פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל ירושלים 2011: "הדירה" פורץ דרך בנושא השואה

      סרט שמבזה את עדות המזרח, פריצת דרך בדוקו-שואה, סרט שזוכה בפרסים אבל מאכזב וקהל שבטוח שחיבלו לו בהקרנה. פסטיבל י-ם מספק רגעים בלתי נשכחים

      נעשו כבר סרטים תיעודיים רבים על השואה, על זיכרון מלחמת העולם השנייה ועל היחסים בין ישראל וגרמניה, אבל עוד לא נעשה דבר כמו "הדירה", שהוצג אמש בהקרנת בכורה במסגרת התחרות התיעודית הישראלית של פסטיבל ירושלים. הבמאי ארנון גולדפינגר הצליח ליצור כאן את מה שהוא באמת ובתמים אחד המסמכים הדוקומנטריים המפעימים ביותר בנושא, ובעצם את אחד מסרטי התעודה הישראליים הטובים אי פעם. הצופים שנכחו אמש באולם היו בהלם מן החוויה שעברה עליהם.

      כיוון שחלק מן הכוח של הסרט בנוי על שרשרת התפניות שיש בו כבר מן הדקה החמישית והלאה, אין זה יאה להרחיב עליו את הדיבור. אפשר רק לומר כי גולדפינגר מוכיח בו שוב כי המציאות הרפתקנית יותר גם מן הדמיון התסריטאי הקודח ביותר, וחשוב מכך – שהוא פותח פרק חדש בדיון על היחסים בין הדורות השלישיים בישראל ובאירופה. עד היום, סרטים שעסקו בנושא הסתפקו במשוואות נוסח "נינו של ניצול השואה מתפייס עם נכדתו של פושע המלחמה", אך "הדירה" מספיק אמיץ כדי להודות בכך שגם כשבעה עשורים לאחר מה שקרה, האמת מורכבת בהרבה, והדרך לפיוס, למחילה ולהבנה עוד ארוכה.

      גולדפינגר עושה בשביל כולנו צעד ענק בכברת הדרך הזו, ולפיכך אפשר גם להניח שסרטו עוד יעורר שיח בישראל ויהיה להיט גדול באירופה ואולי גם בארצות הברית. הוא אף עשוי לכל הפחות להיות הצלחה בינלאומית בסדר הגודל של "שתיקת הארכיון".

      מתוך ""בוקר טוב אדון פידלמן" (יח"צ)
      אז בשביל זה נתתן לו פרס? מתוך "בוקר טוב אדון פידלמן" (צילום: יח"צ)

      לעומת זאת, בתחרות העלילתית המקומית המצב פחות מזהיר. אמש הוקרן אחד המועמדים המובילים לזכייה, "בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני, שהגיע לירושלים כשהוא נישא על גלי זכייתו בפרס הראשון בפסטיבל קרלובי וארי, והתגלה כאכזבה ביחס לציפיות ממנו. בדומה ל"הערת שוליים", גם דרמה זו עוסקת ביחסים המורכבים בין בעל מקצוע ובנו, ובאופן ביזארי גם בו מופיע נבו קמחי, ומשחק סקווש אף כאן.

      בניגוד לסרט של יוסף סידר, אצל מדמוני קיים עימות ישיר בין האב והבן, אך את כל הדברים הטובים שיש ב"הערת שוליים" אין ב"בוקר טוב, אדון פידלמן". זוהי דרמה עשויה היטב, וששון גבאי כרגיל מספק בה הופעה יוצאת מגדר הרגיל בתפקיד הראשי, אבל הצרה היא שהסיפור שלה לא מעניין במיוחד, וחמור מכך – שכל הדמויות בה בלתי נסבלות. לפיכך, קשה לצופה לעקוב במתח אחר העלילה או להשקיע רגשית בגיבורים.

      מתוך הסרט "עמק תפארת" (יח"צ)
      היינו העתיד? בערך. מתוך "עמק תפארת" (צילום: יח"צ)

      שני סרטים נוספים שהוצגו בתחרות העלילתית המקומיות היו "עמק תפארת" של הדר פרידליך ו"רסיסי אהבה" של נסים נוטריקה. הראשון הוא הסרט הכי אשכנזי שאפשר להעלות על הדעת והשני הוא מלודרמה בסגנון ימין מסיקה וירמי קדושי, אך למרות ההבדל העקרוני הזה, שניהם הותירו טעם מר בפה.

