30 שנה אחרי יציאתו של אלבום הבכורה שלהם, Definitely Maybe, ו-15 שנה אחרי שהתפרקו והודיעו את זה לעולם בכמה משפטים שנואל גלאגר פירסם באתר האינטרנט של הלהקה, אואזיס הם - לפחות החל מהשבוע ועד להודעה חדשה - השם הכי חם בעולם המוזיקה, מבלי לפגוע כמובן בטיילור סוויפט. ביום שלישי בבוקר, אחרי שנים של התכתשות פומבית בין האחים ליאם ונואל - כזאת שנעה בין החיננית למצחיקה לקרינג'ית - וביטול כל אפשרות לקאמבק, האיחוד הכה נחשק של אואזיס קיבל אישור רשמי.
לא ברור מי היו נציגי האחים במשלחות שהצליחו להגיע לעסקה, לא נמסר כמה הלוך חזור הם עשו, מי ניסה לטרפד את המשא ומתן ומה המקבילה שלהם לציר פילדלפי, אבל אם נואל וליאם מצאו את הדרך להגיע להבנות, גם לנו יש תקווה.
וככה, משום מקום, בקיץ 2024, נולדה האואזיסמאניה מחדש. בכלל לא משנות הסיבות - כסף, געגוע, התבגרות, לחץ משפחתי, הבנה שאי אפשר להשאיר את בריטניה עם האיחוד הפושר של בלר הפושרים - הממלכה (והסניף המדמם שלה במזרח התיכון) בהיסטריה. המכירה לשלל ההופעות שיתקיימו בקיץ 2025 נפתחת ביום שבת בבוקר, ובהצלחה עם זה.
בדיוק 30 שנה אחורה, בסוף אוגוסט 1994, אואזיס לא הייתה להקה שהדבר הכי מעניין בה היה עד השבוע הקרבות המילוליים והטינופים בין שני האחים שהיו הלב הפועם, המוכשר והקצת חולה שלה. היא הייתה להקה שהוציאה את אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בהיסטוריה. היא הייתה מושיעת הרוקנרול האנגלי. היא הייתה כאפת התעוררות שהייתה כמו אוויר לנשימה בעולם עם מהפכת גראנג' שאיבדה חמצן. בשבילי באופן אישי, חייל בודד שחזר שנה וקצת לפני זה כדי להתגייס אחרי כמה שנים באנגליה, היא הייתה עזרה מהמולדת הישנה. את ערבי שישי באותה שנה היינו מבלים בליין מסיבות רוק בשם "האוס און 26" ברחוב אלנבי, ואני זוכר כמה חיכינו בכל פעם לצלילים הראשונים של "Live Forever", שיר אופורי שתמיד, מאז ועד היום, מזריק לך תקווה, הגם שמזויפת.
אז נוסטלגיה תמיד גורמת לך להרגיש זקן (מה יהיו הצמידים המקבילים לצמידים של טיילור סוויפט בהופעות של אואזיס? צמידי חברות זה פחות המקרה כאן), אבל "Definitely Maybe" הוא אלבום שלעולם לא יזדקן. הוא היה ניסוי לא מתוחכם שהתגלה כמאוד מתוחכם. אואזיס - הילדים הרעים החדשים של מנצ'סטר, שסצנת המוזיקה שלה גוועה אחרי פריחה מסיבית בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים - לקחו את המיטב מהרוקנרול הבריטי הישן ובאלכימיה שבאה יד ביד עם ביצי ענק יצרו משהו חדש, מתפוצץ מאנרגיה, משלהב.
רגע. "לקחו"? יש שיגידו גנבו. נואל יגיד "ציטטו". כידוע, אואזיס בסך הכל רצו להיות להקת הרוקנרול הכי גדולה בהסטוריה, אחרי הביטלס כמובן. שאיפה לגיטימית. "הביטלס כותבים את 'היי ג'וד' וזו מלודיה זולה, מכה מתחת לחגורה", צוטט נואל בחוברת שצורפה להוצאה מיוחדת של האלבום. "גם הסינגלים שלנו הם מכה מתחת לחגורה. אף פעם אל תפחדו מהמובן מאליו, כי הכל כבר נעשה קודם".
אכן, הכל כבר נעשה קודם, ועורבב מחדש ב-"Definitely Maybe". המסע של האלבום הזה התחיל ב-11 באפריל 1994, שישה ימים אחרי שקורט קוביין נטל את חייו. אואזיס הציגו את עצמם לעולם עם הסינגל הראשון "Supersonic". אחריו הגיע "Shakermaker", אבל השיר שבאמת שינה הכל היה "Live Forever". אפשר לכתוב מכאן ועד ניסיונות הסולו החביבים לפרקים אך לא משמעותיים של האחים על ההפקה שלו בפרט ושל האלבום בכלל, וכמה חשיבות הייתה להחלטות שקיבל המפיק אוון מוריס על התוצאה הסופית, אבל עזבו אתכם: זה שיר בן זונה. מופלא (הידעתם? העטיפה של הסינגל היא צילום של בית הילדות של ג'ון לנון). והוא מגלם בתוכו את הקלילות הכמעט בלתי נסבלת שגלומה במוזיקה של אואזיס באלבום הזה. מוזיקה מרימה באפס מאמץ, או לפחות באפס מאמץ שנגלה לעין. אין ב-"Definitely Maybe" זיעה, למרות שמי שחתומים עליו בטוחים שהם מתת האל לעולם. ואולי הם צודקים. מי שפותח את אלבום הבכורה שלו עם המילים "הלילה אני כוכב רוקנרול" כנראה יודע משהו שאנחנו לא.
