"אני מפחד שאני רגיל, בדיוק כמו כולם"
בשבועות האחרונים נדמה שקרע ברצף הזמן-חלל החזיר את ישראל ואת כולנו יחד איתה לשנות התשעים, וכל מה שהשתנה זה שעכשיו גם יש לנו פייסבוק בשביל לאכול על זה את הראש. פיגועים, מוות לערבים, ביבי חזק נגד מי שזה לא יהיה, בון ג'ובי, סיינפלד, האיחוד של אבטיפוס, "תיקים באפלה", "טווין פיקס". צריך לברך "הגומל" על כך שלא היו לנו רשתות חברתיות בזמן אמת, כי אפשר רק לשער מה היה הולך שם סביב רצח רבין. אבל אם כבר נגזר עלינו לחיות מחדש גם את החלומות וגם את הסיוטים של שנות התשעים, ולפני מישהו ישלח כבר סוף סוף את האנטרפרייז לעשות כאן סדר, למה לא לעשות כבוד לאחד מהאלבומים הבלתי נשכחים של העשור ההוא, שחוגג ממש בימים אלה יומולדת עשרים: "Mellon Collie and the Infinite Sadness", האלבום השלישי והכפול של הסמאשינג פאמפקינז. 28 שירים, 121 דקות, יצירה שהיתה אמורה לקרוס תחת היומרנות של עצמה ושל בוראה, בילי קורגן, אבל יצאה מהצד השני כשהיא נרשמת בדפי ההיסטוריה כהצלחה גדולה וכאחד מהאלבומים הכפולים הראויים שידע הרוק.
"הלילה נצלוב את חוסר הכנות... הלילה הבלתי אפשרי הוא אפשרי... הלילה תאמיני בי כמו שאני מאמין בך"
קורגן היה יכול ללכת על בטוח אחרי שהצטרף לליגה של הגדולים בעקבות "Siamese Dream" הנפלא, האלבום השני של הפאמפקינז שיצא בקיץ 1993, אבל זה לא הספיק לו. הוא רצה יותר, הרבה יותר - למשל להיכנס למועדון הסגור של הקולגות שלו מסיאטל - קורט קוביין, אדי ודר וליין סטיילי. אולי יותר מזה: להיות בונו או מייקל סטייפ החדשים. אגו אף פעם לא היה חסר לו. אלבום כפול הוא אחד מהדרכים להשיג את המטרות האלו, אבל הוא טומן בחובו סיכון גדול: או שאתה משחק אותה, או שאתה מתרסק. קורגן, גאון לא מספיק מוערך, נהג בחוכמה ונמנע ממה שכמעט תמיד מגיע ביחד עם אלבום כפול - קונספט קשיח. היה שם משהו לא מחייב סביב מעגל החיים, והוא קרא לכל אחד מהדיסקים בשם אחר: הראשון זכה בטייטל נטול המשמעות "זריחה עד שקיעה", השני נקרא בעל כורחו "דמדומים עד כוכבים", אבל בכך זה נגמר ומשם המוזיקה התחילה לדבר. לגבי המטרות, קורגן שיחק אותה עם האלבום - מסחרית, מבחינת תארים ופרסים, וברמת הביקורות (גם אם חלקן בדיעבד), אבל העולם לא קיבל אותו למועדון הנחשק. בסוף, אם אתה לא מת אין לך באמת הרבה סיכוי.
"ריקנות היא בדידות, ובדידות היא טוהרה, וטוהרה היא אלוהות, ואלוהים ריק בדיוק כמוני"
אמצע שנות התשעים היו תקופת ואקום ברוק האמריקאי: קוביין התאבד שנה וחצי קודם לכן, פרל ג'אם ו-REM חיפשו את עצמן, ואנגליה פרחה עם אואזיס ובלר, רדיוהד ופאלפ. לתוך הוואקום זה נכנס "Mellon Collie and the Infinite Sadness" והפך ליומן הנעורים של מיליוני נערים ונערות. "קומבינציה של ניהיליזם, סנטימנטליות ותקווה גדולה מהחיים", קרא לו קורגן, והיה גם מי שפינק אותו ב"'החומה' לדור האיקס". אני מעדיף אותו על "החומה" כמובן, ועל אף שהוא לא הפך לחבר הכי טוב שלי בזמן אמת - הייתי בצבא ומבולבל - ההגדרות לא חוטאות למציאות: המילים של קורגן, אז בן 28 ותמיד עם אובססיית נעורים כרונית, הדהדו בעוצמה בין קירות חדריהם של תיכוניסטים ותיכוניסטיות ברחבי העולם. הוא דיבר בשמם וצייר את עולמם, החיצוני והפנימי. פס הקול היה אפל ואופטימי, דטרמיניסטי ומלא תקווה, כועס וסולח, אוהב ושונא את עצמו, שונא את העולם. ומלא אהבה לנערה עלומה - שכל אחד יצק לדמותה את מי שהוא רצה וחלם.
"למרות כל הזעם שלי אני עדיין בסך הכל עכברוש בכלוב"
אני לא חושב שקורגן הוא כותב מחונן, והוא כבר קיבל בראש על טקסטים יותר מדי פשטניים פינת דרמה קווין, אבל גם 20 שנה אחרי האלבום הזה מחזיק ועובד. הוא עשיר מאוד סגנונית, גם כבד וגם עדין, והניח את היסודות לשעשועים האלקטרוניים שקורגן יפתח בהמשך ב-"Adore" שמאוד אהבתי. ההפקה של Flood, אלן מולדר וקורגן עצמו עשתה חסד עם השירים, והאלבום הוא תצוגת תכלית של להקה בשיאה במה שהתברר כשירת הברבור של הליינאפ הזה של הסמאשינג פאמפקינז: ג'ימי צ'מברליין שורף את התופים, וד'ארסי וג''יימס איהא מוכיחים שזה לא הצגת יחיד של הבוס הקירח והמעט מוזר שלהם.
"האם אי פעם שמעת את המילים שאני שר בשירים האלה? הן בשביל הנערה שאהבתי מאז ומתמיד"
והיו כמובן רגעים נצחיים, רבים מהם על פני השעתיים הארוכות, ואחרי שביליתי עם "Mellon Collie" שוב, אני מעלה לגמר את "Here is No Why", "To Forgive", "Galapagos", "Muzzle" ו-"X.Y.U", אבל הזוכה הגדול, היום כמו אז, הוא "1979", אחד משירי הנוסטלגיה והגעגוע הכי יפים שנכתבו, וגם זה - כדרכן של מיתולוגיות - כמעט ולא נכנס לאלבום ומצא את דרכו פנימה ממש ברגע האחרון. קורגן היה בן 12 ב-1979. אני הייתי בן 5, ואני לא זוכר כלום. הבן שלי הוא היום בן 5 ואני מקווה שכשהוא יהיה טינאייג'ר כועס ולא ייתן לי להיכנס לחדר שלו, יהיו לו אלבומים-חברים כמו שהיו לי ועזרו לי כשהייתי לבד.