פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשור ל-11 בספטמבר: יצירות התרבות הגדולות שנולדו בעקבות האסון

      ברוס ספרינגסטין הגיב באלבום מופת, "הסופרנוס" שינו קו עלילה ואפילו "שבתות וחגים" הישראלית הגיבה. במלאת עשור לאסון התאומים, נזכרנו כמה יצירות נפלאות נולדו בעקבותיו

      אלבום: ברוס ספרינגסטין - "The Rising"

      כשפוגעים בך בבטן הרכה, אתה קודם רוצה שאמא שלך תחבק אותך ואחר כך שאבא שלך יילך ויפרק את הילד שעשה את זה במכות. אתה אוגר בתוכך את הכעס, מתמודד עם הבושה ומנסה לחשוב על הצעד הבא שלך, אתה רוצה שהמבוגרים יבואו ויגידו לך מה לעשות.

      ברוס ספרינגסטין הוא האבא והאמא של האמריקאים. הוא האיש עם האגרוף הקשוח של כבוד מעמד הפועלים ולב רחום והומניסט ענק, שלא צריך מטוסים פרטיים לאפריקה וצילומים עם כל מיני נשיאים כדי להגיד שהוא תרם במשהו לרווחת העולם. וכך, אחרי שכל ילדי ניו יורק חטפו את המכה הכואבת ביותר שניתן לדמיין, הבוס מג'רזי הגיע כדי לעשות סדר. "The Rising" נפתח קודם כל באותו חיבוק מנחם של "Lonesome Day" הענק, השיר שתמיד אומר לך שבכל נקודה בעולם מישהו מרגיש בדיוק, אבל בדיוק של חץ בתוך העין, כמוך.

      אחר כך מגיע הכעס והפחד, האבל והתדהמה ובסופו של דבר גם הנחמה שהובילה לכך שספרינגסטין (יחד עם ה-E סטריט בנד אחרי הפסקה ארוכת שנים) רכש מחדש את התואר שהוא כה ראוי לו. קשה לחשוב על אלבום שלוכד את רוח התקופה באמריקה כמו "The Rising" וזה בסדר – לא ציפינו מספרינגסטין לפחות מזה.

      אלבום נוסף שהוקדשו לניו יורק של אחרי ה-11 בספטמבר:

      ביסטי בויז – "To The 5 Boroughs"

      ווילקו - "Yankee Foxtrot Hotel"

      עוד כתבות בנושא עשור לאסון התאומים:

      עשור לאסון התאומים: הניצולים מהתופת

      עשור לאסון התאומים: הקונספירציות ברשת

      איפה הייתם כשהמגדלים קרסו?

      מחווה לחיי הלילה של ניו יורק

      סדרה: "הצילו"

      "הצילו" היתה הצצה ראשונה דווקא לחיי היום יום של מי שיצא מאסון התאומים ללא כל שריטה ניכרת לעין, אך עם אחת רגשית גדולה ומדממת. הסדרה עוקבת אחר דמותו של הכבאי טומי גאווין (דניס לירי), שמתמודד עם אלכוהוליזם ונטיות להרס עצמי לאחר שאיבד את בן דודו באסון. ההתמודדות הזו מלווה בנפילות תדירות של גאווין שלוקח את הצופה איתו לתהומות עמוקים, ל"גראונד זירו" שלו, ושאחריהן מגיעים ניסיונות כושלים לחלץ את עצמו מההריסות. כצופה אתה מרחם עליו, רוצה לענות לקריאת המצוקה שלו (שמהווה גם את שם הסדרה), להרים אותו מהקרשים. אבל קשה להציל אדם שהיה מעדיף להיות גיבור מת מאשר חי. השבוע שודר הפרק האחרון של הסדרה, רגע לפני שהעולם מוריד שוב את הדגל לחצי התורן. יש דברים שגדולים גם על טומי גאווין.

      קטע מאפיין מתוך "הצילו"

      סדרת כבאים נוספת שהתמודדה עם ה-11 בספטמבר:

      "משמרת שלישית"

      תעודה: "פרנהייט 9/11"

      רבים שונאים את מייקל מור. וכך, הרפובליקאים סבורים כי הוא עוכר אמריקה והליברלים חושבים שהצעקנות שלו עושה להם עוול. אך אלה וגם אלה חייבים להסכים כי היתה לו תרומה משמעותית לעולם הדוקומנטרי כולו.