לא היו הרבה אלבומים בהיסטוריה שגרמו לך - פיזית - לרצות לצרוך סיגריות ואלכוהול (וקימבקו למרבה השמחה את הג'ין והטוניק). לא היו הרבה אלבומים בהיסטוריה שסיפקו כזה פסקול מושלם לפעילות הזאת. "Definitely Maybe" הוא מדריך מלוכלך לחיים אורבניים מבלבלים. ללילות לבנים ולבקרים מאוחרים, למערכות יחסים שגרתיות אך מקולקלות, אלבום שהיה מסוגל לנסוך בטחון גם בחסרי הביטחון. עזבו אתכם מחיי פארק משעממים ונקיים - העיר שלכם, הבנות שלכם, קחו אותן (כוכבית: הצלחה אינה מובטחת).
"זה דבר מצחיק, אנשים קצת מובכים מתהילה והצלחה. תמיד חשבתי שאם הרווחת את זה - שיזדיינו. אף אחד מאיתנו לא קיבל את זה, לא ניצחנו בהימורים, לא הייתה לנו קרן נאמנות, זה היה שלנו. בואו נבזבז את זה ונעשה עוד".
(נואל גלאגר על ההצלחה)
נכון, בלר היו מתוחכמים יותר. "נכונים יותר". מתאימים יותר לקטלוג האופנתי דאז כ"בריטפופ". והאמת חייבת להיאמר: לא באת לבלות עם אואזיס בשביל לקבל תובנות עמוקות על החיים. נואל, נאמר זאת בעדינות, הוא לא מהמשוררים הגדולים בתולדות המוזיקה. החרוז הנכון תמיד היה הדבר הכי דומיננטי ואוטומטי אצלו: pain/rain. fly/die. cry/why. ויש עוד. אבל על כל זה הוא פיצה בכישרון מלודי נדיר, פופי במהותו, והשילוב הזה יצר שירים מושלמים. אז דיימון אלברן כביכול ניצח במבחן הזמן גם את נואל וגם את ליאם, והמציא את עצמו מחדש עם הגורילאז, אבל אין לו "Definitely Maybe".
"אולי אני רק רוצה לעוף". האחים גלאגר עפו על עצמם עוד לפני שמישהו טבע את המושג הזה. המילה "לעוף" מככבת באלבום הזה, כמו גם המילה "אני", שמופיעה בכל (!) שיר בו. יש כאן רק גוף ראשון יחיד. האטיטיוד הזה היה 50% ממה שהפך את אואזיס ואת "Definitely Maybe" למה שהם. רעים, ציניים, גאים, אותנטיים, בטוחים בעצמם ובאמנות שלהם. נואל אמר שבגדול הוא די סיכם את מה שהוא רצה להגיד ב-"Live Forever", "Rock 'n' Roll Star" ו"Cigarettes & Alcohol", ושאחריהם הוא רק חוזר על עצמו בדרכים שונות. הוא כמובן לא שיקר. אואזיס כבשו עוד פסגות והוציאו עוד לא מעט מוזיקה בלתי נשכחת אחרי "Definitely Maybe", אבל לא ככה.
מהרגע הראשון הייתי במחנה של הגלאגרים. נכון שהייתה את הבעיה הקטנה הזאת שהם אוהדים של מנצ'סטר סיטי, אבל בתקופה ההיא הסיטי הייתה כלום ושום דבר, ומול היונייטד זה היה דרבי קטן, כמו הפועל נגד שמשון. הם לא חלחלו עמוק ללבי ולחיי כמו להקות אחרות מאותה תקופה, אבל הפכו אותם להרבה יותר משמחים ועזרו לטפל באיזה געגוע לא פתור. ובסוף, ידם של אואזיס הייתה על העליונה בקרב על בריטניה. אחרי כל הבולשיט והטינופים והפרידות, הם השאירו מאחוריהם את האלבום הנצחי והעל זמני הזה, מורשת מפוארת. האם הם הלהקה האנגלית הכי גדולה של שלושים השנים האחרונות? האם "Definitely Maybe" הוא האלבום האנגלי הכי גדול של שלושים השנים האחרונות? כמו תמיד במקרה של אואזיס, התשובה היא אחת: בטוח שאולי.
הכתבה פורסמה בעבר בגרסה שונה.