באפריל האחרון תורגם לעברית הספר "המצוד אחר אייכמן" של ניל בסקומב (גיא הרלינג, ידיעות ספרים), בו תואר בהרחבה המבצע הגדול והחשוב ביותר של המוסד מאז קום המדינה. בסקומב הסתמך על מאות עדויות ויצר עלילה מרתקת ששפכה אור חדש על הסיפור. הזוכים הראשיים בקרדיט על ההגעה למקום מושבו של אייכמן בבואנוס איירס ותפיסתו היו ראש המוסד איסר הראל, צייד הנאצים טוביה פרידמן ויהודי חצי עיוור בשם לותר הרמן, שגילה את אייכמן באמצעות פליטת פה של בנו. גם שמעון ויזנטל קיבל אזכור, אבל הוא היה מאוד משני. למעשה, הקשר בינו לבין תהליך הלכידה נראה מאוד רופף ואגבי. מי שתרם לכך יותר מכל היה הראל עצמו, שבכל הזדמנות טען כי לויזנטל לא היה שום קשר למבצע.
אם תרצו, האנקדוטה הזו מייצגת היטב את חייו ופועלו של צייד הנאצים, במיוחד על פי הביוגרפיה "ויזנטל" של תום שגב שראתה לאחרונה אור בהוצאת "כתר". במשך ארבע שנים עמל שגב על הכנת המסמך המרתק, שממנו עולה בעיקר מסקנה אחת: ויזנטל אולי צד גרמנים, אוסטרים, פולנים וליטאים, אבל אויביו הגדולים ביותר היו דווקא יהודים. הם הפריעו לו. במשך 60 שנה, מהיום שבו שוחרר ממחנה הריכוז מאונטהאוזן ועד לרגע פטירתו, ויזנטל חי בשני יקומים מתנגשים. באחד התאווה ללכוד פושעי מלחמה, בשני ניסה בעיקר לתמרן בין עשרות יריבים מרים, הבולטים שבהם דוד בן גוריון, אלי ויזל, ברונו קרייסקי והראל. אפילו עם ראשי המכון האמריקאי היושב בלוס אנג'לס וקרוי על שמו היה ויזנטל מסוכסך ונפרד מהם טרם פטירתו בטונים צורמים.
בתחילת החודש ראיינה ב"הארץ" דליה קרפל את שגב תחת הכותרת "גילויים חדשים על שמעון ויזנטל". הסקופ שהובלט יותר מכל הוא עבודתו של ויזנטל במשך שנים כסייען של המוסד. מבלי להמעיט בגודל הגילוי, זוהי אולי חשיפה יפה, אבל לא כזו שמרעידה את אמות הסיפים. בסך הכל, במסגרת עבודתם ומטרותיהם חייבים היו ויזנטל והמוסד לשלב יד ביד לעתים קרובות, כך שהחיבור ביניהם לא רק בא בחשבון, אלא כמעט מובן מאליו במבט לאחור. אספקט מרתק בהרבה העולה בספר הוא אישיותו המורכבת של ויזנטל והמחלוקת שאפפה את דמותו עד יומו האחרון.
שגב מגולל דמות מורכבת ומלאת סתירות. ויזנטל רצה להכניס כל נאצי שפשע לכלא, אבל גונן בנפשו על ידידו קורט ולדהיים, (מזכ"ל האו"ם ולימים קנצלר אוסטריה), חבר לעוזרו של היטלר - אלברט שפר ועבד עם המוסד בידיעה שהארגון מעסיק פושעים (ממציא משאיות הגז ולטר ראוף ומבריחו של מוסוליני אוטו סקורציני). הוא פעל מתוך אידיאולוגיה, אבל לא התבייש לגזור קופונים. הוא שנא נאצים, אבל ניסה להכשיל את מתחריו בלכידתם (במיוחד את ביאטה קלרספלד - עיתונאית צרפתיה גרמניה שהפכה לציידת נאצים). הוא התגאה ביהדותו, אך טען בעקשנות שהשואה לא הייתה שייכת רק ליהודים אלא גם לצוענים, להומוסקסואלים ולאזרחים אחרים (דעה שעמדה במרכז הסכסוך שלו עם אלי ויזל). הוא היה פדנט וחשדן, אבל לעתים קרובות אפשר היה להוליך אותו באף. ויזנטל היה דמות שהעולם לא ידע כיצד לעכל. לעתים קרובות נדמה שגם הוא לא.