      הסיבה לכך, בין השאר, היא ש"פרנהייט 9/11" היה בזמנו לסרט התעודה המצליח אי פעם. ההישגים הכלכליים חסרי התקדים שלו פתחו את הדלת בפני יצירות דוקומנטריות נוספות, והעבירו הסוג הזה של עשייה קולנועית מהשוליים של התעשייה למרכז הבמה.

      בלי קשר לכך, "פרנהייט 9/11" המוערך פחות על המידה ראוי להוקרה גם כיוון שהשתמש באירוע הנקודתי כדי לחשוף באופן אמיץ ובהיר כמה מהעוולות הגדולות של החברה האמריקאית. בכך הוא הוכיח כי גם כשהמגדלים בארצות הברית מתפרקים, יש מי שטורח לאסוף את השברים.

      עוד סרטים תיעודיים בנושא ה-11 בספטמבר:

      "The Tillman Story" סרטו התיעודי של הישראלי אמיר בר-לב על הדרך שבה הצבא האמריקאי טייח את מותו של חייל שנפל במלחמות שהמדינה יצאה אליהן לאחר ה-11 בספטמבר; "דיקסי צ'יקס: שתוק ותן לשיר", סרט תעודה על הצורה שבה החברה האמריקאית סתמה את הפה ללהקה שהעזה לדבר כנגד אותן מלחמות.

      שיר: דיוויד בואי - "America"

      תראו את החייזר האנגלי הזה בניו יורק. מגיע לערב צדקה לתפוח הגדול, כולם שם, וגם החייזר האנגלי. הוא יושב מול מקלדת קסיו, בוהה בקהל, ומתחיל כאילו כלום את הליין של "אמריקה", הקלאסיקה של סיימון וגרפונקל. סביר להניח שלא הייתם בקהל, אבל איך מגיבים לרגע כזה? דיוויד בואי, על הקאסיו, בוהה בקהל ושר על אנשים שמחפשים את אמריקה, כמו שהוא חיפש בשנות ה-70 וניו יורק זעזעה את האף המלובן שלו. שום שיר אינו שווה אובדן חיים, אבל אלוהים, כמה ניו יורקים יצאו החוצה באותו ערב וחשבו שמכל האנשים בעולם, שלחו חייזר אנגלי כדי לנחם אותם. והוא הצליח, כמה שהוא הצליח.

      דיוויד בואי עושה את "אמריקה"

      שירים נוספים שהוקדשו ל-11 בספטמבר:

      הגורילאז – "911"

      ניל יאנג – "Let's Roll"

      אלן ג'קסון – "Where Were You" (שיר קיטשי וביזארי לחלוטין, אבל קאנון בארה"ב)

      הספר: דון דלילו - "איש נופל"

      בכל מקום שיש מפסידים תמצאו גם מנצחים, ומנצחים בהקשר של ה-11 בספטמבר הם לאו דווקא ארגוני הטרור. עולם התרבות האמריקאי, למשל, מצא יריעה רחבה ליפול עליה, אותה יריעה שלא הייתה לכל אותם אלה שבחרו לקפוץ אל מותם במקום להישרף חיים. בדיוק בהקשר הזה כתב דון דלילו המוערך את "איש נופל", רומן שאת ההשראה אליו קיבל מאותו צילום מפורסם של צלם AP ריצ'רד דרו, של המתאבד המשלים עם גורלו.

      אלא שדלילו פספס בגדול. במקום להעביר סיפור חשוב ולתת לאירוע להוביל את הקורא, הוא ניסה למשוך אותו פנימה בפלפולי מקלדת מיותרים. עטוף בנרקיסיזם, דלילו החמיץ הזדמנות למצב את "איש נופל" כאחד מהנכסים החשובים שבמורשת אסון התאומים. במקום זאת, הוא הפגין הרבה אהבה עצמית וניסיון להרשים. למרבה הצער, תרתי משמע, כשמדברים על מנצחים בסיפור הזה, "איש נופל" לא נכלל בקטגוריה.

      ספרים נוספים:

      ג'ונתן ספרן פויר - "קרוב להפליא ורועש להחריד"

      הסרט העלילתי: "טיסה 93"

      לא פעם דווקא קולנוענים זרים יצרו את הסרטים הטובים ביותר על פרקים כאובים בהיסטוריה האמריקאית, אולי מפני שהפרספקטיבה והריחוק מאפשרים להם לפעול בצורה שקולה וכנה יותר.

