רואים בבית: למה מתעלמים בארץ מאורן פאלי, הישראלי הכי מצליח בהוליווד?

קשה להבין את היחס בישראל לאורן פאלי: אחרי הכל, יש כאן נטייה לקשור כתרים לכל שחקן תוצרת הארץ שחתם בליגה הפולנית ולכל שחקנית משלנו שקבלה תפקיד משני בסרט זניח או אפילו גל גדות המצליחה יחסית. והנה, בא מישהו שנולד וגדל בישראל ואז היגר להוליווד ועשה את זה בגדול במובן האמיתי והמלא של המילה, ובשעה שבארצות הברית הוא אחד השמות החמים של תעשיית הבידור וגם אחד הקולנוענים שעשו הכי הרבה כסף בשנתיים האחרונות, כאן היחס אליו נע בין האדישות להתעלמות.

וכך, שני פרקי "פעילות על-טבעית", סדרת האימה שבה קנה פאלי את שמו, הופצו בישראל אך זכו לקבלת פנים צוננת מצד הקהל. יתרה מזאת, "Insidious", הלהיט שהפיק השנה, נגנז כאן לחלוטין למרות הביקורות הטובות שקיבל והעובדה שהיה רווחי כמעט יותר מכל סרט אחר השנה (תקציב של מיליון דולר – הכנסות של פי 50 מכך). הדבר משונה בהתחשב בעובדה שמדובר ככל הנראה המוצר הקולנועי המצליח ביותר של איזשהו ישראלי בהוליווד השנה, אם לא מתחשבים בנטלי פורטמן – רק שכוכבת "ברבור שחור" עזבה את הארץ בילדותה ופאלי היה כאן עד גיל 19.

כך או כך, עתה אפשר לראות את "Insidious" גם בפורמט ביתי ולגלות כי מעבר לשיקולים הפרובנציאליים, מדובר בסרט שראוי לחשיפה. מי שפגש את פאלי בישראל זוכר אותו כטיפוס מעט פלגמטי שאינו מרבה לחלוק תובנות מעניינות, אך פעם נוספת הוא מוכיח שאם זה כבמאי ואם זה כמפיק, מדובר פשוט באחד המוחות היצירתיים בהוליווד, ובעיקר בקולנוען שיודע היטב כיצד לשחק עם היכולות של האמנות הזו, עם הקונבנציות של הז'אנר ובעיקר עם הציפיות של הקהל.

כדי לעשות זאת, משתמש "Insidious" בטריק שעמד במרכז "פעילות על-טבעית". וכך, הוא הופך על פניו את הרעיון הבסיסי שעמד תמיד מאחורי סרטי רוחות רפאים למיניהם, ובמקום להציג דמויות נורמליות שעברו לבית רדוף, עוקב אחר אנשים שהסכנה נמצאת בתוכם. מאז "פסיכו" נהג הקולנוע האמריקאי להציג את הבית כגורם שממנו תיפתח הרעה, אבל אצל פאלי, זה לא משנה כמה דירות תעבור – החידלון טבוע עמוק בך.

וכך, "Insidious" מתאר כיצד זוג עתיר צרות (פטריק ווילסון ורוז ביירן) מנסה לאתר בין ארבעת כתלי מעונם את הקללה שמרחבת את חייו, ומגלה בשלב מוקדם כי הבעיה היא אצלם. מובן שמדובר מלכתחילה באחד הגילויים המבעיתים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והסרט מציג אותנו בפנינו בצורה מעוררת צמרמורת במיוחד.

הסיבה לכך היא שבניגוד לסדרת "פעילות על-טבעית", שבה מבנה העלילה חייב את פאלי לתעד הכל דרך מצלמות אבטחה, ב-"Insidious" אין את המגבלה הזו. להפך – ג'יימס וואן, הבמאי המיומן ורב הדמיון שהמפיק הישראלי בחר בחוכמה, מתפרע עם אמצעי המבע הקולנועי ככל העולה על רוחו.

וואן עושה שימוש עז בצבעים, במוזיקה ובתנועות מצלמה ומצליח לקחת את הסרט רחוק ככל האפשר, אך בלי לעבור את הגבולות המסוכנים של המלאכותיות ושל הגוזמה. כתוצאה מכך, בכל פעם שנדמה לנו כי "Insidious" לא לוקח את עצמו ברצינות ובעצם צוחק עלינו ונבקש שנצחק איתו, קורה בו משהו רציני לחלוטין ובעיקר מפחיד.

תחושת הבלבול הזו מגבירה עוד יותר את החרדה בזמן הצפייה וגורמת ליותר קפיצות "אמאל'ה!" מאשר בכל סרט אחר בשנה האחרונה. בעצם, והדברים נכתבים בידי אדם שלא פחד משום דבר מאז ראה את ארנון צדוק ב"סיפורים לשעת לילה מאוחרת", "Insidious" הוא מעל הכל אחד הסרטים המפחידים שנראו מזמן.

