כתר המזרח: מי שחושב שעמיר בניון הוא לא דוגמא למוזיקה מזרחית הוא גזען

אתמול בערב (שלישי) התקיימה הופעה של זמר שמסלסל עד כלות הנשימה, שר שירי דיכאון בחית' ועין גרוניות, והכל על רקע של דרבוקה ונגינת גיטרה. בעברו הוא היה מכור לסמים וכשהגיע מהפריפריה הוציא את אלבומו הראשון שהיה מאופיין במוזיקת נשמה אסלית. אחרי שהאלבום הצליח, הוא ערך את הופעת הבכורה שלו במועדון הפלאקה. ולמרות כל זה, משום מה, הוא לא נחשב זמר "מזרחי".

בעמיר בניון עסקינן – הזמר שזוכה ליחס מיוחד בזכות עומקו האמנותי, שנמצא ברובריקה מיוחדת כדי שלא יצטרכו לקטלג אותו כ"זמר מזרחי" למרות שיש בו את כל המאפיינים של אחד כזה. מה גם שבשנים האחרונות הוא עוד יותר חידד את התאמתו לסטריאוטיפ כשחזר בתשובה, נקט עמדות ימניות קיצוניות ואפילו נכנס לקצב מטורף של כתיבת שירים שמשאיר את יוסי גיספן הרחק מאחור, לפחות מבחינת ההספק.

ועדיין בניון הוא לא "זמר מזרחי". למה? הסיבה פשוטה. הוא כותב גבוה ומזרחי זה נמוך. מסעדה מזרחית יש בה אוכל עממי פשוט וזול, מוזיקה מזרחית היא נמוכה ומיועדת לכפיים, ויש גם כמובן את התנועה המזרחית הידועה לשמצה, ה"נה בעין" הזה.

במילים אחרות, ברגע שאמן יוצר קצת אחרת, עם אמירה גבוהה או מתוחכמת, פתאום הוא כבר לא נופל תחת ההגדרה של "מוזיקה מזרחית" – פשוט כדי שהעבודה תהיה קלה, שלא יהיו כאבי ראש בחלוקה הסקטוריאלית. מזרחי זה נמוך ולכן כל אמן שמוכיח אחרת, שהולך גבוה, יוצא מחוץ למשוואה. כך קרה עם זוהר ארגוב, למשל. בדיונים על "המוזיקה המזרחית" הוא תמיד "לא דוגמא". וכנ"ל לגבי שלומי שבת וזמרים אחרים שקצת סיבכו את העניינים עם אמנות שהצליחה לבקע את החומות.

אבל האמת היא הרבה יותר חדה ופשוטה. עמיר בניון הוא זמר "מזרחי" באבו אבוה. הוא מגיע מהז'אנר הזה, הוא גדל מתוכו. בניון הופיע באירועים משפחתיים ובמועדונים. הוא שמע, שר ושאב את אותם מקורות מוזיקליים שזמרים אחרים בז'אנר שמעו. הוא שר בערבית, נותן בחפלות ורק מיתוג נכון בתחילת דרכו הציל אותו מהתיוג המפלה "זמר מזרחי".

בהופעה שלו אתמול באמפיתיאטרון קיסריה אפשר היה לראות זאת היטב. האמפי היה כמעט מלא, עמיר בניון הגיע משוחרר ועשה טוב על הנשמה. קצת חבל שהוא נתן לקהל יותר מדי לשיר בשבילו. בניון נהנה לשמוע את הקהל שר את שיריו ושכח מעט את תפקידו.

אבל בהופעה נכח גם עופר לוי על תקן אורח. לפי כמות הפניות להצטלם איתו ולקבל את חתימתו, אפשר היה להבין שהקהל של בניון ושל לוי הוא אותו קהל. יתרה מזאת, יש ביניהם דיאלוג מוזיקלי מובהק וברור. הקהל חיבק את עופר לוי באהבה והוא מבחינתו הרגיש בבית. כי שיריו של בניון מתאימים מאוד לגרונו ולא מעט מהמהלכים הווקאליים של הראשון מזכירים את אלו של האחרון, שנחשב בתחילת דרכו ל"מלך הדיכאון".

אין אלא לתאר את הקיבעון המחשבתי לפיו "מזרחית" היא רק מוזיקת חפלות נמוכה כגזענות של ממש. אפילו בניון עצמו, באחד משיריו, "בחייאת", כתב שאחת הטענות כלפיו היא: "רד קצת לעם ותהיה 'מזרחי'". מדובר בקו המחשבה שלא נותן לעובדות לבלבל אותו, מפחד לאפשר להן לשנות את התפיסה. כי הרי מה בעצם עושה ההפרדה של בניון ויחידי סגולה אחרים מהז'אנר המסתלסל? היא מאפשרת לאנשים לאהוב את המוזיקה הזאת מבלי לצאת מהארון בהצהרה שאומרת "אני אוהב מוזיקה מזרחית".


אז זהו, קבלו תיקון: מי שאוהב את עמיר בניון אוהב "מוזיקה מזרחית". בניון מגיע מאותה תנועה מזרחית שמצליחה ועושה "נה בעין". הוא אח של ליאור נרקיס, דוד של עופר לוי ושכן של משה פרץ. במוזיקה הזאת יש מכל טוב והיא לא חד ממדית. נכון, יש בה יותר טקסטים שטוחים ופחות יוצרים עם אמירה משמעותית, אבל ככה זה בכל מקום – כן, גם במוזיקה בעלת השפעות מערביות, עיינו ערך רוני סופרסטאר ודומותיה. ואתם יודעים מה – גם זה בסדר.

למעשה, המוזיקה של עמיר בניון היא חלק מאירוע משפחתי גדול שמורכב מכמה מנות. אחרי הקולה והמנה הראשונה, מגיע הבשר והיין, לאחר מכן חוזרים לקנח עם מתוקים. הכל באותו אולם. ברוכים הבאים למזרח.