נוילנד/ אשכול נבו
ספרות המסעות, המתעדת את אותו אדם שהולך בעקבות גורלו ומוצא ייעוד חדש לחייו, כבר די יצאה מכל החורים. כמה עוד אפשר לשמוע ולקרוא על הודו ודרום אמריקה, על המוצ'ילות ועל התהליך שעוברים הטיילים, תהליך שמסתיים בדרך כלל בהתחרפנות כללית? ובכן, אפשר, אם מדובר באשכול נבו. אולי הקונצנזוס הגדול ביותר בין הכותבים העבריים של ימינו, עשה גם הפעם את שיעורי הבית והגיש לקוראיו יצירה אמיתית בגובה העיניים.
גם כשהשפה שלו נמוכה, היא עדיין נראית גבוהה, וגם כשהוא מדבר על הפועל ירושלים בכדורסל, הוא נותן את התחושה שמדובר בנושא הכי חשוב בעולם. "נוילנד" לא שונה במיוחד מיצירותיו הקודמות של נבו, ולנו נותר רק להגיד "טוב שכך".
פרס על שם גבריאל גרסיה מרקס - בזכות הנדודים, החיפוש העצמי, המסע בדרום אמריקה ובמיוחד התחכום שמגיע מגובה העיניים ולא מלמעלה
"נוילנד" - לביקורת המלאה
מעוף הברבורים/ סמי מיכאל
סמי מיכאל מצליח להיות רלבנטי הרבה יותר ממרבית הסופרים הישראלים המוציאים ספרים חדשות לבקרים, וחשוב יותר מזה - הוא מספר סיפורים שאינם ממחזרים את עצמם וממאיסים את המספר אותם עד לעייפה.
ב"מעוף הברבורים" לא רק שהוא מספר סיפור מקורי, חכם ומפתיע - הוא גם עושה זאת ברגישות ובעדינות יוצאות דופן ומפרק את המוסד המשפחתי ממראית העין השלמה והיציבה שלו וחושף את הלבנים המתנדנדות, את חלקי המלט המתפוררים, ואת הפיגומים הרועדים. יחד עם זה, מיכאל לא רק מפרק, אלא גם בונה מחדש, בהרבה יופי, חיבה וכבוד לדמויות שלו.
פרס על שם איאן מקיואן - כי כמו מקיואן, גם סמי מיכאל מבין היטב שמשפחה לא בוחרים ובכל זאת מצליח לאהוב, לחטוא ולהתפייס בתוך המבנה הלוחץ הזה.
"מעוף הברבורים" - לביקורת המלאה
ויזנטל/ תום שגב
אפשר להתווכח על האג'נדות של תום שגב, לטעון שהוא מציג בספריו את התמונה שהוא רוצה להציג ושתואמת את המציאות שלו, אבל קשה להתווכח עם דבר אחד: הוא מביא את הסיפור, הוא מציג את הצדדים הנסתרים והוא עושה את שיעורי הבית הדרושים. ערב ראש השנה שעברה יצאה לאור הביוגרפיה שכתב שגב על שמעון ויזנטל, אחד המסמכים המרתקים ביותר על האיש שחי תחת פחדים וטראומות ובכל זאת, מעולם לא חשב להפסיק את מפעל חייו: ציד נאצים. הספר, שחשף כי ויזנטל עבד עם המוסד, אינו מציג את הצייד האוסטרי-יהודי כנטול פגמים, אלא מעביר חוויה כוללת של תכונותיו, אישיותו וכל צדדיו מילדות ועד מותו ב-2005. מסמך מרתק שאם טרם קראתם, עדיין לא מאוחר.
פרס על שם איאן קרשו - כי הביוגרפיה על היטלר היא אחת הביוגרפיות הטובות שנכתבו, ואין טובה ממנה לשמש רפרנס לביוגרפיות טובות אחרות.
"ויזנטל" - לביקורת המלאה
הדתל"שים/ פוריה גל גץ
כמו בעולם הבידור, גם עולם הספרות גילה בשנים האחרונות את חובשי הכיפה, והחל לנהל איתם רומן לוהט (אבל שומר נגיעה) - רבנים זוכים לביוגרפיות, בני ישיבות הופכים לגיבורי רומנים ותופעות עומק כמו נישואים בגיל צעיר זוכות למבט נרחב ומעניין. אבל כמו בטלוויזיה בדיוק, מי שהוזנח בדרך אלו הדת"לשים, אלו שבמעברם מהעולם הדתי לחילוני ציוו את העיסוק בזר והמסתורי של שומרי התורה והמצוות. לכן, ההישג הגדול של פוריה גל גץ הוא קודם כל עשיית הצדק עם ציבור מבריק, משכיל ומרתק שהסקס-אפיל שלו טרם נוצל במלואו. לאחר מכן, הפרס מוענק ל"הדתל"שים" בגלל רגישותו הרבה לאירוע המכונן של החזרה בשאלה, לשאלות הקשות שאירוע זה מעורר ולחיים שלמים ללא תשובות שבאים בעקבותיו. עכשיו הדתל"שים מחכים לשלב המתבקש הבא: תוכנית ריאליטי.
