(צפו בביצוע ל-"Bike Song" מההופעה של מארק רונסון בתל אביב. צילום: אבי כהן, עריכת וידאו: יותם בן דוד)
כמו כל הכוונות הטובות, גם אלו של מארק רונסון בהופעתו בישראל (חמישי, גני התערוכה בתל אביב) כמעט והביאו אותו לגיהנום, בעיקר בחצי הראשון של המופע. רונסון הוא אמנם עסקת החבילה הכי משתלמת במוזיקה העולמית עם שילוב של כישרון וסקס אפיל שגורם גם לסטרייטים להרגיש שהם מחמיצים משהו איתו, אבל היו רגעים שנדמה והוא פשוט מאבד את זה: הפתיחה לא היתה מוחצת מספיק, שיר מעולה כמו "Oh Wee" נפל על יום עם צינון מזגנים ורוז אלינור דוגל, הקלידנית וחלק מלהקת הביזנס אינטרנשיונל שמלווה את רונסון, פשוט פירקה לחתיכות את "Oh My God" של הקייזר צ'יפס, כשבמקום הומאז' לביצוע של לילי אלן (מהאלבום השני של רונסון, "Version"), קיבלו הצופים מתמודדת אפשרית ל"כוכב נולד".
החלק המביך יותר של ההופעה, וחובה לציין זאת עכשיו כדי להיפטר ממנו בהקדם, היה סט הדי ג'יי הקצר שרונסון תקלט בין החצי הראשון לשני של המופע. רונסון ככל הנראה ספג אדים של טייסטו שהופיע באותו המקום בשבוע שעבר, אחרת אין באמת הסבר או סיבה לדחוף שירים כמו "Just Can't Get Enough" של דפש מוד לאמצע הופעה שכזו. לפחות זה לא נגמר ב"בפה, בתחת".
אחת הסיבות לכך שהחלק הזה בהופעה פשוט לא היה טוב היא שהציפיות מרונסון הן עצומות: בגלל ההופעות בזאפה מלפני שלוש שנים שהיו מההופעות הבינלאומיות הטובות שהיו פה, בגלל שרונסון מצטייר כחבר הכי טוב של ישראל מאז מיקרונזיה וכמובן בגלל שהוא באמת בן זונה מוכשר. אבל גם רונסון לא יכול לעבוד באולפן עם ראפרים ברמה של גוסטפייס קילה וקיו-טיפ ואז לבוא להופעה עם ראפר ברמה של קורט האנט, ואותו הדבר עם רוז אלינור דוגל.
מאידך, הווייבים שרונסון מעביר עם כל ה'פאקינג', ה'שיט' וה'תל אביב מייק סאם נויז' שלו כל כך חיוביים, שקשה לתת לו להיוותר לבד במערכה; כל מעבר תופים נכון ועלייה מדויקת בפזמון מזמינים ריקוד קטן שיאשר את התחושה שחוץ מארצות הברית, ישראל לא יכולה לאחל לעצמה ידיד רלוונטי יותר מאשר מארק רונסון.
אחרי שרונסון סיים את חלקו כתקליטן הבר מצווה, הכוונות הטובות היתרגמו גם לכמה ביצועים מעולים: MNDR המצוינת נתנה בראש ואלכס גרינוולד השתלב היטב בתפקידים הווקאליים של שירי רונסון וגם ריגש בביצוע ל-"California", הלהיט של להקתו לשעבר, פאנטום פלאנט, שהתפרסם כשיר הפתיחה של הסדרה "האו. סי". השילוב בין נגינה חיה לשימוש בסימפולים ולקולות של הזמרים השונים השתפר והתהדק עד לרגע השיא של הערב.
בוי ג'ורג' נראה כבר 25 שנה אותו דבר. כן כלא, לא כלא, הכובע הסגול לא יזוז לו מהראש ובחולצה קצרה אתם תראו אותו כנראה בקבר. אבל זה לא משנה כי הקול הנהדר שלו נשמר לחלוטין והביצועים ל-"Somebody to Love Me" ו-"Do You Really Want to Hurt Me" של Culture Club היו מלאי שאר רוח וכנות של מי ששר 'אני צריך שמישהו יאהב אותי' ומתכוון לכל מילה. רונסון לא פסח גם על המחווה המדוברת לאיימי וויינהאוס והשירה של הקהל בסוף "Valerie" היתה ג'סטה מפרגנת ויפה למעמד.
בכל הזמן הזה אפשר ללמוד שמארק רונסון בעיקר עסוק בלהיות לארג' לארג' בנגינה, לארג' בלהיטים והכי חשוב לארג' עם החיים: הוא כל הזמן מודה לאנשים, מחמיא להם והאופן שבו הציג את הלהקה אולי היה ארוך ומתיש, אבל כולו מלא ריספקט לאנשים שסביבו, משהו שמוזיקאים, בוודאי המצליחים שבהם, די נוטים לחפף.
הלארג'יות הזו של רונסון מתבטאת היטב בשירים הכי יפים שלו, מהפזמון האדיר של " Bang Bang Bang" שאם אתה עומד במהלכו סימן שאתה נטול רוח חיים ועד "Record Collection", שבו בעצם נמצא המשפט שמסכם הכי טוב את הסיבה שאפשר היה ליהנות מההופעה של מארק רונסון הוא כל כך רוצה להיות באוסף התקליטים שלנו, שאין ברירה אלא להזמין אותו לדירה ולקוות שהוא גם יישאר לישון.
מארק רונסון בישראל: איך היה הביקור במרכז פרס לשלום?
מארק רונסון בישראל: ארבעת הפנים של היוצר המגוון
מארק רונסון בישראל: ספיישל בוואלה! Music במיוחד בשבילך
נהניתם מההופעה? ספרו לנו בפייסבוק