ההופעה של ג'יינז אדיקשן היא מה שנשאר מלהקות רוקנרול מצוינות אחרי שהן משילות מעצמן את הסמים הקשים, המריבות המטופשות והצורך להוכיח משהו למישהו. כשהאלבום החדש שלהם מעניין הרבה פחות מהרקדניות האקזוטיות שהתמזמזו זו עם זו על במת פסטיבל פיק.ניק 2011 בגני התערוכה בתל אביב להנאת רוב הנוכחים וגולשי וואלה! שצפו במופע בשידור החי, פרי פארל ודייב נבארו באו לעשות שמח לקהל וגם להם עצמם; פארל עלה באווירת המטרוסקסואל שהקדים את זמנו ונבארו, האלפא מייל שמנגן כל סולו כאילו הפוסי-מטאל עוד בצמרות המצעדים. ביחד הם באו משוחררים לעשות את מה שג'יינז אדיקשן תמיד ידעה לעשות לתת בראש, וחזק.
אמנם עם הסאונד של ביתן 1 פרי פארל יכול היה להגיע גם בלי הגרון הבעייתי שלו, אבל ממילא ג'יינז היא לא להקה של פזמוני רוקנרול קלאסיים, אלא של שילוב בין העיבודים האינטנסיביים לתנועה הפיזית והווקאלית של פארל. "Just Because", למשל, שהיה השיר השלישי בהופעה והרגע הבאמת חזק הראשון שלה, הוא דוגמה מושלמת לאיך שיר של ג'יינז אדיקשן עובד בין התיפוף האינטנסיבי של פרקינס, האינדיבידואליזם של נבארו בגיטרה החשמלית והיכולת של פארל להתאים את עצמו לכל אלו עם שתי מילים וזהו.
ג'יינז אדיקשן בישראל: צפו בתמונות מהמופע בפייסבוק שלנו
כך, גם אם בלמעלה מ-50 אחוז מהשירים בלתי אפשרי היה להבין מה בעצם פארל אומר והאם הוא בכלל זוכר את הטקסטים של עצמו, ההופעה עצמה היתה שיעור מצוין בכל מה שמסביב בשואו: פרי פארל הוא סולן מושלם, כיוון שהוא קודם כל אינטרטיינר, אחד כזה שממש חייב לספר בדיחות על יהודים לאורך כל המופע (כולל "ליהודים יש זין מכובד" אחרי שסיפר כיצד נוכח באופן אישי שהמתופף, סטיבן פרקינס, הוא יהודי) וגם לתת שואו-אוף פיזי משל היה כדורגלן שחוגג שער במשך יותר משעה ורבע של הופעה עם השירים הכי מפוצצים של הלהקה, מ-"Whores" דרך "Been Caught Stealing" ועד "Stop!" ו-"Jane Says" שסיימו את ההופעה.
מצד שני, נבארו הוא בדיוק הגיטריסט המתאים לפרפורמר כמו פארל, כיוון שהוא מנגן קטעים בעלי נפח מספיק גדול, שמאפשרים לסולן ג'יינז לרוץ על כל המגרש ולא להביט לאחור. מנגד, השליטה שלו בתווים והסולמות שמרכיבים את הז'אנר שממנו ג'יינז אדיקשן צמחה היא כל כך מושלמת, שקשה להאמין שגם מ"יונתן הקטן" הוא לא היה עושה המנון אצטדיונים עם סולו מכוסח בסיומו.
ספטמבר הקרוב יעמוד בסימן חגיגות 20 שנה למפץ הגדול של הגראנג', ובכלל, לפריחה הנפלאה שהביאה איתה 1991 לרוק האמריקאי ובתוכה ג'יינז אדיקשן ואלבום המופת "Ritual De La Habitual". אבל בעוד קיומם של פרל ג'אם ורד הוט צ'ילי פפרז, למשל, נתפס כנס שהוא הסיבה לחגיגה ואילו העניין סביב נירוונה הוא בעיקר מחזור של מיתולוגיה קיימת, המופע שג'יינז אדיקשן מריצה בימים אלו הוא חגיגת יום הולדת יפה, מכובדת ובעיקר כיפית למוזיקה עצמה: לרוח המיוחדת שפרי פארל מביא איתו מתוך הערצה לאיגי פופ, אוזי אוסבורן ואפילו בונו המוקדם; לניצוץ המוזיקלי של נבארו ולהתבגרות היפה של הלהקה נוכח הזמן שעבר ותאי המוח שנמחקו. לכן קצת סמלי ונחמד שההופעה הזו התקיימה ב-1 בספטמבר: רק להקה כמו ג'יינז אדיקשן יכולה לסיים את החופש הגדול.
ג'יינז אדיקשן בישראך: כך התכוננו להופעה
ג'יינז אדיקשן בוואלה! Music
גם בלונד רדהד היו פה
פרי פארל בראיון בלעדי לכבוד בואו