קשוב מאוד 52: אחינועם ניני משאירה את העמדות המורכבות בצד וממשיכה לשעמם

אני מאוד מכבד את אחינועם ניני כפרסונה. לא חייבים להסכים איתה, אבל היא עומדת על דעתה הלא-פופולרית במיוחד באופן עקבי ולא-מתחבא. גם בפרשת אריאל זילבר (וחרף הגיבוי הציבורי הכמעט מוחלט לו זכה), גם באירוויזיון לפני מספר שנים, גם במגוון אירועים אחרים שהזמינו הזדהות של אמנים בשנים האחרונות: היא עמדה שם באומץ כדי להביע את מה שהיא מאמינה בו. לאמן מיינסטרים ישראלי זה לא דבר מובן מאליו. וזה בכלל לא עניין של צד זה או אחר על המפה: אנשים כמו ניני, עמיר בניון, נימרוד לב, יזהר אשדות שייכים לקבוצה מעוררת קנאה של אמנים שנאמנים להזדהויותיהם ומוכנים לחטוף את האש בזמן שאמנים משמעותיים ואולי מצליחים יותר בורחים מכל הבעת עמדה פוליטית או חברתית. צריך לזכור את זה.

לניני - או Noa כפי שהיא מכנה את עצמה באלבומים הבינלאומיים שלה, יש כמובן גם זכויות רבות כמוזיקאית, מימי "הוא (בואי כלה)" ו-"פאראנויה" ועד להופעות אצל האפיפיור. היא זמרת עם קול גדול והיא לא צריכה אישורים לכך מאיש. יחד עם זאת, בממלכת הזיכרון הישראלי קצר המועד קשה לנתק בין הפרסונה לבין המוזיקאית, בין הזמרת לבין הפעילה החברתית. והפער הזה, חייבים להודות, הוא ממש מבאס.

ניני ממקמת את עצמה כבר שנים בסביבה המעורפלת של "מוזיקת עולם", וכמו אמנים מקדמי שלום ואחווה אחרים, הפנייה שלה לשוק הבינלאומי היא מובנת: יש שם קהל גדול שרוצה להרגיש קוסמופוליטי, לטעום מהגיהנום שהוא מלחמות המזרח התיכון או משכנות עוני דרום אמריקאיות, אבל בגרסה סטרילית, בבלדות מעודנות עם כלים אקזוטיים. אל מול וירטואוזים עוצרי נשימה כמו מארק אליהו למשל, ישנם גם אחרים, שאצלם, מתחת למסרים יפים של שלום, גיטרות ספרדיות, מקצבי בוסה נובה וזמרי רקע אתיופיים, מסתתרת הרבה פעמים כתיבה גרועה ויצירה משעממת, שמרנית ומתחנפת. המקצבים הלטינו-אמריקאיים הם לא פעם בסך הכל זריקת הרדמה שתאפשר לפילנתרופים בניו יורק לנקות את מצפונם באשר לדבר האמיתי שמתרחש באותו אזור ממנו לקוחים הצלילים.

דיוויד ברוזה, שיודע משהו על עולם "העולם" לא פחות מניני, חידש באלבום האחרון שלו את "(What's So Funny 'Bout) Peace, Love, and Understanding" שמוכר בביצוע של אלביס קוסטלו, ובאמת אין בזה שום דבר מצחיק. להיפך: זה נושא שחשוב לקחת בכבוד הראוי לו. וניני? "Love Medicine", האלבום הבינלאומי החדש שלה, הוא פשטני בדיוק כמו שמו. לדמות העקבית ולעמדות המורכבות של ניני אין כמעט זכר בעולם המוזיקלי שלה, מקסימום מסרים פשטניים על שלום, אהבה והבנה. שום רצון להביע עמדה חד משמעית על משהו. רק לעשות נעים.

