פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הדתל"שים": צריך היה להיות שם בכדי להבין

      "הדתל"שים", על הדתיים לשעבר של הציונות הדתית, נכנס לתחום שאולי עסקו בו בטלוויזיה, אבל מי שלא היה שם בעצמו יתקשה להבין את עוצמתו. עינב שיף אורים ותומים

      בשיחה עם חבר באחת השבתות, דיברנו על "אורים ותומים", הדרמה הנפלאה המשודרת ב-yes ועוסקת בעולמם של בני ישיבה תיכונית יוקרתית ומסובכת. שאלתי אותו, תלמיד ישיבה שהכיר הרבה תלמידי ישיבה לעומתי, תלמיד התיכון הדתי, אם הסיפורים המתוארים בסדרה, של אטימות חינוכית, רשעות אידיאולוגית ואפלה שהפוכה לחלוטין מהיופי של "ואהבת לרעך כמוך", הם נכונים.

      לא משנה מה היתה התשובה, התחושה בגרון ובבטן היתה של מועקה - כזו שמלווה את הצפייה ב"אורים ותומים" ובמידה מסויימת גם ב"חיים אחרים" ובדוד לביא ב"כוכב נולד" - וגם בקריאה של "הדתל"שים" (דתיים לשעבר, למי שדילג על "סרוגים" או מגזין מקור ראשון), ספרה החדש של פוריה גל גץ, העוסק בעולמם של בני ובנות הציונות הדתית שבחרו לעזוב את הדת. כל אדם שחוזר לעבר שנטש דרך יצירה כלשהי, מזהה את הפנים אותן התאמץ לשנות ובהתחלה הוא מבועת מהמראה הנשקף משם. אתה חי מחדש את המשפטים, התחושות, הבלבול וחוסר האונים שיש בגיל הקטלני הזה בו אתה חושב שאתה יודע הכל, ואת העובדה שאינך יודע דבר.

      עבור הדתל"שים, שיש להבדיל אותם לחלוטין מחוזרים בשאלה קלאסיים (כפי שעושה הספר בחוכמה רבה), המשימה מסובכת פי כמה: כי אתה תמיד בעמדת נחיתות מול החילונים הנאורים של תל אביב הגדולה, כי חינכו אותך שבנות הן אופציה שעניינה היחיד הוא הקמת משפחה ועד שלא תחליט שזה מה שאתה רוצה, ממילא לא תוכל להוציא מילה לידן. כי היו שנים בהן צריכה של קולנוע ומוזיקה מחוץ לזרם הבטיחו שבפעולות בני עקיבא לא תמצא ליד מי לשבת. כי גם שנים אחר כך אתה מרגיש שכמו שמספרים על שירות בדרום לבנון – מי שלא היה שם, פשוט לא יבין.

      "אורים ותומים" - לא עוד סדרה על דתיים וחילוניים

      אורים ותומים (yes)
      התקווה היא שכמו "אורים ותומים", "הדתל"שים" יגיע לקהל רחב ככל האפשר. מתוך "אורים ותומים" (צילום: יח"צ)

      "הדתל"שים", על הטוב ועל הרע שבו, הוא מנהרת זמן שעובדת במכה; מכה שזורקת אותך לתוך רשת חברתית כזו, שבה פתאום הקודים ברורים, וכמו בנימין נתניהו בכנס הבחירות בו שאל "יש פה מישהו שהוא לא ליכודניק", אפשר להוריד את השכפ"ץ. גם בפרקים היותר בעייתיים שלו, הקריאה בו היא שילוב של אנחת רווחה של מי שהגיע הביתה וקושי עצום של מי שנזכר שהוא בעצם ברח מהבית הזה.

      מכל מקום, החלוציות שמורה ל"הדתל"שים". אין כמעט מחקרים בנושא, אין כמעט יצירות תרבותיות בנושא דתל"שיות שאינה חזרה בשאלה קלאסית; ובוודאי שלא ספרים הנמכרים ברשתות ה"ארבע במאה". גל גץ ניצלה את הוואקום הקיים ואספה מרואיינים מגוונים, רובם מעניינים מאוד, כדי להרכיב פסיפס של הדמויות השונות המרכיבות את עולם הדתל"שים. התקווה היא שכמו "אורים ותומים", "הדתל"שים" יגיע לקהל רחב ככל האפשר, כדי שכמה שיותר אנשים כמונו, יהיו מובנים יותר לאנשים שישברו את שיניהם בחלק מהעמודים.

