קודם כל אתה מתכווץ עמוק בכסא שלך ממבוכה. הם באמת אמרו את זה? בפניו? פשוט ככה?, אתה תמה. אחר כך עצוב לך על המתמודד האומלל שלא מבין לאיזה מלכודת מסגור הוא נקלע, ושממנה כבר לא ייחלץ לעולם. בסוף אתה כבר מבין שהבדיחה היא כולה על חשבוננו. הסיטואציה: "הכוכב הבא". בתפקיד הגיבור: רני רהב. המקום: ישראל 2013, המדינה שבה אינך אלא הליהוק שלך, הסיפור שתוכל למכור לשער העתידי של 7 לילות, הדמעות שיירדו לך על הלחי כשהמסך עולה, והדמעות שיירדו לנו כשגם אנחנו ניפול בפח הטלוויזוני של הניצול הרגשי הציני מכולם.
לילה בלי כוכב: "הכוכב הבא" מתנשאת ומעצבנת בדיוק כפי ש"כוכב נולד" היתה
חגי אוזן דווקא חושב ש"הכוכב הבא" עובדת מצוין
יש הרבה סיבות לשנוא את "הכוכב הבא" המעייפת והמביכה לפרקים, באמת שיש הרבה, אבל אחת עולה על כולם: בדרכנו לריאליטי המזמר האולטימטיבי (וספק אם שרדנו את האודיסיאה הזו) איבדנו את הבושה. טדי הפקות לא המציאה את המניפולציות הרגשיות הטלוויזיוניות - והרי לא פעם מתחנו ביקורת על איך "דה וויס" מזמינה אליה את הדמעות כמו הזאב שקורא אל כיפה אדומה במתק שפתיים. אבל ל"דה וויס" ולקודמותיה (אפילו "כוכב נולד") עמדה חזקת החפות האומרת "אנחנו מחפשים זמרים, והסיפורים קורעי הלב זה רק בונוס". "הכוכב הבא" צועקת בקול גדול, צבוע, מתחסד, מחבק-רק-כביכול: אנחנו רוצים את סיפור החיים הקשה שלכם, זה יותר חשוב לנו מאיך שאתם שרים, מופיעים, מסוגלים, וכל זה באיזו אצטלה של "רק קול יפה לא מספיק לנו". זה כמובן שקר מכוער: אף ייחודיות יצירתית לא מטופחת כאן, וגם לא אופי ייחודי (שממילא לא שורד בחדר העריכה של המכבש הטלוויזיוני). זוהי "הכוכב הבא" בטלוויזיה שלנו - עולם מושטח שבו כל הגלדיאטורים המוזיקליים דומים זה לזה, למי אכפת שכל אחד מהם אומלל בדרכו. תשאלו את הווטרן ישראל בר-און.
והנה רק דוגמה אחת:
אז ריטה מתמוגגת ממתמודד בן 70 ש"מוכיח שהעולם לא שייך רק לצעירים", וצביקה הדר מתלבט באודישן אם להעביר הלאה מתמודד כי "הסיפור שלו יחד עם הביצוע מביא משהו אחר", ורני רהב יודע שמגניבה אותו מתמודדת אחת "עם שריטה" ולכולנו "הכי מגניב בנבחרת אמא בת 37 בפרק שני עם ילדים שרוצה לנסות לפרוץ". כנראה שזה מה שיוצרי "הכוכב הבא" חושבים עלינו, הצופים, אולי מאז שהתפוצץ לראשונה הפורמט המקורי: אנחנו המטומטמים רק מחפשים עוד מאמי לאומית על המסך שלנו, סינדרלה עם אודיסיאה משלה, נו, מה זה משנה מה בדיוק הסיפור שלה, שיהיה איזה סיפור כלשהו, רק שיהיה. אנחנו כבר נבלע את זה, או שניבלע בעצמנו, כי הפה של סבתא כל כך גדול מאיזו סיבה שהיא מסתירה מאיתנו. ובכלל, הגלדיאטורים נלחמים כי העם מתעניין רק בלחם ושעשועים.
אבל כשמתמודד אחד כושל לבצע שיר של ריטה, ואז היא מבצעת אותו בעצמה כששאר הקולגות מוחאים לה כפיים - אז נחשפים הגיבורים האמיתיים של "הכוכב הבא": השופטים. הדובר, המנחה והזמרים "הלאומיים" כמו שרהב כל כך מקפיד לומר. "הגיבורים הלאומיים" הם אנשים ממעמד אריסטוקרטי אחר, ושום איזה חוסר-מעונבות, סלון אודישנים ביתי כביכול וחיבוקים מתמשכים לא יהפכו את "הכוכב הבא" לפחות מתנשאת. זה הפורמט, טמבלים, וגם אם לא התכוונתם - גם אתם נמחצים מתחת למכבש.
רגעי טלוויזיה טובים זקוקים לדמויות מעולות, זה נכון. יותר מזה, בכוחה של טלוויזיה לתת מקור לגאווה עבור קבוצה שלמה. הרי חגגנו ברצינות את הניצחונות את לינה מחול ויהודה סעדו וחגית יאסו ואחרים, אבל היי - הם היו קודם כל זמרים מצוינים, וככאלה הם גם נשפטו לפני הכל. גם אם כל סיפור מוצלח זקוק לטוב, לרע ולמכוער, כדאי שהאקדוחנים בטלוויזיה שלנו יישפטו קודם כל לפי איך שהם יורים.
ומה אתם חושבים על "הכוכב הבא"? ספרו לנו בפייסבוק