בשירים הכי מלאי פאתוס של נעמי שמר מסתתרים רגעים קטנים של אנושיות פשוטה ושל תקווה כנה. חיים תמימים הפכו בידיה לסרט מלא פירוטכניקה. אם נסכם את הגאונות שלה במשפט אחד, הרי זה זה. זה אולי נשמע פרדוקסלי אבל כל ניסיון אחר לתאר את היקף היצירה המפואר שלה או לחלק אותו לקטגוריות יזכה לכישלון דומה. אישי ולאומי, עירוני וקיבוצניקי, חסידי וחילוני מאוד, אינספור שירי ילדים ואינספור שירי אבלות. המונים מהם עודם אהובים מאוד ומנוגנים לאורך השנה, גם עשר שנים מאז מותה.
בעשר השנים האלה החברה הישראלית והשיח בה השתנו והפכו לאלימים מאוד. הזמר והמעבד האגדי דודו אלהרר, למשל, מי שהיה ידידה הקרוב של שמר וגם זה ששר מעל קברה, מעלה לעמוד הפייסבוק שלו תמונות שטנה אלימות יותר ממה שאפשר בכלל לדמיין. השיח כל כך שטחי שהוא מתמצה בסופו של דבר לחלוקה לקטגוריות: משלנו או לא משלנו. משלנו - או גזען, פשיסט, מיזוגן, פנאט, קיצוני, בוגד. לעולם ימני או שמאלני, ולעזאזל האמנות שלך. זה לא שאין בזה טעם: הקרעים של החברה הישראלית מחייבים דיון ער, מעמיק, נוקב. יש דברים שחייבים להוקיע. יש אנשים שחייבים להוקיע. וזכותנו להוקיע. אבל לפעמים המחיר הוא הפסד של כולנו, וכולנו זוכרים את פרשת אריאל זילבר שליוותה את טקס פרסי אקו"ם האחרון.
עשור עבר מאז שנעמי שמר מתה והגיע הזמן לבקש: אל תיגעו בה. אל תנסו לתייג אותה. אל תנסו לתייג אותה כימנית בגלל "על כל אלה", כי הימין של היום איננו הימין של אז. אל תנסו לתייג אותה כקול פמיניסטי בזכות "ואלס להגנת הצומח", כי היא הייתה מייצגת של דורה והיו לה גם את השריקות ברחוב מ-"אהבת פועלי בניין" וכל הנערות שמודדים מלמעלה עד למטה מ"חמסינים במשלט". תוותרו. תניחו את השלטים. לא מוזיקה אשכנזית (נתנה את הלהיט "הכל פתוח" לעופר לוי, זוכרים? ואת "התחדשות" לעפרה חזה ואת "בדמייך חיי" לשרית חדד) ולא מוזיקה לאומנית ולא כלום. פשוט מוזיקה יפה.
במידה רבה של צדק, תיעוב רב צמח כלפי מה שמכונה "ארץ ישראל היפה". הרי זה תיאור אנכרוניסטי של חברה חולה, גזענית, שובניסטית ומיליטריסטית שרק השירים עוד עושים עימה חסד מוגזם. ולמה בכלל אנחנו מתגעגעים כשמדברים על ארץ ישראל היפה. הרבה יגידו שלשמר עצמה ולאריק איינשטיין - אבל זה מאוד מצחיק. הרי הם בעצמם התגעגעו לאיזו ארץ ישראל אבודה. ככה שמר כתבה בשנות ה-60: "בהיאחזות הנח"ל בסיני אני לא האמנתי לעיניי כשפתאום פגשתי בפינה את ארץ ישראל הישנה. את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת". אז איה אותה ארץ, איפה אותה שמש? הפאתוס הוא כנראה חלק מהעניין. כולנו מתגעגעים למה שהיה פעם. למה לבוז לזה?
מי שיתייג את נעמי שמר במחנה שנוח לו להתעלם ממנו יפסיד כותבת ומלחינה נדירה. כותבת אדירה לילדים ("אצלנו בחצר", "אלף-בית [אלף-אוהל]", "שנים-עשר ירחים", "נגיד ש..."), מלחינה מבריקה לשירי משוררים ("כנרת [שם הרי גולן]", "בעלייתי שם יפתי", "פגישה לאין קץ", "על אם הדרך"). מי שנמאס לו מכתיבה על העבר יפסיד מישהי שפניה היו אל העתיד עם "לו יהי" וביקשה להדגיש: "מתוך החשיכה אנחנו מבקשים: לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית". מי ששונא שירי זיכרון יפספס שירים מלאי תאוות חיים כמו "החטא השביעי" או "אין לי רגע דל".
כל רשימה על נעמי שמר תחמיץ בוודאי אינספור שירים יפים. לא דיברנו על "בכל שנה בסתיו גיורא" ועל "אנחנו שנינו מאותו הכפר" ועל "שבחי מעוז" ועל "סימני דרך" היפהפה ועל נועה שנולדה בשדה בין דשא לאבן ולשם גם חזרה. רשימה לא תספיק. מסעות בעקבות שיריה יכולים לפרנס אינספור סרטים דוקומנטרים ושיעורי חברה. כל כך הרבה מהם יפים מאין כמותם, ונוגעים בעצבים המאוד הישראליים שלנו. בין אם אנחנו שונאים את זה ובין אנחנו קשורים לזה בכל לבנו. הרשימות לזכרה יחמיצו. עיתונאים - זו דרכם. אבל לנו, כחברה, אסור להחמיץ את נעמי שמר, אסור לנו לוותר עליה, לתייג אותה בפינה רחוקה ונוחה.
אז די, הניחו לנעמי שמר עם הפאתוס המוגזם הזה. אתם תיכשלו בכל ניסיון לתייג אותה ובכל ניסיון לזהות אותה. פוליטיקת הזהויות אולי מחדדת לנו מי אנחנו ובמה אנחנו מאמינים, אבל היא לא חייבת להיות בסתירה עם סמלים ואפילו להיפך, ואם כבר סמלים לאומיים - אז אני בוחר בשירים של נעמי שמר. לגמרי. אולי אסיים במליצה אווילית: להתווכח זה מאוד ישראלי, לשיר - זה כמו להיות ירדן.
***
וכמובן, גם חמש שנים לג'ו עמר. נעמי שמר תמיד תפיל עליו צל ביום הזה, אבל זאת לא סיבה להתעלם. מהגר נצחי ומחליף תרבויות סדרתי, ששר חזנות ושירי חול ומחאה ושמחה. גם הוא התגעגע לארץ אבודה ולצלילים ישנים וגם הוא היה קולם של רבים. גם השורות הספורות האלה צרות מלהכיל קריירה של אחד מענקי המוזיקה הישראלית. גם לו היה מגיע יותר. גם לו אגב, מגיע שלא יקטלגו אותו רק כ"זמר מזרחי". המעט שאפשר לעשות - זה לחלוק כבוד.