      פוריה גץ גל (יח"צ , נעמי שאלתיאלי כהן)
      הצד האקדמי מתגמד מול עוצמת הסיפורים והאנקדוטות העוסקים בדתל"שים. פוריה גל גץ (צילום: נעמי שאלתיאלי כהן )

      אבל ל"הדת"לשים" כיצירה אחת יש בעיה מהותית, שמונעת ממנו מלהפוך ליצירה חשובה מאוד ביחס שבין העולם הדתי לזה החילוני וכמובן גם לתפר שביניהם – הדתל"שים; הספר מתחלק בין אסופת הסיפורים של המרואיינים השונים לבין שיח אקדמי ופוליטי על משמעות הבחירה להיות דתל"ש מזן כלשהו – גברים, נשים, אשכנזים, מזרחים, מתנחלים.

      כשגל גץ נוגעת בקרביים של הסיפור – הרב שסטר לתלמיד הסורר, הבחור שגילה שאינו מסוגל לדבר עם נשים מרוב ביישנות, הנסיעה בשבת לים, המבוכה מול ההורים שחשים כישלון בחינוך, חוסר היכולת להתחבר עם החברה החילונית – "הדתל"שים" הוא חתיכת אגרוף לכל מי שפתח דף גמרא וחשב על שיר של הסמיתס במקום.

      לעומת זאת, כשהוא הופך אקדמי ועוסק בנושאים כמו מכניזם, מנגנונים מדכאים, הגמוניות, אפליה, "הדתל"שים" מאבד לגמרי את תשומת הלב של הקורא. זהו לא נושא לא חשוב לכשעצמו, אבל נדמה שמול עוצמת הסיפורים והאנקדוטות, שלפעמים הן כל מה שנשאר לדתל"ש, הוא מתגמד.

      הדבר מתבטא בעיקר בפרק בו מרואיין הסופר אריק גלסנר, דתל"ש שהפך למבקר ספרות מוערך. גלסנר חיבר את "ובזמן הזה", אחד הספרים המרגשים שנוצרו בישראל על חוויית הדתל"ש, ספר שהותיר אותי באופן אישי מרוסק במשך ימים, כשרק אלוהים שבו הפסקתי לבטוח היה יכול להזיז אותי. גלסנר הוא מרואיין מושלם לספר שכזה, אבל במהלך תמוה, גל גץ מתעקשת למשוך את גלסנר לשיחה שעוסקת אך ורק בהיבט הפוליטי של הפיכתו לדתל"ש, היבט מפוספס לחלוטין מול גלסנר, שספרו עסק בעיקר בגאולה אישית דרך הנושא הרגיש ביותר לדתל"ש – המין והבשר.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      "כפירה היא דבר רציני", כך חותם דרור פויר, המרואיין האחרון בספר, את היצירה כולה. זו בחירה מחוכמת ונבונה של מילים לסיים איתן את הספר, וגם המחמאה והגנאי הגדול ביותר שאפשר לחלוק לו. זאת, כיוון שברגעיו הטובים, הוא עוסק בכפירה באופן שהוא גם רציני וגם מרגש, וברגעיו הפחות טובים, הוא מפספס את הרצינות שבכפירה לטובת אקדמיזציה מייגעת.

      אבל בשאלה המכרעת, האם לקרוא את "הדתל"שים" או לא, התשובה די ברורה. מי שיגיע אליו אחרי שהפך דתל"ש, יזהה פתאום חברים מהעבר שאולי לא הרגיש נוח איתם, אבל הם מבינים כל תו בפנים שלו ולכן יקבלו אותו כפי שהוא. מי שיקרא אותו בגיל 16 או 17, יראה בו חיבור לא פחות חשוב מהטקסטים הקנוניים ההפוכים שמחלקים לבני נוער, מ"התפסן בשדה שיפון" מצד אחד או "אורות התשובה" של הרב קוק מהצד האחר. אחרי הקריאה בו, חשבתי על החבר אותו שאלתי על "אורים ותומים", אדם שנותר דתי-ציוני קלאסי, מצביע ימין ולא מחבב ערבים. מעולם לא אהבתי אותו יותר כמו באותו רגע.

      הדתל"שים // פוריה גץ גל, הוצאת עם עובד, 233 עמודים