נשואות פלוס: ביקורת הסרט "הילדים בסדר"

משפחה בעלת שני ילדים מתבגרים יושבת לשולחן, וחולקת את מאורעות היום שלה מעל לארוחת הערב. הורה אחד תקיף וחינוכי יותר, השני מאמין שילדים צריכים מה שפרחים צריכים – חום, תשומת לב, מזון ואהבה. הבת המתבגרת עומדת לעזוב את הבית לקולג', הבן בן החמש עשרה מתנדנד על הגשר הצר שבין טינה והזדקקות לסמכות ההורית. משפחה נורמלית.

משפחה נורמלית עומדת גם במרכז הסרט "הילדים בסדר" שביימה ליסה צ'ולודנקו. מדובר משפחה שלא עושה עניין מעצמה, וכל הלוקחים בה חלק מקבלים זה את זה כמובן מאליו. במשפחה הזו ג'ולס (ג'וליאן מור), היא האמא, וניק (אנט בנינג) היא האמא השנייה. שני המתבגרים שלהן, ג'וני (מיה ואסיקובסקה) ולייזר (ג'וש האצ'רסון), נוצרו בעזרת תרומת זרע של גבר אנונימי, וכל אחת מהן נשאה את אחד מהילדים ברחמה.

מה שנתפס כדרמה משפחתית פיקנטית לפני עשור, או שניים, היום הוא הנורמלי, או לפחות אחד מהצבעים הרבים שיש לנורמלי לצד משפחות של אבא ואבא, ילדים מאומצים מכל הגזעים, נישואי תערובת כאלו ואחרים, ואפילו משפחות שבה יום אחד אבא הפך לאמא וכמובן להיפך.

נקודת המבחן של המשפחה, מגיעה כאשר לייזר הצעיר מחליט לבדוק מי הוא האב הביולוגי שלו ושל אחותו, ומגייס לשם כך את ג'וני שמלאו לה 18 וחוקית יכולה להגיש בקשה ליצירת קשר עם האב. מה שנראה כמו אכזבה בטוחה, מתגלה כהצלחה כאשר פול, האב המופתע (מארק רופאלו המקסים כרגיל), מסכים מייד לפגוש את ילדיו הלא צפויים, ומסחרר את המשפחה. פול הוא צעיר-נצחי, שמנהל מסעדה אורגנית וקשרים רומנטיים לא מחייבים, ולפתע רואה דרך המשפחה המגובשת של ילדיו הביולוגיים את האפשרות המפתה להתבגר בן לילה בלי כאבי הגדילה.

ניק היא גניקולוגית, אחראית, מסודרת עם נטייה להיות קונטרול פריק; ג'ולס היא נפש חופשייה, קצת חסרת אחריות, קצת "האישה הקטנה".עם הכניסה של פול לחיי המשפחה היא בוחנת את החיים שלה מחדש – הכל כולל הכל. אבל לא רק אצלה פול מחולל סערות - הכניסה המפתיעה של פול לתא המשפחתי היציב והמשומן-היטב, מעמידה במבחן את היחסים בין כל הדמויות וגורמת להן לפקפק בזהות המאורגנת שלהן.

הטבעיות שבה צ'ולודנקו - בעצמה לסבית שחיה עם בת זוג והרתה מתרומת זרע - מתייחסת אל המשפחה המתוסרטת שלה היא מידבקת וגם מי שמחניק חיוך של מבוכה בתחילת הסרט כשבנינג ומור מתנשקות באגביות, יצא (יש לקוות) בסוף הסרט, כשהוא כבר שכח את תכתיבי הפוליטיקלי קורקט ונזכר באנושיות פשוטה.

צ'ולודנקו (שביימה גם את "שחייה לילית"), עוסקת גם בסרטה הנוכחי באימהות דומיננטיות, שלא מפסיקות להשתנות ולהתבגר גם לאחר שסימנו וי על תחנות הדרך. הכנות שלה כיוצרת (צ'ולודנקו כתבה גם את התסריט, יחד עם סטוארט בלומברג), הוא הכוח העיקרי של הסרט, והדמויות שלה מדברות ופועלות "כמו בחיים" – אנט בנינג וג'וליאן מור לא נראו כל כך טבעיות זה זמן רב; הן חושפות פגמי גיל, פנים נקיות מאיפור, גוף לא מושלם ושאר הדברים שמאפיינים בני אנוש שלא עוצבו ומותגו.

צ'ולודנקו לא מפשיטה את השחקנים שלה רק באספקט הוויזואלי; הדמויות שלה אינן חכמות או שנונות מהאדם הסביר, לא ניחנות בתכונות יוצאות דופן, וההתנהלות היומיומית שלהן אמינה ומשכנעת.

מעבר לכך, המשחק של אנט בנינג נפלא, אמין עד המחווה הזעירה שבזעירות, ומשלים את המהלכים האינטליגנטיים שלה בבחירת סוג התפקידים בשנים האחרונות. ג'וליאן מור ומארק רופאלו גם הם מקסימים באופן שערורייתי והסרט כולו נצבע בזכותם בתחושה ש"הילדים בסדר" הוא הסרט הזה על האנשים הטובים והנחמדים שהחיים שלהם מיטלטלים שלא באשמת אף אחד.

לצד כל אלו, ההישג העיקרי ויוצא הדופן של "הילדים בסדר", הוא בהבאת משפחה לסבית מתפקדת מן הפרברים אל מרכז הסרט שלה. זהו הישג שהוא חברתי ופוליטי יותר משהוא הישג קולנועי ובכל זאת – הישג.

ההסתייגות היחידה מ"הילדים בסדר", היא למעשה הסתייגות מהיוצרת שלו, צ'ולודנקו, כיוון שהתחושה שהסרט מעביר הוא של סרט ביכורים, גם אם סרט ביכורים מוצלח וחביב. אך אם לוקחים בחשבון שזהו לא סרטה הראשון, נדמה שעדיין יש בו משהו בוסרי ושצ'ולודנקו תצטרך לעשות מהלכים יותר נועזים ומרחיקי לכת כדי לצאת מנישת הסרטים הקטנים והמתוקים.