אם הייתם צריכים לנחש מה יהיה הסרט השני של קארי פוקונגה, סביר להניח שלעולם לא הייתם מהמרים דווקא על "ג'יין אייר". אחרי הכל, עבודת הביכורים של היוצר האמריקאי, "ללא שם", היתה דרמה סאנדנסית מחוספסת על התלאות שעוברים מהגרים מקסיקנים בדרכם לארצות הברית. אז איך יכול להיות שאחרי הצהרת פתיחה כזו הוא מצא עצמו מביא אל הבד רומן גותי בריטי בן המאה ה-19? הרי זה כאילו שיוצרי "עג'מי" יעברו בסרטם הבא לעבד את "גאווה ודעה קדומה".
"זה נכון, על פניו באמת מדובר בשני סרטים שונים בצורה חריגה, אבל בכל זאת יש ביניהם נקודת דמיון", מסביר פוקונגה, אמריקאי ממוצא יפני-שוודי, בראיון מיוחד לוואלה! תרבות. "למרות כל ההבדלים, גם 'ללא שם' וגם 'ג'יין אייר' מציגים נערות שעברו דברים קשים ועכשיו מחפשות אהבה ואחווה ואנשים שיקבלו אותן כמו שהן. לפחות באופן מודע, ההחלטה שלי לקבל על עצמי את 'ג'יין אייר' לא נבעה מן המכנה המשותף הזה, אבל אם אני מסתכל אחורה, אז בדיעבד זה הקישור שהוליך אותי מסרטי הראשון לשני".
מובן כי אתה לא הבמאי הראשון שניגש לעבד את "ג'יין אייר". למעשה, רק בקולנוע דובר האנגלית זוהי פחות או יותר הגרסה ה-20 במספר. מהו לדעתך סוד הכוח הנצחי שלו ובכלל של האחיות ברונטה?
"אני חושב כי מקור הנצחיות הזו טמון בעובדה שהן מבטאות תחושה עמוקה של בדידות וטרגדיה, וזה משהו שאנשים עדיין מזדהים איתו כמו בעבר, אם לא יותר. ג'יין אייר אולי חיה במאה ה-19, אבל זה לא משנה את העובדה שהיא במהותה בחורה גלמודה שמחפשת אהבה, וזה משהו על-זמני שאפשר להתחבר אליו".
"רציתי להוכיח שאפשר לערבב בין רומנטיקה ואימה"
בסרטך הקודם התגלית כאמן שחשוב לו לשים את האצבע על הדופק ולבחון את המצוקות של ימינו. לא שיעמם אותך לחזור שתי מאות אחורה?
"זה לא נכון להסתכל על זה ככה, כי הדברים שקרו בזמן התרחשות 'ג'יין אייר' משפיעים עלינו גם עכשיו. אחרי הכל, אמצע המאה ה-19 היא שחר הפמיניזם ושחר העידן התעשייתי. אני אוהב את התקופה הזו כי כל השינויים שקרו בה רלוונטיים ביותר למי שרוצה להבין את מה שמתחולל עכשיו. חוץ מזה, לעשות סרט תקופתי זה אתגר מרתק".
למה?
"כשאתה עושה סרט שקורה בימינו, אתה יכול לכתוב את הדיאלוגים איך שבא לך וגם לעשות שינויים תוך כדי הצילומים הכל מותר, כי כל החוקים והמילים שאתה מכיר כבר קיימים. לעומת זאת, בסרט תקופתי צריך לחשוב טוב טוב על כל משפט ועל כל מילה, כדי לוודא שבאמת זה היה הגיוני שידברו כך בזמן ההתרחשות. אותו סטנדרט של הקפדה קיים גם בתפאורה, בתלבושות ובעצם בכל דבר אחר. אתה לא יכול להשתולל, אתה צריך לפעול בגבולות מוגדרים ביותר, וזה מצריך ממך מחשבה והשקעה גדולה מהרגיל".
אני מניח שהיית צריך להשקיע מחשבה רבה גם באיזון הרבדים המצמררים והרומנטיים שהיו אצל ברונטה.
"נכון, וזו אחת הסיבות שמלכתחילה רציתי להיכנס להרפתקה הזו, כי 'ג'יין אייר' הוא במהותו סרט אימה-רומנטי-תקופתי, וזה משהו שרוב האנשים בכלל לא חושבים שיכול להתקיים. למעשה, כשבאתי לחברים ואמרתי להם שאני רוצה לשלב בין סיפור האהבה של ג'יין ושל רוצ'סטר ובין הדברים האפלים הקורים באחוזה שבה הם נפגשים, הם אמרו לי שזה יהיה בלתי אפשרי. תפיסת העולם הזו מאפיינת את המערב. בניגוד לכך, בקולנוע הקוריאני, למשל, הבמאים מערבבים ז'אנרים כל הזמן והקהל מעכל זאת בקלות, אבל בסרטים שנעשים בהוליווד ובאירופה זה לא ככה. אני רוצה לשנות את זה, ולכן 'ג'יין אייר' קופץ מאווירה רגילה לאווירה מתוחה וגם לאווירה מצמררת באמת".