והיא בהחלט עושה נעים - וחשוב להזכיר שוב שניני היא זמרת עם יכולות הגשה עצומות - אבל הנעים שלה משעמם מאוד. משהו שנהוג לכנות "משהו שאפשר לשמוע ולהתעלם ממנו בו זמנית". הבלדות שלה מתוקות ועדינות וסטנדרטיות עד כדי כך שהן שכיחות לחלוטין. ניני וגיל דור, שותפה הוותיק ליצירה זה שנים, התאמצו מאוד בשביל האלבום הזה: הם תרגמו לעברית את ז'ילברטו ז'יל, הקליטו לחן של הענק פאט מת'יני וחידשו את בובי מקפרין ואת הבאנגלס (ביצוע חסר ברק לחלוטין ל"Eternal Flame", משירי הפופ המושלמים של כל הזמנים). יש גם ניסיון לכתוב שיר באנגלית על השואה, עם כינורות כמובן, ושיר בשם "Love Love Love" שמתעסק, כמה מרגש וחסר תקדים, בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" וכולל את המילה "אהבה" בערבית, ספרדית וצרפתית. הבלדות הבאמת יפות, כמו למשל "Nothing But a Song" הפותח או הדואט עם חואקין סבינה "You Tú", לא מספיק חזקות בשביל להציל את האלבום הזה מעצמו.

זה לא מקרה ש"Shalom" (איך לא...), החידוש לז'ילברטו ז'יל והשיר היחיד בעברית באלבום, הוא גם הטוב ביותר בו. ניני בעברית, זאת שמדברת לישראלים, היא הניני המעניינת, המסקרנת, המאתגרת, המעוררת הזדהות וגם המרגיזה לפעמים. לפחות באלבום הזה, ניני הלועזית, שרה בעצם לאפיפיור את מה שפרס נואם באו"ם על המזרח התיכון החדש שלו ואת מה שהנשיא הבא התחיל כבר לשנן: קלישאות משעממות על שלום, אהבה והבנה, שמשובצות בשיר ערש מרגיע ומחניף למערב השבע, המשועמם, שמאוד לא נעים לו שהכל הסתבך שם, רחוק, במדבריות האוריינטליות.

כולנו יודעים את האמת המרה על המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שהשבוע מציינים 80 למותו: הוא לא באמת המשורר הלאומי שלנו. כלומר, הוא אולי היה אבל לאף אחד לא ממש אכפת. אלתרמן אהוב ממנו בהרבה, לאה גולדברג מולחנת פי כמה וכמה, ואפילו זך ועמיחי יותר נוכחים ממנו בתרבות הישראלית של היום. להוציא פרויקט "אל המשורר" היפה והנשכח, אין כמעט ניסיונות הלחנה משמעותיים לביאליק. אולי זאת ההטעמה האשכנזית המלעילית שלו, ואולי הוא פשוט לא מדבר לבני הדור השני, השלישי והרביעי של המוזיקה הישראלית. כלומר, מאז נעמי שמר, אריק איינשטיין, יהורם גאון, מיקי גבריאלוב ושלמה ארצי בעיקר. ובכל זאת, כמה מהן הן קלאסיקות של מוזיקת ישראלית: "קומי צאי" למשל, "בשל תפוח" וכמובן "הכניסיני תחת כנפך". אהוב מהם "היא יושבה לחלון" בלחן של גבריאלוב ובביצוע של איינשטיין. אבל עליי אהוב מהם "הולכת את מעמי" ששרו יואב צפיר הצעיר ונועה גולדברג, באודישן הבדיוני ללהקה הצבאית ב"בלוז לחופש הגדול", וליווה אותם גם באחת הסצינות האחרונות של הסרט. דורון נשר שכתב את המנגינה לא הלחין את כל השיר הארוך של ביאליק, אלא רק את השורות הראשונות - אבל כמה שהן מותירות טעם לעוד:

"הו?ל?כ?ת א?ת?? מ?ע?מ??י – ל?כ?י ל?ש??לו?ם
ו?יה?י ר?צו?נ?ך? ל?ב?ד?ו? נ?ר ל?נ?ת?יב?ך?,
ו?מ?צ?א?י א?ת-ה?ש???ל?ו?ה ב??א?ש??ר ת??ה?י?י.
א?נ?י? א?ל-ת??ת??נ?י ל?ב – א?ינ?נ??י ג?ל?מו?ד:
כ??ל-עו?ד ה?ש???מ?ש? י?יף ב??צ?אתו? ו?ב?ב?או?
ו?כו?כ?ב?י-א?ל ל?א-נ?ל?או? עו?ד מ?ר?מ?ז ל?י –
עו?ד ל?א י?ר?ד?ת??י מ?כ??ל-נ?כ?ס?י
ו?מ?ע?י?ן ת??נ?חו?מו?ת?י עו?ד ל?א-ד?ל?ל".