עשור לאסון התאומים: אתרי הנצחה בלתי נשכחים

"לפעמים בניינים, ארכיטקטורה ותנועה מספרים משהו עמוק על האדם בארצו"– כך הפליא לנסח דווקא במאי הקולנוע ערן קולירין את התפקיד שממלאים המבנים שסביבנו בעיצוב תפיסת עולמנו. אותו אוסף של פלדה, זכוכית, בטון או לבנים אינו מאכלס אותנו בלבד, אלא גם קושר אותנו אל המקום בו אנו חיים ואל האנשים שחיים לצידנו.

הזיכרון והעבר המשותפים לקהילה, אותם זרמים תחתיים שהזכיר קולירין, מתפרצים אל פני השטח באופן הבוטה ביותר באתרי הנצחה. אותם מונומנטים שנבנים כדי להנציח טראומה לאומית ובה בעת כדי לחגוג את הניצחון וההתגברות עליה, מעוררים לא מעט שאלות – איך אורגים את הזיכרון בתרבות העירונית? איך מסתתים את תחושת האובדן באבן? איך מעצבים את הריק בנוף הבנוי? לא תמיד יש תשובה אחת. הנה כמה דוגמאות לאתרי הנצחה מודרניים שעוררו מחלוקות, הציתו פולמוסים והבעירו שערוריות.

עשור אחרי שמתקפת הטרור בניו יורק שינתה לעד את האופן שבו האומה האמריקאית תופסת את עצמה, ייחנך היום (ראשון) במתחם הגראונד זירו אתר ההנצחה לנספים באסון. הפרויקט, שביקש בזמנו לשים חוסם עורקים על הפצע המדמם של העיר, עבר מסע תלאות עד שהגיע ליום הזה.

את האתר תכנן הישראלי-אמריקאי, מיכאל (מייקל) ארד, שגבר על אלפי מתחרים, כאשר עוד היה אדריכל צעיר ולא מוכר. כבר מההתחלה היה ברור כי לבנות מחדש את האתר הרגיש במדינה יהיה כמו להדליק סיגריה בתחנת דלק. ואכן, אדריכלים, פוליטיקאים ובירוקרטים תקפו את התוכנית. הם טענו שהפרויקט גדול מדי; יקר מדי; סתמי מדי; מנוכר מדי. התקציב חרג מן המתוכנן וזינק לכמיליארד דולר ומועד פתיחתו של האתר נדחה שוב ושוב.

אבל באמריקה כמו באמריקה מגיע הפי אנד. וכך בתזמון מושלם - במלאת עשור לאסון - נפתח האתר. ב?מקום בו עמדו הבניינים ניצבות כעת שתי בריכות ענק ובהן מפלים שנשפכים ונעלמים בתוך ריבוע הנמצא במרכז, שנראה כמעין חור שחור המוביל לבטן האדמה. על דפנות הבריכות, המוקפות בעצים, נחקקו שמותיהם של הקורבנות. יפה לראות כי היעלמותם של שני המבנים המוכרים והכוחניים ביותר במנהטן נוכחת באתר. כך, עצם הבחירה שלא לנסות ולשחזר את המונומנט האיקוני המקורי אלא להותיר את הריק, מצליחה להעביר את מימדי האסון.

יצירות התרבות הגדולות שנוצרו בעקבות האסון
במלאת עשור לפיגועים: הצדעה לחיי הלילה בניו יורק
עשור לאסון התאומים: על שקיעתה של מעצמת העל

בדומה לאדריכל של האתר בגראונד זירו, כך גם מאיה לין, היתה צעירה לא מוכרת שזכתה במפתיע בעיצוב האנדרטה לחללי מלחמת וייטנאם בוושינגטון. כשאת סטודנטית בת 21 שזוכה לעצב מונומנט לאומי, זו כבר סיבה לעורר עליך את זעמה של הגוורדיה הישנה. אם את גם אמריקאית ממוצא סיני, ייתכן שימצאו כמה רדנק'ס שלא יאהבו את זה.