"סרט לבנות בלבד? ממש לא"
למרות כל הדברים האלה, לא חששת שבסופו של דבר יגידו שאתה עושה סרט לבנות בלבד?
"קודם כל, אני לא באמת חושב על הדברים האלה. בכל מקרה, מייקל פאסבנדר, שמככב בסרט, אמר לי שהיתקליף מ'אנקת גבהים' של אמילי ברונטה זו הדמות האהובה עליו, והוא בערך הגבר הכי גברי שיש היום בקולנוע, אז לא נראה לי שמישהו יכול לטעון כי רק נשים מתעניינות באחיות ברונטה".
פאסבנדר אכן ידוע כגבר מסוקס אבל בסרט הזה הוא קצת פחות לוהט מכפי שאנו רגילים.
"זה נכון. רוב הזמן הוא בכלל לא סקסי פה. הסיבה לכך היא שפאסבנדר מגלם את רוצ'סטר, ורוצ'סטר הוא לא אדם שמח. הוא רדוף בידי השדים שלו, ולעתים קרובות הדבר גורם לו להרגיש רע, מה שגם משליך על המראה שלו".
לעומת זאת, מיה וסיקובסקה שמגלמת את ג'יין יפה כאן בדיוק כפי שהיתה ב"אליס בארץ הפלאות" וב"הילדים בסדר". לקחת אותה כי רצית את השחקנית הכי חמה בסביבה?
"לא, האמת שבכלל ראיתי אותה בגרסה האמריקאית של 'בטיפול', וחשבתי שהיא מדהימה שם, אז בגלל זה ליהקתי אותה לכאן. כל כך התרשמתי ממנה במסך הקטן שישר בחרתי בה לתפקיד ואפילו לא בדקתי במבחני בד מוקדמים איך פאסבנדר והיא יסתדרו. היתה לנו אמונה עיוורת שתהיה ביניהם כימיה, ולשמחתנו האמונה הזו התגשמה כבר ביום הצילומים הראשונים".
"יש לי את העבודה הטובה בעולם"
גם המבקרים בארצות הברית סברו שיש כימיה בין שני השחקנים, ובכלל התלהבו מ"ג'יין אייר", אבל השאלה היא איך בני עמה של ברונטה יגיבו בעת הפצת הסרט במולדתם. אתה לא חושש שהם יכעסו על האמריקאי שמעז לגעת בקלאסיקה הלאומית?
"אני לא חושש, וזה משתי סיבות: קודם כל, עשיתי תחקיר מספיק מקיף כדי שלא יבואו אליי בטענות. חוץ מזה, אני מאמין שהסרט מספיק אוניברסלי כדי לגעת באותה מידה בקהל מרחבי העולם. עם זאת, אתה צודק בכך שבאי הבריטי יהיה לנו מבחן קשה יותר מאשר בארצות הברית. באמריקה מתרגשים מסרטים כאלה, כי זאת אטרקציה בשבילם. עצם המבטא הבריטי כבר עושה להם את זה, וכמובן שלאנגלים זה לא מזיז. אז יהיה קשה יותר להרשים אותם והם בטח גם יהיו חשדנים כלפי 'ג'יין אייר' שלי, אבל צילמתי וערכתי את הסרט באנגליה והרבה בריטים היו מעורבים בהפקה וגם ראו אותו, אז אני בטוח שיהיה בסדר".
בסיכומו של דבר, אם נחזור לנקודת ההתחלה לו היו אומרים לך לפני עשר שנים כי סרטך השני יהיה "ג'יין אייר", היית מאמין?
"צריך לשאול את זה אחרת. אם לפני חמש שנים היו אומרים לי שבגיל 33 כבר אזכה לביים סרט שני - האם הייתי מאמין? אחרי הכל, אני מכיר המון אנשים שהתחילו ללמוד קולנוע במחזור שלי ועדיין נאבקים על הזכות לביים את הסרט העלילתי הארוך הראשון שלהם, ככה שאני מאושר מעצם העובדה שהשלב הזה כבר כל כך רחוק ממני. בכלל, אני די מאושר. יש לי את העבודה הכי טובה בעולם. קולנוע זה קשה נורא, אבל בסך הכל זה כיף".