פרס על שם דרור בורשטיין - כי "אבנר ברנר" שלו היה הספר הראשון של סוף המאה ה-20 שנתן לדתיים לשעבר את הלגיטימציה להרגיש את התלישות שלהם מהחברה הישראלית באופן שאינו מעורר אי נוחות, אלא כבוד גדול.
"הדתל"שים" - לביקורת המלאה
מוקס נוקס / שמעון אדף
שמעון אדף נתפס כסופר של סופרים, אחד שאהוד על ידי חוגי הספרות אבל לקהל הקוראים קשה לאכול לפעמים את האוונגרד גבה המצח שלו. אבל ב"מוקס נוקס" הצליח אדף לייצר את הרומן הכי נגיש ונדיב שלו, ובו הוא פורש סיפור התבגרות לא פשוטה, גילוי עצמי והתהוות על ידי כריתת חבלי הטבור שקושרים בעניבת חנק אל המשפחה והסביבה. ב"מוקס נוקס" מתחבר אדף לעיקרון הספרותי הפופולארי שמשרטט את דיוקנו של האמן כאיש צעיר, וחושף את דרך החתחתים שעובר מי שנגזר עליו שלא להיות מובן על ידי סביבתו.
פרס על שם ג'. מ. קוטזי כי גם אדף, כמו קוטזי, הצליח לקחת חומרים אוטוביוגרפיים, ולהישאר על קו התפר שחושף לא חושף, ולעולם מעדיף את הספרותי, האמנותי והאוניברסלי על פני המציצני והצהבהב.
"מוקס נוקס" - לביקורת המלאה
יולנדה/ משה סקאל
כמו כל יוצר, גם הסופרים העבריים ניסו להביא לפה לאורך השנים תרבויות אחרות. הבעיה היא שמה שמתאים לניו יורק, שטוקהולם או יוקוהמה לא בהכרח מתלבש טוב על חולון או חיפה. בשל כך, מוכרחים להעריך את "יולנדה" של משה סקאל. ברומן הזה סקאל מתאר באורח יפהפה את תהליך התבגרותו, בו הבשיל להיות נער צעיר וחובב גברים. הסיפור אולי מתרחש בתל אביב, אבל התבשיל כולו מורכב מארומות צרפתיות ומצריות. סקאל מפזר הומאז'ים ספרותיים אירופאיים, אבל אפשר בהחלט להריע לו על כך שהוא עומד בזכות עצמו. "יולנדה" הוא ספר מצוין, או, כמו שסקאל היה אומר: יפה כמו ילדה.
פרס על שם אמיל אז'אר - בזכות האוריינטציה הצרפתית החזקה, הגיבור שקוראים לו מומו והעלילה הפשוטה שעטופה במלנכוליה דקיקה.
"יולנדה" - לביקורת המלאה
חיבוק / דויד גרוסמן
גם בספרות היפה שלו, ובטח בספרי הילדים, דויד גרוסמן מצליח בלי ניסיון שקוף ומאמץ להבליט את היופי, העדינות והרוך שמסוגלת לה הנפש האנושית ברצותה. "חיבוק" מהלך בקלילות על החבל שנמתח בין ספר לילדים וספר למבוגרים, בלי ליפול לקרקע הקשה של "ספר מתנה". ובכל זאת, הסיפור הפיוטי ומלא החום שעומד במרכזו ילד המגלה את הייחודי במקביל לגילוי הבדידות שעשויה להתלוות אליו הוא ספר שראוי לתת במתנה למבוגרים וילדים גם יחד.
פרס על שם יאנוש קורצ'ק על הלב הרחב, הרגישות הבלתי נגמרת, והפנייה לגרעין ההומני הבלתי נגוע שנמצא בבסיסו של כל אדם, גם כאשר כבר נחבט מהחיים.
"חיבוק" - לביקורת המלאה
רביעי בערב/ יעל הדיה
מעטים האנשים שיסכימו עם הקונספט שמותר לך לשנוא, ולו לרגע קט, את ילדיך. ברומן מסעיר, חושפני, בוטה ואמיתי, יעל הדיה מקלפת את המיתוסים סביב יחסי הורים וילדיהם ומציפה את הקשיים עד לרמת הזדהות מוחלטת. כמו חייל בפעולה נועזת, הדיה לא מתביישת לחדור אל קווי ה"אויב", קרי הקונצנזוס, ולרטש אותו עד דק. לא בטוח שלאחר קריאת "רביעי בערב" תאהבו פחות את ילדיכם, אבל די ברור שהוא יעורר בכם מחשבה, הסכמה ואולי גם תסכול ומבוכה. זהו ספר חודרני במיוחד שמומלץ להרחיק ממתייפייפים שלעולם ישכנעו את עצמם שהילד שלהם הוא הדבר הטוב ביותר שקרה בחייהם מבלי למצוא לכך צידוק אמיתי. פשוט חוויה שאסור להחמיץ.
פרס על שם ד"ר יצחק קדמן - כי כשהאלימות כבר נוקשת בדלת ומאיימת להתפרץ, אין טוב מיו"ר המועצה לשלום הילד להזכיר לנו שכדאי מאוד להשאיר אותה בתחום הספרות.
"רביעי בערב" - לביקורת המלאה
השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, דוד רוזנטל ועינב שיף.