לין בחרה להמחיש את הזיכרון הטראומטי על ידי יצירת מעין צלקת ארוכה ושחורה בקרקע, בדמות קירות גרניט ארוכים וגבוהים ועליהם חרוטים 58,253 שמות החללים. האנדרטה מצליחה לייצג את האובדן האדיר, בין היתר, על ידי חריטת השמות בצפיפות, בזה אחר זה. כך נוצרת תחושה של מספר אינסופי של מתים. ההליכה לצד הקירות השחורים נעשית בשיפוע, כך שככל שמתקדמים הקירות הופכים גבוהים יותר ויותר עד שנדמה לך כאילו אתה יורד לבטן האדמה. בנוסף, ההשתקפות של המבקר על אבני הגרניט גורמת לכך שהוא רואה את שמות החללים על רקע דמותו שלו. כך מתאחד העבר עם ההווה, והחללים-הנעדרים נקשרים לנוכחים במקום.

הקירות המוצבים בצורת V מזכירים את סמל הניצחון ומסמלים כך את ניצחון החיים על המוות. אבל האופטימיות הזהירה הזאת לא הספיקה לאמריקאים. המבקרים של האנדרטה התלוננו שאינה כוללת פסלי לוחמים הירואים, כאלה המוכרים לנו מאופן ההנצחה המסורתי. לאחר דיון ציבורי סוער הוחלט כי לאנדרטה יתווסף פסל של שלושה חיילים מברונזה; פשרה זו מראה למעשה שהממסד והציבור האמריקאי לא היו מסוגלים להכיל עיצוב זיכרון מופשט וביקשו להיצמד למוכר ולידוע.

הזיכרון המופשט שהוצג באנדרטת וייטנאם, נראה כמו פסגת הקונקרטיות לעומת מה שיצר כעבור כעשרים שנה האדריכל היהודי-אמריקאי פיטר אייזנמן בברלין. שדה המצבות שהקים לזכר יהודי אירופה בלב עיר הבירה הגרמנית משתרע על שטח של כ-19 דונמים ובו 2,711 מלבני בטון. סידור מלבני הבטון מתעתע, כך שרק תוך כדי ההליכה ביניהם אתה מבחין לפתע שמה שנדמה היה כמישור הוא למעשה שיפוע של קברים עקומים, ושכעת אתה מנותק כבר מן העולם החיצון ושקוע בתוך זיכרון אילם ומחריד.

בית העלמין מבטונדות שיצר אייזנמן, הפך בין לילה למגנט תיירותי, בין היתר, בגלל היותו שנוי במחלוקת. עם תחילת העבודות ובצירוף מקרים בלתי ייאמן, התברר כי חומר הציפוי המגן על המצבות בפני גרפיטי מיוצר בחברה הקשורה קשר הדוק למשווקים של גז הציקלון B בתקופת הנאצים. את האנקדוטה הזאת הצליחו הגרמנים לבלוע, אך המבקרים מצאו סיבות נוספות להתנגד לאנדרטה. חלק מתושבי העיר האמינו שהכתם המשובץ בלב הבירה הוא גדול מדי ומרכזי מדי. היו יהודים שאמרו שהיא אינה מכובדת מספיק כיוון שישנם אנשים ש"נהנים" שם – זוגות צעירים נפגשים במקום וילדים קופצים בין מלבני הבטון ומשחקים "מחבואים".

הדומינו מהגיהנום שיצר אייזנמן מתנגש חזיתית עם דרכי ההנצחה המסורתיות - הוא אינו מנסה למסמר את הזיכרון להווה באמצעות מונומנט ענק, אלא מפזר לך לבנים על הקרקע כדי שאתה תאסוף אותם ותבנה לך זיכרון משלך.

