זו כנראה השנה של חלוקות הפרסים הצפויות: את האוסקר נתנו ל"נאום המלך", את דקל הזהב בקאן העניקו ל"עץ החיים" ואת הפרס לסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים הפקידו בידי "בוקר טוב אדון פידלמן". בכל שלושת המקרים האלה, המנצח היה המועמד המוביל והמובן מאליו מלכתחילה, וכתוצאה מכך נוצרה תחושה שאפשר היה לחסוך לצופים, ליוצרים ולשופטים/מצביעים את הטרחה, ופשוט לסגור את התחרות מראש.
במקרה של פסטיבל ירושלים, ההחלטה של חבר השופטים השאירה טעם מר במיוחד. קודם כל, כי אפשר לצפות מאירוע כזה שיתמוך ביצירות עם איזשהו ממד אלטרנטיבי, ובהחלט היו כאלה בתחרות "אורחים לרגע" של מאיה קניג, שנשבה בו רוח מרעננת באמת, ו"השוטר" של נדב לפיד, שאולי מתנכר בכוונה לגיבוריו ולצופיו, אבל אי אפשר לומר עליו כי אינו מאתגר. תחת זאת, הלכו בעיר הבירה על הסרט השגרתי והקלאסי ביותר בתחרות, "בוקר טוב אדון פידלמן", שלמרות המשתמע משמו, דווקא שולח את כולנו לישון ומשאיר את הקולנוע המקומי בתרדמת.
נכון, זה לא סרט רע בשום מובן. זה סרט בסדר גמור. אבל ממתי "בסדר" מספיק כדי לזכות בפסטיבל קולנוע? האכזבה גדולה במיוחד מפני שבחבר השופטים ישבו בצד המפיק איתן אבן גם טלי שלום-עזר, במאית "סרוגייט", ומישל ריאק, בכיר ברשת הצרפתית ארטה, ובאמת שלא ברור מדוע צריך שני אנשי קולנוע מעמיקים ונועזים שכאלה שכאלה כדי לבחור בסופו של דבר ב"בוקר טוב, מר פידלמן".
אגב, לפי דיווחים מהימנים, הרי שהחבר הרביעי והבכיר מכל בצוות השיפוט, המבקר האמריקאי מהולל ריצ'רד שיקל, העדיף דווקא את "השוטר", אך סרט זה הסתפק בפרסי התסריט והצילום. "אורחים לרגע", מצדו, נהנה מהפרס לשחקן הראשי, שהוענק לגור בנטביץ'.
עוול נוסף היה בקטגוריות התעודה וסרט הסטודנטים, שבהן נדמה כי הפוליטיקה ניצחה את הקולנוע. בגזרה הדוקומנטרית גבר "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' על "הדירה" של ארנון גולדפינגר, שנותר עם פרס הבימוי. אמנם אלכסנדרוביץ' ניסח מסמך מרשים על מערכת היחסים בין הרשויות המשפטיות והביטחוניות בשטחים הכבושים, אבל מבחינה אמנותית, הוא היה נחות בהרבה מ"הדירה", והתחושה היא כי חבר השופטים ביכר דווקא לפרגן לו בגלל שסבר כי הוא סרט "חשוב" יותר.
אם כך, נשאלת השאלה, מה לא מספיק "חשוב" בסרט בסדר הגודל של "הדירה", שעוסק בקשר בין דורות שונים של המשפחה, ביחסים בין ישראל וגרמניה, בדרך שבה אנו מעצבים את הזהות ואת הזיכרון שלנו ובצורה שבה הגרמנים מדחיקים את מה שקרה במלחמת העולם השנייה? אם זה לא מספיק חשוב, אז מה כן מספיק חשוב? מי שמלעיז כי די בעצם האזכור של המילה "הסכסוך" כדי להעביר שופטים בפסטיבלים על דעתם, היה יכול לקבל לכך הוכחה ניצחת בירושלים.
אישוש נוסף לסברה זו היה בתחרות סרטי הסטודנטים, שבה זכה "חסימות" של גולן רייז מבית הספר מעלה, המתרחש במחסומים, אלא מה. "חסימות" הקצר עשוי טוב, אבל הוא מתמודד עם הנושא בצורה נדושה, שטחית ומופרכת להחריד, והבחירה בו שלחה מסר מדאיג וסותר לאלפי הסטודנטים לקולנוע בישראל שמשחרים להכרה: עשו מה שבא לכם, ותהא זו קומדיה, דרמה חברתית או סרט אימה, אבל אם לא תגידו משהו "חשוב" על הסכסוך, לא תזכו בפסטיבל ירושלים.
הבחירה ב"חסימות" מרגיזה במיוחד מפני שהיו בתחרות הסטודנטיאלית יצירות ראויות בהרבה למשל "וידאו קסם" של שיר קומאי, שהולך בעקבותיהם של ספייק ג'ונז ומישל גונדרי, או "אני אשתה את דמעותיי" של תום שובל, השואב את השראתו מן האחים דארדן, וכמובן גם "על מרתה לעוף" של מעיין ריף, שכבר התחרה בפסטיבל קאן, והציג את אחת מעבודות הצילום (של מוש משעלי) המרשימות בפסטיבל כולו.
