אילו "בלינג רינג", סרטה החדש של סופיה קופולה, לא היה מבוסס על סיפור אמיתי שתועד היטב בחדשות, הוא היה סרט בלתי אמין לחלוטין. הסרט כולו נשען על ההנחה הביזארית לפיה אנשים עשירים מאוד, שחיים בבתים יקרים עם שפע של רכוש יקר ערך, לא מתקינים מערכת אזעקה בבית, או אפילו טורחים לנעול את הדלת האחורית כשהם יוצאים ממנו לשבוע. ידוע אמנם שפריס הילטון היא לא הליפסטיק הכי נוצץ בתיק שאנל, אבל אנחנו אמורים להאמין שהיא משאירה את המפתח לדירת המולטי-מיליונים שלה מתחת למחצלת? ברצינות, אנשים.
מכיוון שאף אחד בהוליווד הילס לא נוקט באמצעי זהירות מינימליים, קבוצה של בני נוער מבתי עשירים, מפונקים וריקניים, הצליחו בלי להתאמץ מאוד לפרוץ לבתיהם של מספר סלבס, ביניהם פריס הילטון, רייצ'ל בילסון, לינדזי לוהן ואורלנדו בלום, ולקחת שלל רב בעיקר תכשיטים, כסף, ובגדי מעצבים. הם לא היו פורצים מתוחכמים במיוחד, וגם לא היו מאוד דיסקרטיים בנוגע למעשי הפשע, ולכן, מטבע הדברים, הם נתפסו בסוף. נשמע כמו סיפור שאפשר לעשות עליו סרט.
הבעיה היא שמה שקראתם עכשיו הוא לא תקציר של העלילה: הוא העלילה כולה. ננסי ג'ו סיילס כתבה לוואניטי פייר מאמר על חבורת הפורצים שזכתה לכינוי "הבלינג רינג". קופולה קראה את המאמר והחליטה להפוך אותו, על כל ארבעת העמודים שלו, לסרט. על פי העובדה שכמה ציטוטים מהמאמר מופיעים בסרט מילה במילה, נראה שהבמאית לא טרחה לעשות תחקיר על הנושא מלבד קריאת הטקסט הבודד הזה וצפייה קצרה בריאליטי "Pretty Wild", שבמקביל להתרחשויות תיעדה בערוץ E! את קורותיהן של כמה מבנות החבורה.
הסרט מצייר יפה את חייהם של ילדי השמנת שבהם הוא עוסק. ישראל ברוסארד והתגלית קייטי צ'אנג מתחברים, הולכים למסיבות, מצלמים את עצמם כדי להעלות לפייסבוק, ואז מתחילים לפרוץ לבתים. אליהם מצטרפת אמה ווטסון, בתפקיד קורבן של אמא ניו-אייג'ית (לזלי מאן) נטולת מושג או יכולת, שבעידודה הילדות שבהשגחתה הופכות לבובות חרסינה חלולות. אבל מכאן הוא לא ממשיך לשום מקום. עוד שוד, עוד מסיבה, עוד שוד, עוד דאק-פייס למצלמה. החיצוניות הנוצצת מחזיקה את הסרט לזמן מה, אבל כדי לשמור על עניין כלשהו, "בלינג רינג" היה צריך דמויות מעניינות. אבל הסרט עוסק במוצהר באנשים שטחים וריקניים, ואנשים כאלה, כך מתברר שוב, הם מאוד משעממים. לא משנה עד כמה חינניים השחקנים שמגלמים אותם.
בדומה ל"ספרינג ברייקרס", זהו סרט שמסתכל מגבוה ובהתנשאות על "הנוער של היום". תראו כמה שהם שטחיים! זה מזעזע! צועקים הרמוני קורין וסופיה קופולה. שתי בעיות בנוגע לאמירה הזאת: הראשונה היא שזו התלונה העתיקה בהיסטוריה, עוד בתקופת האבן הורים ניאנדרטליים התלוננו על השטחיות, העצלנות וחוסר המוסר של הדור הניאנדרטלי הצעיר. הבעיה האחרת היא שהסרטים האלה, בזמן שהם מצביעים על אותה אנטי-תרבות וצועקים "תראו! זה מזעזע! זה לא מזעזע?!", משרתים את אותה התרבות בדיוק. "ספרינג ברייקרס", מרוב נו-נו-נו לנוער החרמן, שווק כסרט פורנו רך. במקרה של "בלינג רינג", כשהסרט מגיע סוף סוף למסר כלשהו, הוא מנסה לומר שאותם גנבי-מותגים לעולם לא ילמדו דבר, כי תרבות הסלבס שבה הם חיים היא כל כך נטולת מוסר שגם מעשי פשע רק יקדמו אותם בדרכם למשאת נפשם - אייטמים משלהם במדורי הרכילות. אז מה נעשה להם? איך נלמד את אותה קליפה חלולה ופושעת שלמעשים יש השלכות? תשובה: נעשה עליה סרט. שבו היא מגולמת על ידי אמה ווטסון. זכרו, ילדים: הפשע לא משתלם.
"בלינג רינג": ראיון עם סופיה קופולה
בלינג רינג: ראיון עם קייטי צ'אנג, השחקנית שגונבת לאמה ווטסון את ההצגה
מה צריך לדעת על הזווית האופנתית של "בלינג רינג"?
מה חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק