בימים הרחוקים של המערב, אומרות האגדות, שעט על המסכים גיבור בודד במסכה על סוסו הנאמן סילבר, מלווה תמיד בעזר כנגדו, אינדיאני אציל בשם טונטו. "הפרש הבודד" היא סדרה אמריקאית ששוכנת עמוק בפנתאון הנוסטלגיה; היא שודרה בארצות הברית בשנות ה-50, ובארץ מעולם לא. הפרש הבודד צרוב כל כך עמוק בזכרון הקולקטיבי האמריקאי שאי אפשר לצרוך תרבות אמריקאית בלי לשמוע הדהוד שלו מרחוק: משהו על "היי הו סילבר" ומסכות.
ואולי דווקא הרווחנו מכך שלא ראינו את "הפרש הבודד": זה מאפשר לנו ליהנות מ"הפרש הבודד", הסרט החדש. הצוות שמאחורי הסרט הוא פגישת מחזור כמעט מלאה של האנשים שהביאו לכם את "שודדי הקאריביים" הראשון: גור ורבינסקי מביים, טד אליוט וטרי רוסיו על התסריט, וג'וני דפ על הפוסטר. ובאמת, "הפרש הבודד" מזכיר את "שודדי הקאריביים", עם מדבר במקום ים ורכבות במקום ספינות. אותה רוח הרפתקה חצי-רצינית, עם עלילה סבוכה וסצינות אקשן ארוכות ומורכבות. וג'וני דפ.
אלא מה, מעריצי הפרש הבודד המקורי מגיבים לסרט בזעם. מתברר ש"הפרש הבודד" מזכיר מאוד סרטי קיץ 2013 אחרים, "האויב בתוכנו: סטארטרק" ו"איש הפלדה": כולם עיבודים מודרניים למותגים תרבותיים מוכרים היטב, שאולי עובדים בתור סרטי קיץ, אבל מפספסים לחלוטין את המשמעות של המקור. "סטארטרק" זה לא סטאר טרק. "איש הפלדה" הוא לא סופרמן. וגם "הפרש הבודד" הוא לא הפרש הבודד. הפרש המקורי מגיע מעידן תמים, שבו האיש הטוב חבש כובע לבן, ולא בקטע אירוני ומודע לעצמו. האינדיאני שלצידו לא היה "פרא אציל", ווינק ווינק, אלא פרא אציל. הפרש אף פעם לא הרג אנשים, הוא ועוזרו האינדיאני היו חברי אמת, והוא צעק "Away!" בלי שמץ של אירוניה.
זה כבר לא עובד היום, כל הכנות והפשטות הזאת. לכן בסרט הנוכחי, הפרש הבודד הוא עירוני שנקלע לתפקיד הפרש לגמרי בטעות, טונטו האינדיאני הוא ספק מסתורי ספק דפוק בשכל; הוא חושב שהפרש דביל, אנשים מתים על ימין ועל שמאל, הנבל קורע את הלבבות של קורבנותיו ואוכל אותם לעיניהם, ושום משפט שנשמע מליצי או אבירי מדי לא יכול להיאמר בלי איזו הערה צינית לאיזון. ברוכים הבאים ל-2013. למי שצופה בזה בפעם הראשונה, כל זה נראה טבעי לגמרי (חוץ מהקטע של אכילת הלבבות. זה לא היה אמור להיות סרט לכל המשפחה של דיסני?). אבל מי שגדל על הפרש הבודד הקלאסי בוודאי מרגיש שאנסו לו את הילדות. אז אולי טוב שלא ראינו אותו.
ג'וני דפ בתפקיד טונטו מגלם, בעצם, את ג'ק ספארו, עם רגליים יציבות יותר. היה קל יותר להתלהב מההופעה שלו אילו זאת היתה הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את ג'וני עושה את הקטע שלו. לרוע המזל, לג'ק ספארו יש כבר ארבעה סרטים מאחוריו, והשטיק הזה כבר התיישן. ובכל זאת, לג'וני דפ יש מימיקה מעולה ותזמון קומי מצוין. אם אתם מחפשים מישהו שיכול לנהל ויכוח סוער עם סוס, ג'וני דפ הוא האיש שלכם. ארמי האמר (שגילם את התאומים וינקלווס ב"הרשת החברתית") נראה כמו ליהוק מושלם יפה במידה הנכונה, תמים במידה הנכונה, וקלולס במידה הנכונה. וויליאם פיכטנר, בתפקיד הנבל זולל האיברים הפנימיים, מאיים כראוי.
אבל העיקר הוא האקשן. רכבות, סוסים, יריות, אינדיאנים, אנשים קופצים מתוך דברים אל תוך דברים אחרים - גור ורבינסקי פשוט טוב בזה. סצינת אקשן של גור ורבינסקי היא כיפית יותר מכל ההרס הגלובלי ב"איש הפלדה", או הבליל הבלתי מובן של סרטי מייקל ביי. יש לו כשרון אדיר להעמדת סצינות, גילויים והמצאות. שיא הסרט הוא מרדף ארוך ברכבת שתהליך הכתיבה שלו כלל זריקת כל רעיון, כל מחשבה, כל קונספט וכל שוט שיכול לקרות במרדף רכבת, ודחיסת כולם לתוך סצינה ארוכה-ארוכה אחת. זה קצת מייגע, כן, אבל זה גם כיף.
הסרט אמנם ארוך מדי, ומגיע עם סיפור מסגרת מיותר שלא רק שאינו מוסיף לסרט אלא גם גורע ממנו - מי רוצה לראות את הגיבורים שלו זקנים ועייפים? ובכל זאת, כשהוא זז, הוא אחד הדברים הכי כיפיים על המסכים הקיץ הזה. אלא אם כן אתם זוכרים ואוהבים את "הפרש הבודד".
מחכים ל"הפרש הבודד"? ספרו לנו בפייסבוק
"אני לא מרגיש בן 50" - ראיון עם ג'וני דפ
"כולנו נסחפנו אחרי ג'וני דפ": ראיון עם במאי ומפיק "הפרש הבודד"