פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה הפלא?

      החיבור בין טים ברטון ל"אליס בארץ הפלאות" הבטיח רבות, אבל הוכיח שהוליווד הולכת ומאבדת את קסם הסיפור לטובת מחזורי "אווטאר". אבנר שביט הורס את מסיבת התה

      "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן" שאלה אליס את החתול המסתורי שבו נתקלה, ובכך הוציאה לדרך את אחד הדיאלוגים המפורסמים בהיסטוריה של הספרות. לנערה האבודה, שבשמה נקרא "אליס בארץ הפלאות", לא היה מושג מה היעד שלה, ממש כמו לרבים מאיתנו. לעומת זאת, ליוצרי העיבוד הקולנועי החדש לקלאסיקה של לואיס קרול היה ברור בדיוק לאיזה כיוון הם הולכים – לכיוון שדרכו מרוויחים הכי הרבה כסף. ובהתאם לתשובה המפורסמת לא פחות של החתול, הם ידעו כי יגיעו לשם לו רק יתמידו בדרכם.

      וכך, כמעט כל אחד ואחד מהמהלכים של היוצרים, ובראשם הבמאי טים ברטון, הקריב את ההיגיון, את הנשמה ואת הנאמנות הבסיסית למקור על מזבח הפנייה למכנה המשותף ההמוני ביותר. לא חסרות דוגמאות: למשל, בניסיון רטרואקטיבי נחפז להתחקות אחר ההצלחה של "אווטאר", הוחלט להפיץ את הסרט בגרסת תלת ממד, וזאת אף שהוא לא צולם לשם כך מלכתחילה, ואף שהממד הנוסף לא תורם לסרט דבר. הלאה: אמנם העיבוד של ברטון שואב הרבה יותר מ"מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", ספר ההמשך של קרול, ומתרחק לגמרי מהספר הראשון – אבל הוחלט בכל זאת לקרוא לו בשם מטעה. אחרי הכל, "ארץ הפלאות" הוא מותג חזק הרבה יותר מ"מבעד למראה", ומותגים זה כל מה שחשוב פה.

      גם אליס עצמה התבגרה והתחטבה כפי שקרול לא היה מעז אפילו לחלום (וטוב שכך!). אחרי הכל, קל הרבה יותר למכור שאפה ענוגה מאשר ילדה חביבה, ולכן מגלמת אותה כאן מיה ווסיקובסקה, אוסטרלית בלונדינית בת 20. עם זאת, אליס הבוגרת של הוליווד א-מינית עוד יותר מאליס הילדה של קרול, אולי בגלל שכך היא מעוררת הזדהות בקרב אחד הכוחות הצרכניים החזק של העולם המערבי – הנערות הנוצריות. הכוח הזה הפך את "דמדומים" לתופעה תרבותית, והוא גם מי שעושה כרגע מ"אליס בארץ הפלאות" להיט כלכלי כה גדול.

      מתוך הסרט אליס בארץ הפלאות (יח"צ)
      לא באמת ציפיתם לסרט של ברטון בלי הלנה בונהם קרטר, נכון? מתוך "אליס בארץ הפלאות"

      רבים קווי הדמיון בין "דמדומים" והגרסה המחודשת של "אליס בארץ הפלאות": הם אינם מסתכמים אך ורק בהקשר החברתי שבו נעשו, ואפילו לא באופי של גיבורתם או בליווי המוזיקלי, שמורכב בשני המקרים מפזמוני אימו (EMO) רגשניים סטייל טוקיו הוטל. בראש ובראשונה, הדמיון ביניהם בא לידי ביטוי במבנה הבסיסי של הסרט. קרול בנה את "אליס בארץ הפלאות" מאותן אבנים של "דמדומים". כלומר, זהו סיפור חניכה והעצמה, שבו נכנסת בת תשחורת לעולם פנטסטי המגלם את כל הפחדים שלה מפני הבגרות, והיא תצא ממנו חזקה וטהורה מאי פעם. בעולם הזה יש גבולות ברורים בין דמיון ומציאות ובין טוב ורע – בדיוק מה שאין אצל קרול, וזה הרי היה כל היופי.

