"בלינג רינג": סופיה קופולה על האובססיה שלנו לפייסבוק, לסלבס ולטראש

אם יש דבר שסופיה קופולה סולדת ממנו, זה רכילות על סלבריטאים. לכן, נותרה אדישה בעת ששמעה לפני חמש שנים על מעלליה של חבורת "הבלינג רינג". הרי מה אכפת לה מחבורת ילדי שמנת מקליפורניה, ובה כמה נערות ובן תשחורת אחד, שנהגה לפרוץ במשך תקופת זמן לארוכה לבתיהם המפוארים של ידוענים מהסוג של פריס הילטון ולינדזי לוהן? זו בדיוק הצהבת שהיא תמיד מתרחקת ממנה.

אך שנה לאחר מכן, עלעלה היוצרת של "חמש ילדות יפות", "אבודים בטוקיו", "מרי אנטואנט" ו"אי שם" בדפי מגזין שדווקא כן מוערך על ידה, "ואניטי פייר". הקולנוענית מצאה שם מאמר מאלף על הפרשה, והבינה כי אם תעסוק בה לא תיכנע לתרבות שהיא סולדת ממנה ותהפוך לחלק ממנה, אלא דווקא תוכל לחדור לקרביה ולהציג אותה באופן מאיר עיניים, במבט מן החוץ. היא סיפרה על כך לבעלי חברת ההפקה שלה, שהוא במקרה גם אבא שלה וגם אחד מן הבמאים האמריקאים הגדולים ביובל האחרון - פרנסיס פורד קופולה. הוא התלהב גם כן, ואפשר היה להוציא את ההפקה לדרך.

סופה של הפקה זו בסרט בשם "בלינג רינג", בכיכובה של אמה ווטסון, שיפתח ביום רביעי הקרוב את פסטיבל הסטודנטים בתל אביב. לפני כחודש, פתח אירוע קולנועי אחר ומעט חשוב יותר - את מסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. יומיים לאחר הפרמיירה, פגשתי את קופולה לשיחה בארבע עיניים. התכנון המקורי היה שתתקיים בגן, מתחת לשמש שבדרך כלל מעטרת את שמי קאן, אך אלה התכסו באותו יום בעננים קודרים שהמטירו גשם סוחף. לכן לא היתה ברירה אלא להעביר אותה לחדר מלון יוקרתי וריקני, מהסוג שכיכב ב"אבודים בטוקיו" וב"אי שם".

כמו גיבורי היצירות המוערכות הללו, קופולה נראתה מעט אדישה, כבויה ועייפה. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שידוע כי ראיונות לתקשורת אינן הפעולה החביבה עליה. קופולה לא כל כך אוהבת לדבר על הסרטים, ומעדיפה שהם ידברו בשם עצמם. אבל מי כמוה, הבת של פרנסיס, האקסית של ספייק ג'ונז וקוונטין טרנטינו ומעל הכל במאית מעוטרת בזכות עצמה, מכירה את כללי המשחק ההוליוודי. לכן היא יודעת שלאף יוצר בתעשייה חוץ מטרנס מאליק אין את הפריבילגיה להתנכר לתקשורת, ובהתאם לכך ניאותה לחשוף סודות מחדר ההלבשה - תרתי משמע במקרה זה.

בואי נתחיל בייחוד של הסרט הזה לעומת היצירות הקודמות שלך - לראשונה את תולשת משהו מן המציאות העכשווית ומביאה אותו אל הבד.

"נכון, וזה בדיוק מה שאהבתי בסיפור הזה - שהוא לא היה יכול להתרחש לפני עשר שנים, שהוא כל כך אופייני לתקופה זו. בזמן שקראתי ראיונות עם בני הנוער שהיו חברים בכנופייה, הבנתי שיש בהם פרספקטיבה מיוחדת: עדות חיה על העולם של היום, מפיותיהם של ילדים שלגמרי מנותקים מן המציאות. מספיק היה לקרוא אותם כדי לראות את הסרט רוקם עור וגידים".

השתמשת בחלק מן ההצהרות המקוריות של הגיבורים האלה בסרט. ממש השארת אותן מילה במילה.

"נכון, לא היה טעם לשנות אותן - זה דברים שבחיים לא הייתי יכולה להמציא. אלה גם החלקים האהובים עליי בסרט. חוץ מזה, השתמשנו גם בתיעודים מקוריים של מצלמות האבטחה שתיעדו את הפריצות. הדהימה אותי הנינוחות שבה הם ביצעו את הפשעים. זה גם משהו שלא הייתי יכולה לחקות או להתעלות עליו".

וגם צילמתם בבית האמיתי של אחת מן הקורבנות - פריס הילטון. היית צריכה להתאמץ כדי לשכנע אותה להסכים לכך?

"לא לא, היא רצתה להיות חלק מהסרט, גם אם לא הייתה בבית בזמן שצילמנו. אני חייבת לומר, הופתעתי שהיא הסכימה שנחדור ככה ושנצלם לה את השירותים. אבל כנראה שהיא לא רגישה במיוחד לפרטיות. זו היתה חוויה משונה ואקזוטית. כל הווילה שלה נראית כמו תיאטרון בובות, עם המון חיות - ארנב, כלב, קוף. אגב הקוף שרואים בסרט זה לא הקוף האמיתי שלה, זה קוף אחר".

בזמן שהצצת עם המצלמה לארון הבגדים שלה, זיהית בגדים שגם לך יש?

"לא, לא ממש. אבל נהניתי מהטעם הרע שלה, ובכלל מלשכשך בבריכת הטעם הרע שיש בסרט. תמיד מקשרים אוטומטית ביני לסטייל ולקול, ואני אוהבת לעשות את ההפך ממה שמצפים ממני. בכל מקרה, הטעם של פריס הילטון זה לא הטעם שלי, אבל גם לי כמוה יש יותר מדי בגדים בארון אז אנחנו לא לגמרי שונות".

שיתוף הפעולה של הילטון נמשך גם אחרי הצילומים - היא באה איתכם להקרנות וצייצה בשבחי העבודה שלך מיד לאחר הפרמיירה. יכול להיות ש"בלינג רינג" הוא מודל ראשוני לקולנוע אינטרקטיבי, ובעתיד כבר יהיה שגרתי לקרוא בזמן אמת טוויטים מפי הגיבורים האמיתיים של הסרטים?

"זה קונספט מעניין, אבל האמת שאף פעם לא התעמקתי בזה עד עכשיו, מהסיבה הפשוטה שאין לי טוויטר".

משפט זה של קופולה מעיד על עובדה מעניינת לגביה - ממי שמוגדרת שוב ושוב כאחת היוצרות המייצגות של דורה, אפשר היה לצפות לשלל תמונות מלאות סטייל באינסטגרם, רצף צ'ק-אינים בכל המקומות הכי נחשבים בפריז ובניו יורק והתכתבויות קבועות בטוויטר עם לינה דנהאם. אבל כל זה לא קורה, כי קופולה אינה פעילה באף רשת חברתית, וגם לא מתכוונת לצלול לתוך זה. "נראה לי שהפעילות הזו מבזבזת המון זמן פנוי, והוא לא עומד לרשותי", אומרת הבמאית, 42, שנשואה כיום לאבי שני ילדיה - סולן להקת פיניקס תומאס מארס. בהמשך לכך, היא מודה – "אבל זה לא רק הפחד שזה יאכל לי את הזמן. גם לא כל כך בא לי לחלוק דברים עם העולם, ואני חוששת שפייסבוק וכדומה יגרמו לי לאבד את הפרטיות. אני חושבת שגם כיום, עד כמה שקשה, עדיין אפשר לשמור על הפרטיות שלך וזה בעיקר תלוי בך".

אבל אף שמעולם לא השתמשת בעצמך בפייסבוק, הוא מככב כאן. נראה לי שחוץ מ"הרשת החברתית", זה הסרט האמריקאי הגדול עם הנוכחות הכי בולטת להמצאה של צוקרברג.

"טוב, אתה יודע, גם אם אני עצמי לא בפייסבוק, אני יודעת מה זה, והייתי חייבת לשלב אותו כי זה חלק כל כך חשוב מהחיים של הדמויות האלה. בני נוער בימינו מבלים את רוב הזמן שלהם ברשת החברתית, ובכלל - אם הולכים למועדונים, למשל, רואים שמה שאנשים עושים רוב הזמן, זה לכתוב סטטוסים ולהעלות תמונות לפייסבוק. אז איך אני יכול לעשות בלעדיו סרט על הדור הזה".

אבל לא הפריע לך לשלב אלמנט טקסטואלי כמו פייסבוק באמנות ויזואלית מהסוג של הקולנוע?

"זה בהחלט הטריד אותי. זה היה חדש לי וזה היה אתגר, לצלם מחשבים ולגרום לזה להיראות מעניין. ניסינו לשחק עם זה, להוסיף כמה שיותר תנועה, להשתמש בגרפיקה ובאנימציה כדי שזה לא יראה כמו סתם בלוק טקסטואלי משעמם. אני בסך הכל מרוצה מאיך שזה בא לידי ביטוי על המסך".

איך את חושבת שהפייסבוק משפיע על החיים היום?

"אני חושבת שעומס המידע הופך אותם לתזזיתיים מאי פעם. הדור הצעיר היום מתנהל תחת הפרעת קשב".

בגלל זה הקצב כאן מהיר מתמיד אצלך ונראה כאילו שגם לסרט יש הפרעת קשב?

"כן, וגם בגלל שאני תמיד אוהבת לעשות את ההפך מהפעם הקודמת. 'אי שם' היה איטי במיוחד, אז 'בלינג רינג' מהיר במיוחד. ככה אני לא נשחקת".

גם הפסקול של הסרט אנרגטי במיוחד - אנחנו רחוקים שנות אור מהמוזיקה המלנכולית והחלומית של אייר ב"חמש ילדות יפות".

"נכון, ולמוזיקה היה גם חלק חשוב בתהליך היצירה. בזמן הכתיבה והצילומים הקשבתי לשיר של סליי בלז שהשתמשנו בו בפתיחה, 'Crown on The Ground'. יש בו מין היפר-אנרגיה שעזרה לי להיכנס לרוח המיוחדת של הסיפור הזה".

למרות שכבר מהפתיחה יש בו קטעים תזזיתים רבים, לעתים "בלינג רינג" עוצר גם את הקצב המהיר שלו, ומתנהל בשלווה שמזוהה יותר עם קופולה. כמו כן, אף שיש בו ממד אירוני, הוא אף פעם לא גולש לסרקזם. ניכרת בו אנושיות רבה. התסריטאית-במאית, כפי שאני אומר לה, אינה לועגת לדמויות. היא אפילו לא שופטת אותן.

"אני מאוד שמחה לשמוע שאתה חושב כך", אומרת קופולה בתגובה. "בדיוק לכך כיוונתי. אני חושבת שמובעת כאן דאגה מסוימת כלפי מה שקורה, אבל ממש אין פה כוונה להוקיע את הנערים כאיזה סמל לדקדנטיות המודרנית. בעיני המעשים שלהם מדברים בעד עצמם, ולא צריך להוסיף. שמרתי על האירוניה ועל האבסורדיות שהיו בסיפור הזה מלכתחילה, אבל לא הוספתי לכך. לא רציתי לצחוק על הילדים. אני שונאת רשעות. אם יש קולנוענים שאוהבים להיות מרושעים אז שיבושם להם, אבל לי תמיד חשוב שיהיה לסרטים שלי לב. בגלל כל זה, אני לא שופטת את הגיבורים. עם זאת, חשוב לי גם להבהיר שאין לי אמפטיה מיוחדת כלפיהם. זה לא אחד מאותם סרטי נעורים שבהם הקהל מתבקש לחשוב שמה שהגיבורים עושים מגניב כי הם בני 17, אז הכל בסדר".

אם כבר הזכרת סרטי נעורים, "בלינג רינג" יוצא דופן בכך שהוא אחד מהסרטים הראשונים אי פעם להציג את גיל ההתבגרות בלי שום אזכורים להתבגרות מינית, משיכה מינית או פעילות מינית. הסקס לא פקטור כאן.

"אין מיניות בסרט, זה נכון, כי כל הליבידו של הגיבורים מופנה לתשוקה שלהם לסלבריטאיות, והאובססיה שלהם עם לוקס ואופנה. הם לא גונבים בגדי מותגים כדי ללבוש אותם ולהיראות יפה ולמצוא חן בעיני יקירי לבם ולכבוש אותם - הם רוצים את המותג בשביל המותג. הם רוצים את המחיר שהוא עולה ואת הפסואדו-סלבריטאיות שבאה איתו".

הם גם לא גונבים בשביל הכסף.

"בכלל לא. כולם בנים למשפחות מבוססות בפרברים. אין להם צורך בעוד כסף. הם לא היו צריכים את הבגדים של פריס הילטון - הם רצו את הבגדים שלה".

בטיימס כתבו שתרבות הסלבס היום מזמינה את הקהל לחדור לה לפרטיות, והנערים האלה פשוט פירשו את ההזמנה הזו באופן קיצוני מדי.

"אני לא יודעת אם לקרוא לזה הזמנה, אבל הגבולות בהחלט היטשטשו. בזמנו אני לא ידעתי מה ידוענים אוכלים לארוחת בוקר, היום כן יודעים".

ועניין אותך בזמנו לחדור לצלחת הקורנפלקס של המפורסמים?

"לא ממש. האלילים שלי לא היו כל מיני כוכבים עשירים, אלא מוזיקאים מהסוג של קורט קוביין. לא דיברו על איפה הם גרים, לא דיברו על מתי הם יוצאים מהבית, לא היתה לי דרך לדעת את הדברים האלה, והאמת - גם לא היה לי אכפת".

ומן העבר השני - הרגשת פעם קורבן לחדירה לפרטיות של ידוענים?

"האמת שפרצו לי פעם לבית בפריז, אבל הפורצים לא היו נערים רודפי פרסום או משהו כזה. בכל מקרה, המטרה לא היתה לדון במחיר שמשלמים על פרסום, אלא להביא את הדברים מנקודת המבט של מי שיש להם יחס כפייתי לסלבריטאים".

לסיום, אם נחזור לנקודת ההתחלה, ברגע שיצא לאוויר העולם הטריילר של "בלינג רינג", רבים כתבו שזה נראה כאילו הזדרזת ליצור מעין עיבוד מחודש של "ספרינג בריקרס" - הסרט של הרמוני קורין שיצא מוקדם יותר השנה ובדומה לך עסק בהרפתקאות הטראשיות בחוף המערבי של כמה נערות מפונקות עם טעם רע.

"אני חושבת שבאנו מנקודות מבט שונות - אצלי זה מבוסס על סיפור אמיתי, זו לא סתם פנטזיה על בנות בביקיני. מובן שקורין ואני לא היינו באיזשהו קשר יצירתי, והעובדה שעשינו את הסרטים האלה במקביל היא סתם צירוף מקרים. אבל כן, אי אפשר להתעלם מהדמיון ביני ל'ספרינג ברייקרס', בהחלט יש איזה משהו באוויר שמחבר בינינו. תרבות הטראש היא תת-תרבות, אבל היא עדיין תרבות, יש לה חשיבות עצומה בחיים שלנו, ואנחנו צריכים לדבר עליה".