לאור העובדה ש"Insidious" באמת מותח עד הקצה את גבולות האימה, עולה השאלה האם פאלי בזבז כאן את תחמושת ההפחדות שלו. את התשובה לכך נקבל בחורף הקרוב עם צאת הפרק השלישי בסדרת "פעילות על-טבעית", ואפשר רק לקוות שאותו לא נצטרך לראות במסך הקטן.

חבר בכיר נוסף במועדון הגנוזים של שנת 2011 בבתי הקולנוע המקומיים הוא קומדיית המדע בדיוני הבריטית-אמריקאית "Paul", שהגיעה למסכים בניכר לפני כחמישה חודשים ויצאה בפורמט ביתי ברחבי העולם לא מזמן.

הפעם, הגניזה לא היתה מפתיעה: נכון, הסרט זכה להערכה ביקורתית ולמספרים קופתיים סבירים, אבל הרי מדובר בשיתוף פעולה שלישי של השחקנים-תסריטאים סיימון פג וניק פרוסט, וגם צמד הלהיטים הקודמים שלהם, "Shaun of the Dead" ו-"Hot Fuzz" הודרו מן המסכים בישראל. יש ז'אנרים שלמים ויוצרים מסוימים שבאופן עקבי מקופחים כאן, ופג-פרוסט נמנים עמם.

חבל שכך, שכן "פול" מתגלה כחוויה מענגת, והאיכות שלו בולטת בעיקר בהשוואה לסרט טרי שדומה לו אך נחות לעומתו – "סופר 8". בדיוק כמו הלהיט המאכזב של ג'יי ג'י אברהמס, זוהי מעין מחווה לקלאסיקות המדע בדיוני של סטיבן שפילברג, ובעיקר ל"אי.טי". נוסף לכך, גם כאן היא נעשית דרך סיפורם של חובבי פנטזיה המגלים כי המציאות גדולה מכל דמיון. במקרה זה, פג ופרוסט מגלמים שני גיקים בריטים שכל חייהם בדו בלבם סיפורים על יצורים מהחלל החיצון, ואז הם פוגשים בלבה של אמריקה חייזר אמיתי (שאותו מדבב סת רוגן).

אך קיים הבדל מהותי בין שני הסרטים: בשעה שהמחווה של אברהמס לא השכילה לתת איזשהו מבט חדש ומרענן במקורות ההשראה שלה, הרי ש"פול", הודות למשחק ולתסריט של פרוסט-פג ולעבודת הבימוי של גרג מוטולה ("סופרבאד"), עושה זאת היטב. המקוריות הזו באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בהתייחסותו למימד האלגורי-הנוצרי שהיה טבוע ב"אי.טי": "סופר 8" פשוט התעלם לחלוטין מן הרובד המהותי הזה, אך פג ופרוסט מודעים אליו ומתייחסים אליו בממזריות.

וכך, בשעה ש"אי.טי" עתיר האמונה השתמש בדמותו של החייזר כדי להמחיש את סיפורו של ישו ואת כל הערכים שנובעים ממנו, הרי ש"פול" האתאיסטי לחלוטין נעזר בו דווקא כדי להפריך את כל האמונות הנוצריות וגם כדי ללעוג לפנאטיות הדתית.

זהו מעשה מרחיק-לכת מצדו של"פול", אך הוא רק דוגמה אחת מיני רבות למקוריות ולחוצפה האפקטיביות שלו. וכך, הסרט כולו מונע באנרגיות ומצליח לייצר שורה ארוכה של פאנצ'ים. חשוב מכך, גם אם הוא מצליח להפוך את המסע של הדמויות שלו למשהו משעשע, הדבר נעשה בלי כל מידה של לעג כלפי הגיבורים או חלילה כלפי התשוקה שלהם לעולם הפנטזיה.

וכך, נוסף להיותו חוויה מבדרת, יש ב"פול" גם משהו מרגש, והוא מצליח לעורר בנו הזדהות עם הדמויות הראשיות ולעקוב בעניין אחר הדרך שבה המפגש עם החייזר משנה את חייהן. אמנם בניגוד ל"אי.טי" ול"סופר 8", כאן הגיבורים כבר לא ילדים, ובכל זאת הם נדרשים לעבור תהליך התבגרות.

במובן מסוים, גם פרוסט ופג עברו תהליך עצמי דומה בסרט זה, שכן הוא בוגר יותר ובעיקר אנושי יותר משני קודמיהם. האם זה אומר שהפרויקט הבא שלהם יזכה סוף כל סוף להפצה מסחרית בישראל? קשה להאמין. אחרי הכל, יש דברים שגם מגע עם חייזר לא יכולים לשנות.