      אבל ברטון מנפנף מעליו את הרוח הייחודית הנושבת בכתבי קרול, וגם מוותר על רוב הציטוטים המרכזיים שמופיעים בהם. לעתים עושה רושם כי הבמאי האמריקאי לקח מדש הספר את המילה "אליס", ומיד לאחר מכן הניח אותו בצד וקפץ היישר לצילומים, לעשות ככל העולה על רוחו. בכך הוא משול לקולנוען שיביים גרסה מחודשת ל"המלט" ויוותר על המונולוג שבו נשאל "להיות או להיות?". אחרי הכל, ההברקות של קרול אינן חידודי לשון ריקים. כולן מסתירות מאחוריהן דילמות, רעיונות ותפיסות עולם, שנותרו מעמיקים ופורצי דרך גם היום.

      אבל צעידה בנעלי מי שהמציא מחדש את הספרות אינה המסלול הבטוח לקביעת שיאים קופתיים. לפיכך, מתרחק ברטון מהסגנון האמנותי הייחודי של המתמטיקאי והסופר הבריטי. בדיוק כמו יוצרי "דמדומים", גם הוא מתקרב דווקא לז'אנר שקדם לקרול – הרומנסות של ימי הביניים. ברומנסות הללו, לנוחותה של השיטה ההוליוודית, תמיד היתה לגיבורים משימה ברורה אחת, מה שאין ב"אליס בארץ הפלאות" המקורי ולא יכול היה להיות בו. המשימה הזו היתה לחסל דבר מה, והדבר הזה היה לרוב מפלצת כלשהי. כדי לסגור גם את הפינה הזו, שאל ברטון מקרול את ג'ברווקי, היצור האבסורדי שברא, והפך אותו מהתגלמות חד-פעמית של חוסר היגיון לסתם דרקון מן השורה, הפועל בשירותה של המלכה האדומה (שאותה מגלמת הלנה בונהם קרטר, אלא מי). דרקונים סתמיים שכאלה ראינו כבר לא פעם, וכך הפך הבמאי את "אליס בארץ הפלאות" שלו למעין פרק נוסף בסדרת "מבוכים ודרקונים". אפשר ממש לדמיין איך קרול מתהפך כעת בקברו בשל כך וזועק "ערפו את ראשו!"

      אליס בארץ הפלאות (יח"צ)
      המקור של קרול הפך ל"מבוכים ודרקונים 3". מתוך "אליס בארץ הפלאות"

      בכל זאת, יש הבדל בין סיפורי האבירים של פעם ובין סרט האבירים המודרני של ברטון. בעבר, הדמות הנשית גילמה את העלמה במצוקה ותו לא, ומי שחיסל את המפלצת היה האביר הגברי. לעומת זאת, בגרסה של ברטון מי שאוחזת בחרב עד הקזת הדם האחרונה היא אליס בכבודה ובעצמה. בכך הוא מעלה אותה צעד אחד מעל בלה של "דמדומים", והופך אותה למעין סופר הירו, ממש "אליס הנסיכה הלוחמת". כך הצליחה הוליווד, לאחר עשרות ניסיונות כושלים, לברוא גיבורת-על שתשבור קופות. אך לפני שנברך על ההישג המגדרי, יש לבחון את הגבולות שבהם תוחם ברטון את הגיבורה הזו: היא מספיק משוחררת כדי לשלוף חרב, אך אינה מרשה לעצמה להוריד ולו פריט לבוש אחד, וההישג הגדול שלה בסופו של דבר הוא לחזור לעולם האמיתי ולהמשיך בדרכה של אביה. בצורה זו יוצק ברטון את הדמות הנשית המושלמת לתבנית הפמיניזם השמרני שהניחו בפנינו אנגלה מרקל ושרה פיילין, וכך משתלב היטב ברוח הזמן.

