פליטי ריאליטי נגד גיא פינס? לא כוחות: 5 הערות על הטלוויזיה של השבוע

ההורים שלי נהגו לסלק אותי מהסלון בזמן "מבט לחדשות", וכיום בת הזוג שלי דורשת את אותה דממה (ובאותה נחישות) בזמן גיא פינס. לא רק שהיא מייחסת לתכנים עצמם חשיבות דרמטית, היא גם דורשת להאזין לטקסט עצמו במלוא תשומת הלב, כאילו למילים יש איזושהי חשיבות על רקע התמונות של הביקיני והפרימיירות, הפרימיירות והביקיני.

אבל מתברר שלמילים באמת יש משמעות. השבוע כמה פליטי ריאליטי איימו להחרים את התוכנית של פינס בגלל יחס לא הוגן, כדבריהם. הם, בראשות בעלה של דנה רון, יריב נתי, טענו שמציגים אותם באור לא מחמיא. "הם חשים ביזוי וניצול מעמדם", אמר נתי.

הטמטום כאן כותב את עצמו, מבלי להידרש למה באמת כבר אמרה עליהם לירון ויצמן. ולמי שלא הבין - ממתי לאנשים האלה יש זכות להתלונן על משהו שנוגע לפרסום? מה היתה תכלית קיומם ללא גיא פינס? ממתי מתלוננים נגד היצורים שמעניקים להם חיים? הרי כשיגיע רגע האמת והמיקרופון האדום יצוץ מול פני אותם נפגעי טראומה, לא יריב נתי יעמוד לנגד עיניהם, אלא העתיד. ושם, ללא אותו מיקרופון, הם שוב במקום הנורא מכל: אלמוניות, התכונה שבאמת לא ניתן להוציא רע בעריכה.

על רקע המקצוענות של גיא פינס, בולטת אוזלת היד של "נבחרת ישראל". אם פינס הוא הדוגמה האידיאלית למוצר מדויק וממוקד מטרה, "נבחרת ישראל בטלוויזיה" היא בדיוק ההפך. התוכנית אמנם השתפרה מאז שעלתה לראשונה, אבל כל הזמן אופפת אותה תחושה של כמעט. החיקויים לא רעים, אבל הבדיחות עדיין מקרטעות. הרעיונות לפעמים מקוריים, אבל משהו לא זורם בביצוע. יש רצון חיובי, אבל זה לא מספיק. "נבחרת ישראל בטלוויזיה" נראית כמו מטוס מלחמה יקר וחדיש שיודע לעשות הכל, מלבד לפגוע במטרה.

מי שמדבר על שחיקה של פורמטים ועל מיצוי מהיר, חייב לצפות בעונה ה-14 של "הרווק". זה טראש מהסוג הנלוז ביותר, אבל מוצר פשוט משובח. כבר בפרק השני הבנות התנפלו אחת על השנייה בשנאה ובקנאה. הן כבר מאוהבות לחלוטין. הרווק, מצדו, מתחרמן בכל דייט עם מישהי אחרת. הוא מתלקק איתן בלי בושה ובלי עכבות, ועדיין מצליח לשחק אותה רומנטי. 15 בנות מתחרות על לבו, וכל אחת מתייחסת אליו בשיא הרצינות כאל "בעלי לעתיד" ומדברות על עתידם המשותף. הגדולה של "הרווק" היא ביכולת ליצור את התחושה שהאמריקאים הם גם מפגרים וגם גאונים.

אבל מהו הנזק שגורמת "הרווק" לעומת מסע הפרסום של מפעלי ים המלח? מי שצפה בפרסומת - שבה מוצג המפעל כגואל ישראל ("מזרימים חיים לים המלח") וכזה שדואג לטבע ולסביבה ומעוניין אך ורק בטובת האזרח - לא סתם הובך או התנועע בחוסר נוחות בכיסאו, אלא תלש את שיערות ראשו מזעם. התסכול רק גבר נוכח אוזלת היד של הרשות השנייה שנתנה לזה להימשך, לפחות בזמן בו שודרה הפרסומת עד שמפעלי ים המלח עצמם החליטו להורידה, בעקבות תלונות של חברי כנסת וקמפיין מתוקשר של הארגונים הירוקים.

כנראה שבישראל ניתן לשלם עבור פרסומות, ולשווק בהן סילופים וחצאי אמיתות במקרה הרע, או חד צדדיות בוטה במיוחד במקרה הטוב. מותר לרכוש זמן מסך, ולעוות באמצעותו לחלוטין את המציאות. לנצל את ההון והשלטון, ופשוט להסתלבט על הצופים. מדאיג לגלות שכל פטמה סוררת בפרסומות מקפיצה את הגוף המפקח, בעוד ציניות שכזו עוברת מתחת לרדאר.

בכל פעם שמתן חודורוב מופיע על המסך, אני נדרך במלוא הקשב כדי לא להחמיץ שנייה מהספקטקל. המגישה פונה אליו, וניתן ממש להבחין בזנב שלו מתכשכש בהתרגשות. היא עוד לא מספיקה לסיים להציג את השאלה, והוא מסתער על הרגע שלו באמוק. הנה הוא יורה לאוויר שורה ארוכה של משפטים בנויים היטב, והכל בעברית תקנית, ברהיטות חולנית ובקצב מטורף. הוא לעולם לא יגמגם או יהסס, תמיד יישמע נחוש ונמרץ, ונותן את התחושה שבין אם הוא למד את הטקסט בעל פה או מאלתר אותו בזה הרגע, אין שולט ממנו בחומר. מזל שיש לו גם חיוך מבויש וחליפת בר מצווה. אחרת זה יכול היה להיראות מפחיד.

קו 5: חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע שעבר