לפחות בנקודה אחת נמנע חבר השופטים משיקולים פוליטיים. אפשר היה לחשוש כי הפסטיבל יעניק פרס כלשהו ל"איש ללא סלולרי", הקומדיה באורך מלא של סאמח זועבי, אך ורק מפני שהיא עוסקת באותו סכסוך מנקודת מבט פלסטינית, אך מקבלי ההחלטות התעלמו מן הסרט הדל, המשמים והכמעט חובבני הזה.
בכך, נותר "איש ללא סלולרי" אחד מן הסרטים היחידים שלא שמעו את שמם בטקס חלוקת הפרסים. אף שהיתה הסכמה כללית בירושלים, גם בקרב חבר השופטים עצמו, כי התחרות השנה חלשה במיוחד, בכל זאת פיזור העיטורים היה מאוזן.
נוסף ל"בוקר טוב, מר פידלמן", "השוטר" ו"אורחים לרגע", שכבר הוזכרו, הרי ש"הנותנת" של הגר בן אשר לקח את פרס הבימוי, "עמק תפארת" של הדר פרידליך את הפרס לסרט ביכורים, "אוסטרליה שלי" של עמי דרוזד את פרס חביב הקהל ו"אודם" של יונתן סגל את פרס השחקניות (נטלי עטיה ומורן רוזנבלט). כלומר, מתוך 11 סרטים, שבעה זכו במשהו. אם זה יימשך כך, אפשר בשנה הבאה להצמיד לתחרות מלכתחילה את הסלוגן "פסטיבל ירושלים - לא תצאו מכאן בידיים ריקות!".
את ארבעת הסרטים שלא זכו בדבר אפשר לחלק לשניים. אלה שהיו סתם חלשים, "איש ללא סלולרי" ו"אחותי היפה", ושניים שמלכתחילה לא היו צריכים להיכנס לתחרות, "רסיסי אהבה" ו"סלסה בתל אביב". על "רסיסי אהבה" כבר כתבנו כאן במשך הפסטיבל, ועל "סלסה בתל אביב", שהוקרן ביומה האחרון של התחרות, אפשר לומר רק דבר אחד: יוזמי חוק הקולנוע מבקשים שהמדינה תיתן מימון רק למי שמצהירים כי הם נאמנים למדינה היהודית הדמוקרטית. אני מציע לתת מימון רק למי שנשבע כי לא ייתן לאנחל בונני לגלם פרופסור לבוטניקה.
לסיום, כדי בכל זאת לסכם את הפסטיבל בנימה אופטימית, נצביע על שתי מגמות חיוביות בו. ראשית, אפשר היה להתרשם בירושלים מכך שהקיטוב המגדרי בתעשייה המקומית הולך ונסגר. קודם כל, ארבעה מהסרטים הזוכים בתחרות נעשו בידי נשים אלה של קניג, בן אשר ופרידליך שכבר הוזכרו, וכן "ברבי בלוז" של עדי קוטנר, שקטף את הפרס לסרט הישראלי העצמאי הקצר, ואכן הציג שליטה מוחלטת בכל הניואנסים של הקולנוע ושל האנושיות.
כמו כן, בתחרות הפיצ'ינג לסרט עלילתי באורך מלא זכתה טליה לביא, מי שכבר זהרה בעבר בפסטיבל עם הסרט הקצר "חיילת בודדה", ויחד איתה הציגו את הפרויקטים החדשים שלהן עוד שלל במאיות בתחילת דרכן. מסתמן גם כי לכל היוצרות הללו יהיה גם קאדר גדול באופן חסר תקדים של שחקניות מתחילות וטובות, שכן הפסטיבל הציג שורה ארוכה של תגליות מרשימות: יערה פלציג ב"השוטר", מורן רוזנבלט ב"אודם", איילה זילברמן ב"וידאו קסם", אליה ענבר ב"אורחים לרגע" ועוד. האם תמו הימים שבהם איתי טיראן יוצא מטנק בסרט ישראלי אחד ואיתי תורג'מן נכנס אליו בסרט אחר? עושה רושם שאנחנו בדרך לשם.
ונסכם בדבר משמח עוד יותר: גם אם היה מרגיז לפעמים לחכות דקות ארוכות בתור רק כדי לקנות פפסי, הרי שמבחינה עקרונית היה שווה לספוג את זה בשביל לשמוח מפיצוץ האוכלוסין שיצרו בפסטיבל כמות נכבדת של סרטי מופת, ובראשם "הסוס מטורינו" של אורח הכבוד בלה טאר ו"היו זמנים באנטוליה". יש בארץ קהל לסרטים טובים, והוא משתרע מקשישים עם סוכריות מרשרשות ועד צעירות נחשקות. יותר מכל, פסטיבל ירושלים האחרון הוכיח כי קיימת בישראל תרבות קולנוע אמיתית. נתראה בחיפה.
פסטיבל ירושלים 2011 - סיקור מיוחד
פסטיבל ירושלים 2011 - ראיון עם בלה טאר
פסטיבל ירושלים 2011 - כך נפתח האירוע
פסטיבל ירושלים 2011 - דברו איתנו על זה בפייסבוק