      ראשית, פרידליך לקחה את אחד המאפיינים הבולטים של קולנוע הפסטיבלים העולמי - צילום איטי עם מעט דיאלוגים - והשתמשה בו כדי לדון בנושא הישראלי וכיום גם הטרנדי מכל – דעיכת הקיבוץ. זה היה רעיון יפה, והסרט מלא אנושיות, אך ההצלחה שלו היתה תלויה בכך שישכיל לייצר רגעים של חסד, וזה כמעט לא קורה. כתוצאה מכך, הצפייה בו מייגעת.

      פוסטר הסרט "רסיסי אהבה" (יח"צ)
      מה זה הדבר הזה? מתוך "רסיסי אהבה" (צילום: יח"צ)

      לעומת זאת, הצפייה ב"רסיסי אהבה" מהנה, אבל מהסיבה הלא נכונה – הוא פשוט כל כך גרוע עד שהוא מצחיק, וזה סוג בידור שכבר מזמן לא חווינו בקולנוע הישראלי. למעשה, דרמה זו מזכירה בצורת עשייתה סרטי קסטות משנות התשעים, ונוסף לצילום החובבני יש בה גם עוד שלל אטרקציות – למשל, דמות של גמד המגיחה מדי פעם באופן שרירותי וקריפי, עלילת משנה רומנטית תמוהה בפיקודו של איש ערוץ הספורט לשעבר ערן בן זאב, ודיאלוגים שמצליחים לערבב בדמות אחת כל סטיגמה גזעית או מגדרית אפשרית.

      מעל הכל עומדת תצוגת המשחק של ריימונד אמסלם, שמשחזרת פחות או יותר את תפקידה ב"אחותי היפה" שהוקרן כאן רק לפני שלושה ימים, ובכך מנציחה את מעמדה כמעין פארודיה על רונית אלקבץ. האמת היא שבכלל לא ברור מדוע קרן הקולנוע הישראלי טרחה להשקיע ב"רסיסי אהבה", ואם זה נעשה מתוך אפלייה מתקנת, הרי שבמקום תיקון נוצר עיוות, שכן הסרט מציג באור מבזה ונלעג את בני עדות המזרח.

      השוטר (יח"צ)
      סלח לי, אתה לא מסרט אחר במקרה? מתוך "השוטר" (צילום: יח"צ)

      ולסיכום – שני פכים ראויים לציון מן היומיים האחרונים. ראשית, בערב ראשון נערך ערב המחווה לנחמן אינגבר, זוכה אות הוקרה השנה בפסטיבל. מרבית הדמויות המובילות בעולם הקולנוע הישראלי לדורותיו, מג'אד נאמן ועד יוסף סידר, הגיעו לכבד בנוכחותם את אחת האושיות הוותיקות והמוערכות בתעשייה, והוא היה נרגש עד דמעות מן המעמד.

      רגע משעשע יותר היה אמש (שני) בהקרנה הנוספת של "השוטר", סרטו של נדב לפיד, שבאחד מן המהלכים היצירתיים והמבריקים בו, קופץ לאחר כחצי שעה מסיפור אחד וגיבור אחד לסיפור אחר ולגיבורים אחרים לגמרי. דבר זה בלבל ככל הנראה חלק מהצופים, ואחד מהם החליט שכמו ישראלי למופת, הוא יודע טוב יותר מכולם מה הולך פה.

      בהתאם לזאת, הוא יצא מן האולם, ומול עיניו של הבמאי, שהיה בסביבה, הודיע לסדרן "חיברתם בטעות בין שני סרטים, תתקנו את זה!". הסדרן לא הצליח לשכנעו שאם הוא יחזור לאולם וימשיך לצפות בסרט הכל יהיה בסדר, אז לפיד התערב – "אני הבמאי של הסרט, זה צריך להיות ככה", אמר. "עזוב אותך במאי של הסרט, לא במאי של הסרט, אני אומר לך שחיברו שם שני גלגלים, הייתי בפנים". דברים כאלה יכולים לקרות רק בפסטיבל קולנוע.

      פסטיבל ירושלים 2011: המדריך המלא

      פסטיבל ירושלים 2011: ראיון מרתק עם בלה טאר

      פסטיבל ירושלים 2011: יאיר לפיד לא היה צריך להיכנס ב"אודם"

      פסטיבל ירושלים 2011: כל הכתבות