זיכרון מלחמת העולם השנייה נוכח לא רק בברלין. בשטחי יוגוסלביה לשעבר הוקמו בשנות ה-60 וה-70 מונומנטי הנצחה לקורבנות המלחמה בהזמנת הדיקטטורה הקומוניסטית. המונומנטים, המכונים "ספומניקים" (Spomenik), אינם אחידים בצורתם כיוון שעוצבו בידי פסלים ואדריכלים שונים. מצד אחד נראה כאילו האובייקטים העצומים נחתו מן החלל החיצון אך במקביל נדמה כאילו נבנו בידי האדם הקדמון – מעין תצוגה של עצמים מסתוריים שאינם קשורים למקום או לזמן. האנדרטות הסובייטיות נטשו גם הם את הזיכרון הפיגורטיבי לטובת המופשט, אך הפעם לצרכי תעמולה.

השלטון הקומוניסטי ביקש להשתמש באפקט הוויזואלי החזק שלהם לא רק כדי לאזכר את העבר אלא גם כדי להדגיש את חוזקו של המשטר בהווה ומכאן גם בעתיד. אך מחוץ להקשרם - לאחר סיום הרודנות והמלחמות העקובות מדם שפרצו בבלקן - המונומנטים המוזרים והעוצמתיים מגלים-מכסים טפח אפל נוסף בהיסטוריה של אירופה. מופשטים מהמשמעותיות הטקסיות שלהם, האתרים הנטושים אינם משרתים עוד נרטיב אחד, אלא מותירים בידי המבקר את הבחירה – איזו זוועה תרצה עם הפסל שלך?

הצלם הבלגי יאן קמפנארס תיעד את המונומנטים הביזארים הללו

ואי אפשר בלי קצת פולמוס ישראלי, תוצרת הפרובוקטור המקומי – יגאל תומרקין. הפסל השנוי במחלוקת נבחר להקים אנדרטה לשואה ולתקומה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. שלא כמו אנדרטת מרד גטו ורשה שחקקה את האנשים בזיכרון, תומרקין בחר בסמלים הלאומיים. הוא פירק מגן דוד לכדי שני משולשים ויצר למעשה פירמידה הפוכה עשויה פלדה, זכוכית ובטון. בבסיס האנדרטה צייר על הקרקע משולש-טלאי צהוב,"מעין 'אות קלון' ענק", לדבריו. כמו בכל ערבוב של לאומיות, פטריוטיות וטרגדיה נוראית - המהומה לא איחרה לבוא.

היו שטענו שכיכר העיר היא לא המקום המכובד לאנדרטת שואה, אחרים פשוט לא אהבו את סגנונה המופשט והמודרניסטי. הרוחות התלהטו ועתירות נגד הקמת האנדרטה הוגשו לבג"ץ, אך נדחו; אפילו בנייתה של האנדרטה לא הרגיעה את המחאות. מאז, ידעה הכיכר אירועים טראומטיים פי כמה, כך שהיום כבר לא נרשמת התרגשות יוצאת דופן מהצורות הגיאומטריות של הפסל שלא יודע לנצור את לשונו.

האנדרטה לטביעת הטיטאניק מראה לנו שלא רק שאתרי הנצחה משקפים את התרבות, הם גם משתקפים בה. האנדרטה הוקמה ב-1931 בוושינגטון לזכר "הגברים האמיצים שאיבדו את חייהם בעת שנטרפה הטיטאניק... נתנו את חייהם על מנת שנשיהם וילדיהם ינצלו". האובייקט האדריכלי זכה לייצוג תרבותי בלתי נשכח בסרט "טיטאניק" בו לאונרדו דיקפריו הצעיר והפוחז עומד על חרטום האוניה, מניף את ידיו לצדדים ומראה כיצד גם עני מרוד יכול להיות מאושר בחלקו. האקט הזה שוחזר ושודרג לכדי גרוטסקה בידי במאי הסרט ג'יימס קמרון, שעלה לקבל את פרס האוסקר, חזר על המחווה והראה לעולם מגלומניות מהי.

כך, מסתבר שמונומנטים מגלומנים קיימים לא רק באדריכלות.