דמותו של ויזנטל הייתה שנויה במחלוקת מהרגע שעזב את מאונטהאוזן. בעמוד 87 מציג שגב את עמדתו של ליאון צלמן, ניצול שואה אחר: "הפליטים פחדו ממנו, טען צלמן, כי הם מכרו בשוק השחור מוצרים שקיבלו בחבילות מאמריקה...לדברי צלמן, ויזנטל נהג לדרוש מהם אחוזים, ומי שלא שילם הוסגר לשלטונות". עמוס קינן, עיתונאי צעיר ב"העולם הזה", ביקר את ויזנטל באוסטריה כדי לקבל סקופ. ויזנטל התנה את החשיפה בהזמנה לישראל ובכרטיס טיסה. כותב שגב (עמוד 145): "מטבע הדברים כעס קינן ותיאר את ויזנטל כיהודי עם עיניים ערמומיות המבקש להתעשר מסודות השואה... 'מי יודע, אולי אפשר להרוויח מזה קצת כסף? אולי מוכן עם ישראל לשלם כדי לדעת מי עזר לרצוח אותו'".
דוגמאות נוספות לאי סדרים כספיים מובאות בביוגרפיה, אולם הן רק משמשות פלטפורמה לקשיים הגדולים באמת בחייו של ויזנטל - השלטונות. ישראל, ארצות הברית והממשלות באירופה ובדרום אמריקה, כולן עמדו בדרכו. לעיתים הייתה זו הבירוקרטיה שניצחה אותו, לפעמים גזרי הדין הקלים עד גיחוך שנפסקו כנגד פושעים שתפס ובפעמים אחרות אלה היו הנשיאים וראשי הממשלה.
מרתק במיוחד האופן בו מציג שגב את הסכסוך המתוקשר בין ויזנטל לברונו קרייסקי. קרייסקי היה לקנצלר היהודי הראשון שנבחר באוסטריה, אולם ידע כי לא עלה לשלטון בזכות מוצאו אלא בשל היותו אוסטרי. ככלל, קרייסקי סירב לראות ביהודים מקשה אחת (עמוד 302): "מעולם לא הבנתי מדוע יהודים כה רבים, ובעיקר חוקרים שכתבו על שאלת היהודים, מתעקשים שוב ושוב להדגיש את אחדותו וטוהרו הגזעי המוחלט של 'העם הנבחר'". הוא גם הסכים עם החלטת האו"ם לפיה "ציונות היא גזענות", אף על פי שאוסטריה הצביעה נגד. כל אלה, יחד עם נטייתו לשאת ולתת עם טרוריסטים (בראי ההיסטוריה התכונה הזו היטיבה עמו), גרמו לויזנטל לשנוא אותו עד כלות.
ביוגרפיה, למרות נטייתה, כביכול, להתוות קו שנצמד ככל האפשר למציאות, לא נקייה מאג'נדה. בין השורות, ניתן למצוא גם ב"ויזנטל" מסרים המשרתים את הרעיונות שליוו את שגב בספריו הקודמים. כך, למשל, אפשר לזהות את נימת הביקורת שלו כלפי ההשוואה של ויזנטל בין ערפאת והיטלר והתחושה לפני מלחמת ששת הימים שאנו עומדים בפני שואה שניה. ב"המיליון השביעי"(1992, כתר) שימשה דוגמה זו כאחד הכלים להעברת המסר לפיו היישוב היהודי ניצל לפני ואחרי קום המדינה את השואה והשתמש בה להצדקת מלחמותיו. בכך מעביר שגב ביקורת גם על ויזנטל, שההיסטריה והחשדנות שלו נראו לעיתים מוגזמות.
עם זאת, אין להתרשם ששגב מנסה להמעיט בערכו של ויזנטל ובחשיבותו ההיסטורית לעם היהודי בכלל ולישראל בפרט. למרות הליקויים הרבים המוצגים באישיותו ועבודת החינם שהשקיע לעתים קרובות, הביוגרפיה מעבירה מסר אחד עיקרי וחשוב: ללא ההתעקשות של ויזנטל לא הייתה גרמניה מבטלת את ההתיישנות, ופושעים כמו ג'ון דמאיניוק, הרמין בראונשטיינר וקלאוס ברבי (אותו גילתה קלרספלד) לא היו נשפטים בחלוף כל כך הרבה שנים.
ויזנטל, יותר מהמוסד, היה האיש שגרם לנאצים לישון תמיד עם עין אחת פקוחה. העקשנות ורדיפת הצדק שלו הם שגרמו לזיכרון הקולקטיבי של השואה כפי שאנו מכירים אותו היום. אלמלא מפעל חייו, ספק אם היה המוסד לוכד את אייכמן (שאיסר הראל כלל לא ידע מיהו וישראל בזבזה שנים רבות עד שחשבה על מבצע) וכנראה שבכלל לא היינו עומדים לדקת דומיה בכל שנה בכ"ז בניסן. שאלות רבות שמעלה שגב בספר נשארות פתוחות או מועדות לפרשנות של הקורא. רק תשובה אחת ברורה עולה מהביוגרפיה: מיהו האדם שסייע יותר מכולם לחקוק בכל העולם את זיכרון שואת העם היהודי.