      כדוגמה לכך, היצירה הקולנועית החזקה ביותר על אירועי ה-9/11 בוימה בידי בריטי, פול גרינגראס, שביים ב-2006 את "טיסה 93" – דרמת מתח המסבירה כיצד נוסעי אחת הטיסות שנחטפו מנעו מהטרוריסטים לרסק אותה בגבעת הקפיטול, ובכך הקריבו את עצמם אבל הצילו חיים של רבים אחרים.

      גרינגראס עשה זאת בטכניקות שבהן השתפשף בטלוויזיה הבריטית, המנוגדות לחלוטין למסורת ההוליוודית – בין השאר, את הנוסעים האמיצים גילמו שחקנים אלמוניים, שלא ראינו לפני כן ושלא חזינו בהם מאז. הודות לכך ולבימוי המחוספס, הנקי, וחסר הפשרות, "טיסה 93" היה סרט כל כך אמיתי, עד שהצופים הרגישו כאילו שהם נמצאים באוויר ולא באולם הקולנוע. וכך, מכל הסרטים שנוצרו על ה-9/11, "טיסה 93" המחיש באופן הטוב ביותר את כל האנושיות והאי-אנושיות שהתגלו באותו יום נורא.

      עוד סרטים עלילתיים על ה-11 בספטמבר:

      "מגדלי התאומים", סרטו של אוליבר סטון שנעשה באותה שנה של "טיסה 93", וראוי לצפייה בעיקר בגלל שהוא ביזארי ותמוה באופן חריג; ו"זכרי אותי לנצח", ניסיון להפוך את זוועות הפיגוע למלודרמה בכיינית בכיכובו של רוברט פטינסון, שהוכיח מחדש כי הוליווד אינה מסוגלת להתמודד כהלכה עם הנושא.

      התופעה: הטלוויזיה האמריקאית מתגייסת

      בעוד על הקולנוע ה-11 בספטמבר השפיע בצורה עקיפה ואסוציאטיבית, נראה שתעשיית הטלוויזיה האמריקאית נכנסה עם המטוס השני היישר לתוך המגדל; משינוי העלילה ב"הסופרנוס" ועד האזכורים ב"פמילי גאי" וב"משפחת סימפסון", המסך הקטן הואבס באזכורים לאירוע שעיצב את פני העשור הקודם. קשה לבחור רגע אחד גדול מכולם - הבכי של ג'ון סטיוארט ב"דיילי שואו" האלימות המטורפת של טוני כלפי השוער של ה"בדה בינג" בגלל הערה הקשורה לאסון או האופן שבו האסון חלחל לאג'נדה של "הבית הלבן". מה שבטוח הוא שכמו ארה"ב כולה, הטלוויזיה האמריקאית לא שבה לעצמה מאז.

      רגעים גדולים בטלוויזיה בעקבות ה-11 בספטמבר:

      "הבית הלבן" מתייחסים ל-11 בספטמבר

      "הסופרנוס" מגלים את קווזימודו הנביא שחזה אסונות

      "איש משפחה" בגראונד זירו

      ההערה של ביל מאהר שעלתה לו בעבודתו

      הנקודה הישראלית: "שבתות וחגים"

      היו כל כך הרבה רגעים נפלאים ומדהימים ב"שבתות וחגים", עד שההתייחסות היפה שלהם ל-11 בספטמבר כמעט ונשכחה. זה קרה לקראת סיום הסדרה, כשרפי (אלון אבוטבול) הקורס מנסה בכל כוחו להחזיר אליו את אלה (יעל אבקסיס) ועל רקע קריסת התאומים קיבל השראה לדבר הכי פשוט שאפשר לתת למי שאתה אוהב - שיר. הוא לקח את דניאלה (רומי אבולעפיה), בתו שהיא גם חברתו הטובה ביותר וביחד הם הקליטו את "בואי אליי" שנפתח בשורות הכל כך יפות:

      "בדרך לכאן, על עשרות מסכים כחולים
      ראיתי מטוס מחליק לתוך ארמון קלפים
      ומסביב המון אנשים בוכים
      מתוק הוא העצב של זרים"

      מעטים זוכרים שאת השיר כתב ארי פולמן, חברו הטוב של במאי "שבתות וחגים", רני בלייר. הלחין אותו נפתלי אלטר, אבל הביצוע הלאונרד כהני של אבוטבול היה האס המנצח שבו הפרפר שהרעיד את ניו יורק סיים את אחת הסדרות הטובות שהיו כאן, אם לא הטובה מכולן.

      זוכרים יצירות נוספות הנוגעות לאסון התאומים? דברו איתנו בפייסבוק