעצים את המיתוס. Death Grips רק זכו באוסף ציוצים זועמים ופוסטים נעלבים. הקהל הזה כבר לא באמת סוגד לאף אחד, בטח לא לאלה שמשתינים עליו בקשת.
Last Splash של הברידרס בן 20
השבוע חגגנו 20 לאלבום הפלטינה הזרוק ביותר בהיסטוריה. "Last Splash" של הברידרס הוא מסוג ההצלחות המסחריות שהיו אפשריות רק באותו חלון הזדמנויות קצר שנפרץ במהלך רעידת האדמה של Nevermind, אבל הוא שרד את מבחן הזמן בכוחות עצמו כמו שרק קלאסיקה אמיתית יכולה. זאת תחושת המשחק הנינוחה, הגישוש המסוקרן של קלי דיל שנגעה בגיטרה בפעם הראשונה כמה חודשים לפני הכניסה לאולפן, התפרצויות הרעש הניסיוניות והכתיבה המדהימה והאינסטינקטיבית של קים דיל - עדיין הבחורה הכי מגניבה על הפלנטה. אלה שורות מושלמות כמו "אתה חושב עלי כמו שאני חולמת עליך?" ו"אם אתה כזה מיוחד, למה את לא מת", בלדות מפילות כמו "Invisible Man" ודילוגים משונים כמו "Saints". גם אם שמים רגע בצד לרגע את הלהיט הרשמי "Cannonball" שעדיין קליט בטירוף עם קו הבס הממכר ההוא, "Last Splash" כיחידה שלמה הוא ניסוי מבריק בפופ ורעש שעובד מעולה גם עכשיו כי הוא לא נועד להשיג שום דבר. רק לתעד כמה חברים שמשחקים בגיטרות עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן.
בית דין גבוה לפופ: Imagine Dragons Radioactive
אז ככה להקות רוק אצטדיונים מתגנבות כרגע לרשימות השמעה שלא יכולות להתעניין פחות בגיטרות (להבדיל מבנג'ואים שחווים כרגע קאמבק משוגע). בדיוק כמו פאן עם ג'ף באסקר או One Republic עם טימבלנד, גם Imagine Dragons הצליחו לצאת מהמועדונים הקטנים של וגאס רק בזכות מפיק פופ טהור שעוזר להבהיר כמה קצר המרחק בין להקות כאלה לקייטי פרי. "אני רדיואקטיבי!" היא קריאת העצמה אישית מטופשת לפחות כמו "מותק את זיקוק!". לפחות הגברת פרי לא מנסה להתהדר ב"יושרה אמנותית" ו"כלים אמיתיים" ומנסה לעשות קצת כיף. ברוכים הבאים לעידן החדש.
גזר הדין: קולדפליי לא מתים, הם רק מתחלפים.
קליפ השבוע : Belle And Sebastion Your Cover's Blown (Miaux Miaux Remix)
"את חריגה משונה בארץ של עציצים ובתים דמויי קופסה"
הבי-סייד המצוין הזה שיצא מחדש ברמיקס דיסקואי חמוד לכבוד אלבום הנדירים החדש של בל אנד סבסטיאן זוכה לאחלה קליפ שבו חנה מוריי (קאסי מ"סקינס", גילי מ"משחקי הכס") נרדפת על ידי הבורגנות כמו קללה. סרט אימה קצר שבו ההתמסדות היא הרוצח. הטפטים הפרחוניים האלה קריפיים לפחות כמו דם על הקירות.
שי לחג
פול מקרטני New
סיר פול עדיין יכול לכתוב מנגינות שכאילו חיכו שם תמיד. מארק רונסון מתגלה כבחירה מושלמת לעמדת המפיק, לפחות עבור הפאזה הקלילה והמחויכת של האגדה החיה.
Los Campesinos! What Death Leaves Behind
לוס קמפסינוס חוזרים עם צליל מלוטש מהרגיל והוא די הולם אותם. גם בלי הקצוות המשוננים, קל מאוד להיסחף אחרי הפזמון הזה.
ליל' וויין You Song (feat. Chance The Rapper)
הנה כמה דקות נדירות שבהן ליל' וויין לא נשמע כאילו הוא ישן בעמידה וצ'אנס מוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא הדבר הכי טוב שקרה השנה בהיפ הופ.
Sleigh Bells - Bitter Rivals
זה סינגל הבכורה מתוך השלישי של סליי בלז, שייצא בשמיני לאוקטובר. שטיק ה"מעודדת עם מסור חשמלי" שלהם מתחיל קצת לעייף אבל אפשר להניח שגם שיר הזה יחלחל בחודשים הקרובים לשלל טריילרים ופרסומות למותגים שמוכרים "מרדנות".
French Horn Rebellion Don't You Want Me (Human League Cover)
לפעמים קאבר אייטיז כיפי הוא רק קאבר אייטיז כיפי. בעצם תמיד. חג שמח.
לטור הקודם: לורד, בת ה-16 שאתם חייבים להכיר
איזה שיר הכי אהבתם השבוע? ספרו לנו בפייסבוק