      בכלל, הטרנדיות זועקת כאן במידה שמעלימה את הביטוי האישי של ברטון – ותגידו מה שתגידו עליו, אבל יש לו סגנון, או לפחות היה לו פעם. הדוגמה המובהקת לכך היא במסיבה של הכובען המטורף. זהו אחד המעמדים משולחי הרסן בהיסטוריה של התרבות המערבית, ונראה כי קרול כתב אותו במחשבה עתידית על רוחו ההזויה של ברטון, אבל אפילו כאן הקולנוען נותר חסר השראה. את הכובען מגלם ג'וני דפ, שותפו הקבוע של הבמאי, שגם הוא כאילו נברא מראש לתפקיד, אבל מחליט דווקא לחבוש כאן כובע של שחקן שולי וחסר אופי. וכך, הרגע שהיה אמור להמחיש כמה מתבקש המפגש בין ברטון וקרול מאפיין דווקא את המינוס שנוצר מהחיבור בין שני הפלוסים.

      אליס בארץ הפלאות (יח"צ)
      אפילו במסיבה של הכובען המטורף נותר ברטון חסר השראה. מתוך "אליס בארץ הפלאות"

      אכן, אפשר לסייג ולומר כי "אליס בארץ הפלאות" הוא מעדן ויזואלי, ואמנם, מדובר ביצירה צבעונית ומסוגננת, אבל באמת, כמה אפשר להמשיך עם אמירות מהזן הזה? עד מתי נפצה את עצמנו בטענות כמו "נכון שהסיפור משעמם, אבל הסרט עצמו אסתטי מאוד", כאילו שתסריט הוא בונוס ולא השלד הבסיסי שבלעדיו יצירה קולנועית לא יכולה להתקיים? האמירה הזו נכונה בראש ובראשונה לגבי ברטון – אם באמת יש לו נשמה כה גדולה כפי שטוענים הסנגורים שלו, למה הוא לא כותב תסריטים מקוריים אלא מסתמך שוב ושוב על קלאסיקות עתירי פוטנציאל מסחרי? (הקורבן הבא, כפי שפורסם אמש, היא משפחת אדאמס). מעבר לכך, האמירה הזו תקפה כמובן גם לגבי הוליווד העכשווית כולה, שהופכת דמויות למותגים ועלילות למעין פח אשפה מרוקן שאפשר למלא אותו בכל טרנד מזדמן.

      בהתאם לזאת, אפשר לצפות בקרוב לגרסה תלת-ממדית של "הקוסם מארץ עוץ", שבה תהפוך דורותי לנערה מורמונית ותחסל את הקוסם בפגיון רגע לפני שתחזור לקנזס לנהל את הכנסייה של אבא שלה, ומן הסתם גם לגרסת איימקס של "הנסיך הקטן", שבה ישמיטו בעריכה את המשפט "צייר לי כבשה", אך ורק מפני שהקהל בהקרנות הניסיון לא מחא אחריו כפיים.

      אליס בארץ הפלאות (יח"צ)
      סמל של הקולנוע המלאכותי, הנצלני והחלול. מתוך "אליס בארץ הפלאות"

      האמת היא שאנחנו הבאנו על עצמנו את כל התופעות האלה כשנהרנו ל"אווטאר", ובכך סימנו לתעשיית הקולנוע את הכיוון שדרכו היא יכולה למקסם את הרווחים שלה. סלדתי בזמנו מההחלטה של האקדמיה האמריקאית להעניק את האוסקר ל"מטען הכאב", אבל אחרי הצפייה ב"אליס בארץ הפלאות" היא נראית לי פתאום מתבקשת - ההעדפה של דרמת המלחמה הצנועה של קתרין ביגלו על פני הלהיט של ג'יימס קמרון היתה ניסיון נואש להילחם על מקומם של שחקנים ותסריטים באמנות שמרגע לרגע נהיית יותר ויותר חלולה, מלאכותית ונצלנית.

      באחד הקטעים המבריקים ביותר בספר המקורי של קרול (ואל תחפשו אותו, כמובן, בסרט של ברטון), אומרת אליס בפליאה כי ראתה כבר חתול בלי חיוך, אבל מעולם לא ראתה חיוך בלי חתול. בהתאם לזאת, מראה לנו ברטון ב"אליס בארץ הפלאות" איך נראה סרט בלי במאי וקולנוע בלי נשמה, וזה לא נפלא בכלל.